המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הדרכים למימוש זכות השיבה
22/1/2001


הדרכים למימוש זכות השיבה

הקדמה

נושא הפליטים הפלסטינים היה אחת הסיבות המרכזיות לכישלון המו"מ שהתנהל בקמפ-דיוויד ולהתנגדותם של הפלסטינים להצעות הגישור של הנשיא קלינטון. בעוד שהמו"מ בקמפ-דיוויד והצעותיו של קלינטון התמקדו באפשרות שלפליטים תהיה זכות לשוב למדינה הפלסטינית העתידית, תבעו הפלסטינים הכרה בזכותם של הפלסטינים לשוב "לבתיהם", כפי שנקבע בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.

 

"הבהרנו לישראלים", סיפר אבו מאזן על שיחות קמפ-דייוויד, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלסטינית... אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו שגירשה אותם ומשום ששם מצוי רכושם..."[1]

 

עמדה דומה הובעה גם במכתב ההסתייגויות שהעבירה הנהגת הרש"פ לנשיא קלינטון בתגובה להצעותיו: "החלטה 194, המהווה בסיס להסדר צודק לבעיית הפליטים, קובעת את שיבת הפליטים הפלסטינים "לבתיהם" ולא שיבה "למולדתם" או "לפלסטין ההיסטורית". מהות זכות השיבה היא חופש הבחירה: לפלסטינים צריכה להינתן הזכות לבחור את מקום מגוריהם, ובכלל זה שיבה לבתיהם מהם גורשו."[2]

 

התבטאויות חריגות

העמדה הגורסת כי יש לאפשר לפליטים הפלסטינים לבחור בשיבה לתחומי מדינת ישראל היא עמדתם הרשמית של אש"ף ושל הרש"פ והיא נשאת בפי בכירים פלסטינים מדי יום ביומו. התבטאויות מצד בכירים פלסטינים המצויים במוקד קבלת ההחלטות החורגות מן הקונצנזוס הפלסטיני הן נדירות. כך למשל, אמר יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, בראיון ליומון הלבנוני "אל-נהאר" בספטמבר 1999: "אנו מסרבים לדבר על אזרוח הפליטים [במקומות הימצאותם] משום שזהו פשע. כאשר תקום המדינה הפלסטינית, תהיה זו זכותה לקלוט את נתיניה. זכותם של הפלסטינים באשר הם לשוב למולדתם. רק בלבנון אנו שומעים את הדיבורים על האזרוח. האם רק בלבנון מצויים פליטים פלסטיניים?"[3] השר הפלסטיני לתכנון ולשת"פ בינלאומי, נביל שעת' הכריז שלושה חודשים לאחר מכן: "אנו לא נסכים לכל פתרון שלא יביא לשיבת הפליטים לבתיהם או, לכל הפחות, לגדה המערבית ולעזה."[4]

 

יש המבקשים לראות בהצהרות אלה עדות לנכונות פלסטינית להגמיש את העמדה בנושא שיבת הפליטים. אבל ההצעות שהועלו בקמפ-דייוויד ורעיונותיו של הנשיא קלינטון דומים מאוד להתבטאויות אלה ובכל זאת נדחו מכל וכל על ידי הפלסטינים. נראה, אפוא, כי את ההסבר לסתירה  יש לחפש בקונטקסט שבו נאמרו דבריהם של שעת' וערפאת בשעתם: היה זה על רקע גל של מחאות לבנוניות עקב שמועות על כוונות לאזרוח הפליטים בלבנון. נראה כי שעת' וערפאת כיוונו את דבריהם לחששות הלבנונים ולא לחששות הישראליים מפני שיבת הפליטים. כלומר, היה זה ניסיון להרגיע את ההנהגה הלבנונית כי אין להם סיבה לחשוש מפני אזרוחם של הפליטים בלבנון, שכן אופציית קליטתם במדינה הפלסטינית העתידית תמיד תישאר פתוחה.

