כללי

 

השנה ה-4 להשתלטות חמאס על עזה (ז): היחסים עם מצרים

 

מאת יעקב כ*

 

הקדמה

היחסים בין מצרים לבין חמאס, שלא התנהלו על מי מנוחות משך זמן רב, בעיקר מאז ההפיכה בעזה בשנת 2007, הלכו והחריפו לאחר מלחמת עזה והגיעו לשיאם כאשר חמאס סירבה לחתום על הסכם הפיוס שגיבשה מצרים. המצרים, שעד המלחמה העלימו עין מן הפעילות הענפה במנהרות, הבינו כי הדבר עלול לסכן את האינטרסים שלהם והחליטו לפעול בנחישות לצמצומה. הם סגרו מספר רב של מנהרות ואף הקימו מכשול בין עזה למצרים המכונה גדר הפלדה, צעד שעורר מורת רוח בחמאס והגביר את המתח בין הצדדים. מנגד, האשימה החמאס את מצרים כי היא תורמת לסגר על עזה. בעקבות המהפכה במצרים בתחילת 2011 חל שיפור ביחסי מצרים חמאס. ראשי החמאס ברכו על המהפכה ומשלחת מטעם התנועה אף ביקרה במצרים ונפגשה עם שר החוץ שלה. המצרים מצדם פתחו את מעבר רפיח ואף מילאו תפקיד מפתח בהשגת הסכם הפיוס הפלסטיני.    

 

א. המתיחות הפוליטית: דחיית החמאס את מסמך הפיוס והסגר על עזה

בתגובה לסירוב החמאס לחתום על מסמך הפיוס המצרי בשנת 2009 ביטלה מצרים ביקור של נציגי התנועה במצרים. היא האשימה את החמאס בהתחמקות מהפיוס והבהירה למנהיגי התנועה כי עליהם "להתייחס למצרים בהתאם למשקלה ולחשיבותה ולא כאל ארגון, תנועה או פלג."[1] 

ח'אלד משעל  טען כי הפיוס נכשל עקב התנגדות האמריקנים.[2] כתב היומון המצרי אל-אח'באר, ג'לאל דוידאר, פירש את דברי משעל כ"האשמה ברורה כלפי מצרים, שהיא מקבלת הנחיות מארה"ב ב[נושא] הפיוס. אנו מייעצים למוג'אהד משעל, היודע כי ככל שיצעק יותר, כן יגדל ערך התשלום שיקבל מאיראן - לחדול מדברי ההבל."[3]  

 

חמאס טענה גם נגד תרומת המצרים לסגר על עזה, שהתבטאה גם בהקמת גדר פלדה בין עזה למצרים, והגבלות תנועה על בכירי חמאס. ח'אלד משעל אמר: "עזה סובלת מהסגר, מההרעבה ומסגירת המעברים מזה שנים, והיום היא סובלת  מגדר הפלדה הנבנית בין עזה ומצרים. מתחנו על כך ביקורת חריפה ודרשנו ממצרים לעצור את בניית הגדר."[4] בכיר בתנועה מסר כי "שלטונות מצרים לא אפשרו לשר הבריאות של החמאס לצאת דרך מעבר רפיח לצורך השתתפות בכנס רפואי באלג'יריה."[5]

 

רק בעקבות אירועי המשט החליטה מצרים לפתוח את מעבר רפיח לזמן בלתי מוגדר. כנראה כדי לחמוק מהאשמה שהיא תורמת לסגר על עזה, אולם גם צעד זה לא הפיג את המתיחות שהלכה והחריפה: בראיון ליומון המצרי אל-מצרי אל-יום, שאלו המראיינים את בכיר החמאס, מחמוד אל-זהאר, האם הפצת עותקים של כתב העת 'צות אל-מראבטון', הכולל התקפות חריפות נגד מצרים במסגדים בעזה, אינה מלמדת על  יחסה הקשה של חמאס למצרים. השיב אל-זהאר: "שר החוץ המצרי [דאז],אחמד אבו אל-ר'יט, הפתיע אותנו בהצהרות שהתגרו באנשים רבים ולכן תקפו אותו, אך יחסינו עם מנגנון המודיעין [המצרי] - טובים."[6]

 

בתגובה הזהיר דובר משרד החוץ של מצרים, חוסאם זכי, את מנהיגי חמאס מ"המשך הפרובוקציות נגד ארצו, משום שתגובת מצרים תביך את חמאס מאוד."[7] בראיון אחר אמר זכי: "מחמוד אל-זהאר איננו מבין את מנגנוני הפעילות המצרית בתחום מדיניות החוץ ... שר החוץ של מצרים [דאז] אחמד אבו אל-ר'יט ... איננו זקוק לתעודת [הכשר] מאיש ... הניסיון של חמאס לתקוע טריז [בתוך הממשל המצרי], הוא נאיבי וכבר נכשל בעבר."[8]