 

החששות הישראליים בעיניים פלסטיניות

בכירים פלסטינים מודעים היטב לטענת ישראל כי משמעות שיבת הפליטים לשטחה היא חיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית כמדינה ציונית. "התביעה להשיב את הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולרכושם, בהתאם להחלטה 194", הסביר הממונה על הפליטים ברש"פ, אסעד עבד אל-רחמן, "משולה בתרבות הפוליטית הישראלית כולה, להשמדת ישראל." [5] "שיבתם של יותר מחמישה מליון פליטים לבתיהם מסכנת את הישראלים ולכן הם מתנגדים לכך מכל וכל." [6]

 

יש בהנהגה הפלסטינית מי שסבורים כי השינוי הדמוגרפי בישראל בעקבות שיבת הפליטים היא בעייתה של ישראל ואינו מעניינם של הפלסטינים. חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית, חנאן עשראוי, למשל, קבעה כי "העובדה  שהמפעל הציוני מצריך רוב יהודי אינה מצדיקה ויתור על הזכות הלגיטימית [של הפליטים] לשיבה ולפיצויים."[7]

 

מצד שני, ישנם בכירים פלסטינים הסבורים כי הצד הפלסטיני חייב להציג מענה לחששות הישראליים מפני שיבת הפליטים, ולו בשל העובדה כי הקהילייה הבינלאומית, ובראש ובראשונה ארה"ב, מעניקה לכך משקל רב. "עלינו לדון ברצינות באישור זכות השיבה. בה בשעה, עלינו לקחת בחשבון את החששות והאינטרסים הישראליים", אמר לאחרונה ראש הצוות הפלסטיני למו"מ, צאיב עריקאת, ל-CNN.[8]

 

בגישת הפלסטינים לנושא מימוש השיבה שתי מגמות עיקריות: האחת, הצגת מודלים שונים לשיבת הפליטים, שלטענתם הופכים אותה לישימה. השניה, יצירת הבחנה בין תביעתם להכרה ישראלית בזכות השיבה, אותה הם מציגים במונחים אבסולוטיים, לבין המו"מ על מימושה, אליו הם מתייחסים במונחים מעורפלים יותר.

 

מודלים פלסטיניים לשיבת הפליטים

אישים פלסטינים המצויים במוקד קבלת ההחלטות נמנעים מלכרוך את שמם בכל רעיון החורג באופן כלשהו מהקו הפלסטיני הרשמי. אבו מאזן נאבק במשך שנים לטיהור שמו, לאחר שנמסר שהוא הסתפק בשיבת הפליטים למדינה הפלסטינית במסגרת "הבנות ביילין-אבו מאזן", וכיום הוא מרבה להציג את העמדה הנוקשה לפיה יש להשיב את הפליטים לבתיהם גופא. "לא היינו מוכנים להגבלה כלשהי של מספר הפליטים שיותר להם לשוב, אפילו היו מציעים לנו שלושה מליון פליטים", אמר אבו מאזן בעקבות פסגת קמפ-דייוויד.[9]

 

גם חבר הקבינט הפלסטיני, זיאד אבו זיאד נכשל יום אחד בלשונו כשאמר ל"קול ישראל" כי "הפלסטינים אינם מתעקשים על זכות השיבה ומחפשים פתרון של פשרה ולא מבקשים מישראל להתאבד" צוטטו ביומון פלסטיני.[10] למחרת, פרסם אבו זיאד הודעת הבהרה בעיתונות הפלסטינית לפיה "דבריו לא הובאו במלואם" וכוונתו היתה כי "אנו לא מבקשים מישראל להתאבד ולהפוך למדינה בעלת רוב ערבי, אולם... לא ניתן להגיע לפתרון קבע ולשלום כולל מבלי לפתור את בעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194" וכי "זכות השיבה היא זכות מוצקה של העם הפלסטיני ואין לחלוק עליה."[11]

 

על רקע זה, מועלים מרבית הרעיונות הפלסטיניים ה'יצירתיים' למימוש שיבת הפליטים על ידי אינטלקטואלים, פובליציסטים וחוקרים עצמאיים ולעתים הם מאומצים במידה כזו או אחרת על ידי גורמים פלסטינים רשמיים.

 

מודל א': "שיבת פליטים לשטח ישראל מעשית מבחינה דמוגראפית"

חוקרים פלסטיניים טוענים כי ניתן לממש את שיבת הפליטים לישראל מבלי שתהיה לכך השפעה דמוגרפית שלילית על האוכלוסייה היהודית. "בניגוד לטענות השווא הישראליות, שיבת הפליטים לא תגרום לעקירתם של מהגרים יהודיים רבים ממקומות מגוריהם הנוכחיים", נקבע במחקר שנערך על ידי מחלקת הפליטים של אש"ף. עוד קובע מחקר זה כי שיבת הפליטים מתוכננת לאזורים המאוכלסים כיום ממילא בעיקר על ידי ערבים ואשר היו לפני 1948 בבעלות ערבית. שטחים אלה נותרו ריקים ברובם. לעומת זאת, מרוכזת האוכלוסייה היהודית בישראל בשטחים שהיו בשליטה יהודית עוד לפני 1948.