 

החמאס רמזה  גם על שיתוף פעולה מצרי ישראלי נגדה. בעל טור באתר המקורב לחמאס, מוחמד אל-מסרוג'י, העלה חשש שביקור ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במצרים "ישמש [לישראל] כיסוי למלחמה הבאה בהנחה שישראל ומצרים פועלות בשיתוף פעולה... בדיוק כפי ששרת החוץ ציפי לבני נפגשה עם הנשיא מובארכ בשרם אל-שיח', ערב התוקפנות על עזה [דצמבר 2008]."[9] 

 

ב. המתיחות הביטחונית: פעילות נגד המנהרות ומעצרים הדדיים

לאחר המלחמה בעזה הידקה מצרים את הפיקוח על הגבול בינה לבין הרצועה. בנוסף למכשול גדר פלדה שהקימה היא פוצצה מנהרות. ביולי 2010 מסרו מקורות ביטחוניים מצריים כי "מצרים חשפה והרסה למעלה מ- 400 מנהרות."[10]

 

באפריל 2010 טענה חמאס כי מותם של ארבעה תושבי עזה, באחת המנהרות, נגרם מגז רעיל שהזרימו המצרים למנהרה. דובר החמאס, סאמי אבו זוהרי, אמר: "אנו מגנים את מקרי המוות במנהרות. מספר הקורבנות הגיע ל-105, ארבעים מהם נהרגו מגז רעיל ומי ביוב... השימוש במנהרות - הכרחי ... החלופה למנהרות איננה רצח חפים מפשע, אלא פתיחת המעברים." המצרים הכחישו את טענות חמאס.[11]  הם הסבירו כי המנהרה שבה התרחשה התאונה היא בבעלותו של התושב הפלסטיני, אבראהים אל-שאער, המשתייך לתנועת החמאס, וכי האסון שבו נהרגו ארבעה ונפצעו ששה, אירע כתוצאה מהתמוטטות שהייתה במנהרה במהלך תיקון סדקים שנפערו בה. עוד הם טענו, כי בעל המנהרה סירב לשאת באחריות לאסון ולפצות את משפחות הנפגעים, תוך שהוא מפיץ שמועה שמותם של הפועלים נגרם מגז רעיל שהחדירה מצרים למנהרה. המצרים הוסיפו וטענו כי חמאס ניצלה את האירוע לצרכיה: "[החמאס] סייעה לבעל המנהרה להעביר את הקורבנות לבית חולים וביקשה מראש המחלקה הכירורגית לקבוע כי המוות נגרם עקב השפעת גז רעיל, אך הוא סירב. בעקבות לחצי חמאס, הוא פרסם גרסה הקרובה לדרישתה ולפיה 'יש טענה שפיצוץ גז בתוך המנהרה הוא הסיבה למוות'. הדו"ח הזה מאשר שסיבת המוות איננה גז רעיל ושזו רק טענה [של החמאס]."[12]      

 

בעלת טור באתר המקורב לחמאס, סוסן אל-ברגות'י, תקפה את מצרים במאמרה וקראה לעם לעשות מעשה: "שהידים מתים כתוצאה מריסוס גז רעיל [במנהרות], ומצרים מייצאת גז של חיים לישראל ...פשע נאצי חדש בכסות ערבית ... אנו קוראים לשליטי מצרים לשכוח את פלסטין ואת העם הפלסטיני ולהסיר את ידיהם השחורות מעלינו. אנו גם קוראים לעם במצרים המפוארת שלא ישכח את ארצו היקרה לכולנו ויפעל להשתחרר מכבלים, הגורמים לכבודה של מצרים וללבבנו לדמם."[13]

 

כשנפוצו שמועות על חטיפת ישראלים בסיני, תבעה מצרים מחמאס  לסגור את המנהרות, כדי למנוע העברת חטופים מסיני לעזה. חמאס נענתה לתכתיב וסגרה אותן לכמה שעות.[14] באוגוסט 2010 החרימו המצרים 190 טילים, שהיו אמורים להיות מוברחים לעזה וביניהם טילי נ"ט.[15]

 

ביטויים נוספים למתיחות בין הצדדים: ב- 1.5.2010 תגברה מצרים את כוחותיה בגבול עם עזה עקב מידע על כוונת תושבים מעזה להגיע לאזור הגבול להפגנות מחאה, בדרישה ממצרים לשבור את המצור ולפתוח את מעבר רפיח.[16]

ב-12 במאי 2010 גילו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מטען סמוך לשגרירות מצרים בעזה.[17]  באותו יום נהרג דייג פלסטיני מפגיעת סירה מצרית. בכיר בחמאס, צלאח אל-ברדויל, טען כי מפקד הסירה השייכת למשמר החופים המצרי דרס את הדייג במתכוון.[18]  

 

כאשר מת אחיו של דובר החמאס, סאמי אבו זוהרי, בכלא המצרי, הטיל אבו זוהרי את האשמה למותו על המצרים וטען כי אחיו מת מעינויים. האתר המקורב לחמאס הביא את עדותו של אסיר משוחרר: "יוסף אבו זוהרי מת במטה מנגנון הביטחון המצרי כתוצאה מעינויים קשים שכללו מכות חשמל."[19]

 

שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, הודיע כי מנגנוני הביטחון שלו עצרו קצין מצרי בכיר שהסתנן לעזה כדי לאסוף מידע. בעת השבתו למצרים, דרשה חמאס מהמצרים להקים ועדה ביטחונית משותפת לתיאום בין הצדדים.[20] 

 

בחודש ספטמבר 2010 גברה המתיחות בין חמאס למצרים על רקע מעצרו של איש ביטחון בכיר בחמאס, מחמד דבאבש, כדי לנסות לחשוף עניינים בלתי ברורים הקשורים להברחת כספים ונשק. חמאס גינתה את המעצר וטענה כי מדיניות מצרים היא זלזול בחמאס ובעם הפלסטיני. דובר חמאס, פוזי ברהום, טען כי מעצרו של דבאבש לאחר שהורשה להיכנס למצרים הוא הונאה.[21] בסופו של דבר שוחרר דבאבש ומצרים הסכימה לשחרר גם את בנו של שר הבריאות בממשל חמאס, מחמד נעים, שנעצר בחשד למעורבות בניסיון הברחת כסף וזהב. בעקבות זאת תאר בכיר בחמאס, צלאח אל-ברדויל, את יחסי מצרים והחמאס כגרועים ביותר וטען כי המדיניות של מצרים היא "ציד" תנועת החמאס והפעלת לחצים עליה במישור הפוליטי והביטחוני.[22] ביטאון החמאס ערך השוואה בין הכלא המצרי, שבו כלואים אסירים פלסטיניים, לכלא אבו ר'ריב בעיראק, שבו עונו אסירים עיראקיים.[23]

 

המצרים לא נרתעו מלמתוח ביקורת על חמאס גם בנושאים הפנימיים של עזה. עורך העיתון המצרי אל-מסאא', ח'אלד אמאם, האשים את חמאס בסתימת פיותיהם של כל המתנגדים וזאת בעקבות פריצת החמאס למשרד איגוד העיתונאים בעזה וסגירתו.[24]

 

ג. לאחר המהפכה במצרים: שיפור ביחסי מצרים - חמאס

ראשי חמאס התקשו להסתיר את שמחתם כאשר התפרסמה ההודעה בדבר עזיבת מובארכ את השלטון. ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל אמר: "אנו שמחים נוכח המהפכות הגדולות בתוניסיה ובמצרים שהפיחו בנו רוח חיים... המהפכה במצרים מיוחדת במינה והיא אולי המהפכה העממית הלא אלימה המפוארת ביותר בהיסטוריה האנושית. תבורכנה ידיהם של בני העם המצרי, מוסלמים ונוצרים, ששטפו את הזוהמה שנזרעה בתוך האנשים בניגוד לרצונם."[25] 

 

ר"מ החמאס, אסמאעיל הניה, בירך בשיחת טלפון את ראש איחוד חכמי הדת המוסלמים, השיח' יוסף אל-קרדאוי, ואת העם המצרי על ניצחון המהפכה במצרים והוקיר את תפקידו החלוצי ואת אימוצו את העניין של פלסטין, ירושלים והסרת המצור מעל עזה בעקבות דרשת יום השישי שנשא בכיכר אל-תחריר. הניה הזמין את אל-קרדאוי לבקר ברצועת עזה ולהוביל שם תפילה ציבורית, בתקווה שבעתיד יעשה זאת במסגד אל-אקצא. אל-קרדאוי בירך על ההזמנה והבטיח לפעול כדי להוציאה לפועל, שיבח את עזה ואת עמידתה האיתנה ואיחל לה ניצחון ושחרור.[26]

 

המצרים מצדם אותתו על כוונה לשפר את היחסים בין מצרים לחמאס. שגריר מצרים ברש"פ, יאסר עות'מאן אמר כי אסירים פלסטיניים הכלואים במצרים ישוחררו בהדרגה.[27]