 

עוד מוסיף המחקר כי 78% מהאוכלוסייה היהודית חיה ב-15% לכל היותר משטח ישראל. השטח הנותר, המהווה 85% משטח ישראל, הוא ברובו אדמות בבעלות הפליטים הפלסטינים. פרט לכמה ריכוזי אוכלוסייה "בהם מתגוררים יהודים דתיים" ו154- אלף אנשי קיבוצים ומושבים, אין בשטחים אלה יהודים כלל. אחד הגורמים שיקלו על השיבה, נקבע במחקר, תהיה "העקירה הוולונטרית" של חלק מאותם 154 אלף "יהודים כפריים תושבי הקיבוצים."[12]

 

הרוח החיה מאחורי תיאוריה זו הוא דר' סלמאן אבו סתה, חוקר ומחבר הספר זכות השיבה הפלסטינית-מקודשת, חוקית, ואפשרית. אבו סתה, שזומן אף על ידי מחלקת הפליטים של אש"ף להציג את רעיונותיו לקראת המו"מ בקמפ-דייוויד, קובע במחקרו: "אני רוצה להשיב את כל פליטי לבנון לגליל ואת כל פליטי רצועת עזה לבאר שבע. זה דבר פשוט. מספרם של פליטי לבנון נאמד ב399- אלף ושל פליטי עזה ב700- אלף. אם נשיב אותם, האזורים היהודיים לא יושפעו מכך כלל. מבחינה תיאורטית, היהודים לא ירגישו בקיומם. אם ישובו כל פליטי לבנון וכל פליטי רצועת עזה, מספרם ישתווה לזה של היהודים הרוסים שהיגרו לישראל מאז 1989... הטענה שהדבר בלתי אפשרי או אפילו קשה איננה מקובלת."[13]

 

בעקבות כשלון פסגת קמפ-דייוויד, שב אבו סתה להציג את התיאוריה שלו במאמר שהתפרסם ביומון הלונדוני "אל-חיאת" וביומון הפלסטיני "אל-איאם": "הישראלים אומרים", הוא כתב, "שהכפרים נהרסו, הגבולות אבדו, וקשה להשיב את הרכוש. אלא שהדבר אינו נכון כלל. יש די מפות ומסמכים כדי להשיב כל דונם לבעליו...

 

הם אומרים שהארץ מלאה במהגרים יהודיים ואין מקום לפליטים. זהו שקר גס. 78% מהיהודים חיים על 14% משטח ישראל... שלושה אחוזים חיים בקיבוצים והם מנצלים את אדמת הפליטים ששטחה 18 מליון דונם. כישלונם של הקיבוצים הוכח, הם צברו חובות והיגרו מהקיבוצים לערים. בכך התמוטטה התיאוריה של "היהודי החקלאי השב לאדמתו". יתרה מכך, הוכחה התכונה המסורתית של היהודי החי בערים, בריכוזי אוכלוסייה יהודית ועוסק בכסף ובמסחר..."

 

אבו סתה דוחה את הטענות הישראליות ששיבת הפליטים תשנה את אופייה של ישראל. מבחינה משפטית, הוא טוען, החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם אינם מקבלים את המבנה של מדינת ישראל; מבחינה חברתית, ישראל ממילא איננה חברה הומוגנית; מבחינה דתית, אין ליהודים שום בעיה להמשיך לקיים את פולחנם הדתי גם לאחר שיבת הפליטים; ומבחינה דמוגראפית, המחשבה שליהודים יהיה תמיד רוב בישראל היא אשליה ממילא. על פי חישוביו של אבו סתה, המצב הדמוגרפי צפוי להשתנות בשנות הארבעים של המאה הנוכחית.[14]

 

למרות שלאוזניים ישראליות אבו סתה עלול להישמע מוזר, הוא נהנה מתמיכה רבה ומאמריו מתפרסמים בעיתונים המובילים בעולם הערבי. יתרה מכך, אינטלקטואלים מובילים חלקו לו שבחים.