 

צעד דרמטי שעשתה מצרים היה פתיחת מעבר רפיח ב-28 במאי 2011. בכירי חמאס ברכו על הצעד הזה בכיר במשרד החוץ בממשל חמאס, ע'אזי חמד, אמר כי מצרים עדיין לא הודיעה לחמאס רשמית מה יהיה תפקיד האירופים במעבר רפיח, אך חמאס מעדיפה שהמעבר יהיה בפיקוח פלסטיני-מצרי בלבד. לדבריו המצרים הבטיחו כי יעשו הערכה מחדש בנוגע לרשימת מנועי היציאה מעזה למצרים שנקבעה ע"י המשטר הקודם, כך שרק אלה המהווים באמת סיכון ביטחוני למצרים לא יורשו להיכנס לתחומה.[28] פתיחת המעבר הוגבלה לכמה מאות (300-400) תושבים בכל יום והיא אינה כוללת מעבר סחורות, דבר שעורר כעס בקרב תנועת החמאס. גם מנהל ארגון זכויות האדם אל-דמיר, ח'ליל אבו שמאלה טען על חוסר שביעות רצון מאופן פתיחת המעבר והגבלת מספר התושבים הרשאים לצאת דרך מעבר רפיח. לדבריו: "איך ייתכן שירדן פותחת את גבולותיה למעבר אלפי פלסטינים בכל יום מן הגדמ"ע בשעה שמצרים מאפשרת את מעברם של 300 תושבים בלבד."[29]   

 

סיכום

תנועת החמאס, לא יישמה הלכה למעשה את סיסמת הבחירות שלה "אל-אצלאח ואל-תר'ייר" ("הרפורמה והשינוי"). היא השתמשה בדמוקרטיה כדי לזכות בשלטון, אך משזכתה ברוב מושבי המועצה המחוקקת היא מאנה להשלים עם כך ששליטתה ברש"פ אינה מוחלטת, היות שבראשות הרש"פ עומד מחמוד עבאס שנבחר לתפקידו ולא איש חמאס. לפיכך, היא ביצעה הפיכה בעזה, סילקה את אנשי הפת"ח מן השלטון ופעלה לדחיקתה של תנועה זו, תוך חיסול פיזי של פעילים מתוכה מאז 2007.

 

חמאס מבחינתה טענה כי נאלצה לסלק את אנשי הפת"ח ממוקדי השלטון בעזה משום שהללו מיאנו להשלים עם ניצחונה בבחירות למועצה המחוקקת ואף פעלו לחולל אנדרלמוסיה בעזה כדי להוכיח שחמאס אינה מסוגלת לשלוט. 

 

שלטון החמאס מתאפיין, בין השאר, בהפרת זכויות אדם: הגבלת יציאת תושבים מעזה, סגירת מוסדות והשתלטות עליהם וכן מניעת תהלוכות או ימי אזכור, גם אם מדובר בציון אירועים לאומיים. היא מטילה הגבלות על התקשורת ואינה מאפשרת חופש ביטוי וזאת באמצעות מניעת הפצת עיתונים או סקרים שאינם לרוחה וכן רדיפת עיתונאים.

 

החמאס עושה ככל יכולתה לשמור על שרידותה בשלטון והיא פועלת נגד כל מה שנראה בעיניה איום על שלטונה. בדרך כלל היא שומרת על התהדיאה עם ישראל וכופה אותה על שאר הפלגים, אף שבעבר היא שנשאה את דגל ההתנגדות וירי הטילים. עם זאת, לעתים היא מפרה את התהדיאה בטענה שישראל ממשיכה לפגוע בפעילי התנועה. אין פירוש הדבר שחמאס נטשה את דרך ההתנגדות: היא ממשיכה להתחמש ולהתבצר, ונמשך החינוך לאלימות ולהתנגדות.

 

במישור החברתי-דתי, החמאס ראתה בעלייתה לשלטון הזדמנות לנקוט צעדי אסלאמיזציה, אך היא עושה זאת בהדרגה, תוך בחינת תגובות הציבור. כאשר היא נתקלת בהתנגדות, היא נעצרת ואוגרת כוח לשלב הבא. מנגד, היא לא היססה לטבוח בקבוצה הסלפית ג'נד אנצאר אללה כאשר מנהיגה הכריז על הקמת אמירות אסלאמית ובכך קרא תיגר על מעמדה. מאבק זה הוא חלק ממאבקה של החמאס בכלל הקבוצות הסלפיות-הג'יהאדיות ובגורמים דתיים המאשימים אותה בזניחת דרך הג'יהאד ובאי יישום השריעה. כך היא הפעילה יד קשה נגד ארגון הג'יהאד האסלאמי וכפתה עליו את מרותה ואת מדיניותה.

 

צעדי החמאס עוררו התמרמרות רבה בקרב הציבור ואחת הסיבות לכך הייתה שהחמאס העניקה חסות למנהרות המשרתות אותה לצורך הברחת נשק, אנשים וכסף. חמאס נימקה את העידוד שהעניקה למנהרות שדרכן הוברחו סחורות, בכך שהדבר מסייע לתושבי עזה להתגבר על הסגר. מותם של רבים במנהרות, כולל ילדים, עורר מורת רוח רבה בציבור, וכך גם צמיחתה של שכבת המתעשרים מן המנהרות.

 

חמאס ניצלה  את הקושי הזמני בהכנסת כספים לעזה כדי להכביד את נטל המסים על התושבים והשתלטה על כספי בנקים, צעדים שנתקלו בזעם ציבורי רב. כך גם לגבי השמועות על השחיתויות וחיי המותרות של מנהיגי החמאס. נקודת שיא בהתמרמרות הציבור הייתה כאשר חמאס הרסה בתי תושבים בטענה שבנייתם הייתה בלתי חוקית. בתגובה טענו התושבים שחמאס פועלת כמו ישראל ואף גרוע ממנה.

 

אשר לביטחון הפנים, לחוק ולסדר בעזה, חמאס מתקשה לשים קץ לאנדרלמוסיה ולעתים תרמו אנשיה ליצירתה. הביטויים הבולטים לאנדרלמוסיה היו הצתת מחנות קיץ ואתרי נופש וכן הנחת מטעני חבלה בבתי עסק וסמוך לבתי מגורים. מקצת המעשים הללו נעשו בידי קבוצות סלפיית- ג'יהאדיות.

 

 גם בתוך החמאס העניינים יגעים, ובשנים 2010 – 2011 עלו המחלוקות בין מרכיביה השונים מעל פני השטח וחלה החרפה ביחסים בין ראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל לבין בכיר החמאס בעזה, מחמוד אל-זהאר עקב ערעורו של אל-זהאר על מדיניותו של משעל.  

 

צעדי החמאס והתנהלותה בשלטון גרמו לירידה בפופולאריות של התנועה בקרב הציבור, אך לא במידה המסכנת את שלטונה. ירידה זו באה לידי ביטוי בסקרי דעת קהל. מנהיגי החמאס מודעים לכך ומתרצים זאת בטענה שההגעה לשלטון כרוכה במחיר.

 

לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות לחתום על הסכם פיוס בין פת"ח לחמאס הצליחו הצדדים להגיע להסכם בחודשים אפריל-מאי 2011. הגורמים שקידמו את ההסכם היו: יוזמתם של מחמוד עבאס וסלאם פיאד לקדם את האחדות, תרומת ראשי המשטר במצרים, החששות בחמאס מהתערערות שלטונה בעזה בהשפעת המהפכות בעולם הערבי, הלחץ הציבורי  הפלסטיני וכן חשש מהתערערות מעמדה של חמאס בסוריה על רקע המחאות נגד השלטון.

 

פרטי ההסכם שחתמו עליו פת"ח וחמאס אינם ידועים במדויק, אך במסמך ההבנות סוכם בין השאר על הקמת ממשלת אחדות לאומית; קיום בחירות לנשיאות, למועצה המחוקקת ולמל"פ; והקמת הנהגה זמנית של הפלסטינים עד לקיום הבחירות. שתי התנועות לא הסכימו בנושאים מהותיים ודחו את הדיון בהם בועדות שהוחלט להקים דוגמת הוועדה הביטחונית העליונה שתדון בארגון מחדש של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. אישים פלסטיניים הן מפת"ח הן מחמאס הביעו סקפטיות בנוגע ליישום הסכם הפיוס וטענו כי צפויות מהמורות רבות בדרך ליישומו. 

(מאמר אחרון בסדרה)

 

*יעקב כ חוקר את הזירה הפלסטינית במכון ממרי

 

לקריאת המאמר הראשון בסדרה: יחסי פת"ח - חמאס

לקריאת המאמר השני בסדרה: המאבק של חמאס בישראל

לקריאת המאמר השלישי בסדרה: חמאס וניהול החיים ברצועה

לקריאת המאמר הרביעי בסדרה: המחלוקות בתוך החמאס

לקריאת המאמר החמישי בסדרה: האסלאמיזציה בעזה

לקריאת המאמר השישי: המאבק בג'יהאדיסטים