 " “extraordinary engineer  and scholar כינה אותו פרופסור אדוארד סעיד ששיבח את ”his loyal expertise and authentic commitment”. [15] גם פרופסור ע'אדה כרמי מאוניברסיטת לונדון, המרבה לעסוק בפליטים הפלסטיניים, המליצה "לכל מי שמטיל ספק בכך שזכות השיבה היא בת-יישום" לקרוא את מחקריו של אבו סתה.[16]

 

פקידי אש"ף והרש"פ האמונים על נושא הפליטים אמצו את התיאוריה של אבו סתה והם מרבים לצטטה כהוכחה לכך שטענת ישראל כי שיבת הפליטים בלתי אפשרית היא "טענה בטלה ומבוטלת המתבססת על טענות שווא ושקרים שכל מטרתם להתחמק מביצוע החלטה 194", כדברי מנכ"ל מחלקת הפליטים באש"ף, וליד אל-עוץ'.[17] הגדיל לעשות הממונה על הפליטים ברש"פ, דר' אסעד עבד אל-רחמן המצטט מן התיאוריה של אבו סתה בכל הזדמנות. "שמונים אחוזים מתושבי ישראל חיים במשולש תל-אביב-ירושלים-חיפה", הוא הסביר במקרה אחד, "מעבר למשולש זה, אלו הם שטחים ריקים."[18]

 

התיאוריה של אבו סתה איננה מפיגה, כמובן, את החששות הישראליים מפני שיבת הפליטים, אלא מחזקת אותם. פרשנותו למושג "דמוגרפיה", מצומצמת ביותר ונוגעת לאזורים ספציפיים המוגדרים על ידיו באופן שרירותי ולא למסגרת הכוללת של המדינה. לא ברור האם כוונתו להפוך את הפליטים שישובו לאזרחי ישראל, ובכך לשנות את המבנה הדמוגרפי ואת מהותה של מדינת ישראל, או לשלול מהם אזרחות וליצור מצב של אפרטהייד.

 

מודל ב': מדינה דו-לאומית או חילונית דמוקרטית

מודל אחר אותו מציגים הפלסטינים כפתרון המאפשר את מימושה של זכות השיבה הוא איחודן של ישראל, הגדה המערבית, ורצועת עזה לכלל מדינה חילונית דמוקרטית אחת, או מדינה דו-לאומית, "על פי המודל של בנלוקס".[19]

 

רעיון המדינה החילונית דמוקרטית עלה באש"ף ב-1970 ושרד כמה שנים עד לגיבוש תוכנית השלבים בעקבות מלחמת 1973, שלא הביאה לתוצאה המקווה. בשנים האחרונות, זכה הרעיון לתחייה מחודשת, מצד אינטלקטואלים בולטים, כגון אדוארד סעיד, שמאסו במדיניותו של ערפאת. לגישה זו יש גם מספר לא מבוטל של תומכים בקרב הנהגת ערביי ישראל, שהבולט שבהם הוא חה"כ עזמי בשארה, הקורא להשיב את הפליטים ולהקים את "מדינת כל אזרחיה".

 

הפובליציסט עטא אל-קימרי מקדם במאמריו ביומון אל-קדס את רעיון המדינה הדו-לאומית או המדינה החילונית הדמוקרטית מזה כמה שנים: "אין לבעיית הפליטים פתרון צודק באופן מוחלט, כל עוד מתקיים הרעיון של שתי מדינות לאומיות [שכנות]. הצדק מצד אחד מתנגש עם הצדק מן הצד השני והאחד סותר ומבטל את משנהו. כל "פתרונות הביניים", פרט למדינה דו-לאומית אחת שתקלוט את כל הפליטים הפלסטינים, כמו גם את כל הפליטים היהודיים, הם פתרונות שבמהרה יתפוצצו בפנינו."[20]

 

"כל הסכם ישראלי-פלסטיני יתנפץ על סלע זכות השיבה" כתב אל-קימרי במאמר נוסף, לאחרונה: "ישראל איננה מוכנה להסכים לשיבת הפליטים שתשנה את אופייה היהודי, ואילו הפלסטינים... אינם יכולים להמיר את [הזכות] הפוליטית ב[זכות] הומניטרית... ישראל, ועמה ארה"ב, אומרות כעת במפורש שעלינו הפלסטינים להבין שכדי לזכות בהגדרה עצמית במדינה עצמאית... עלינו לוותר על זכותנו בארצנו פלסטין...

 

לאמיתו של דבר, הן העולם המערבי והן העולם הערבי, מקבלים את הגישה הזו ולכן אנו צפויים ללחצים אדירים מעתה והלאה להתפשר על השיבה לטובת ה"חרם" [הר הבית]. הם יאמרו לנו: נאבקתם למען מדינה ואילו היום, בשם זכות השיבה, אתם רוצים מדינה שניה ומי יודע, אולי עוד תדרשו מדינה שלישית [ירדן] בשם הרוב [הפלסטיני]?...

 

כל הכרזה חד-צדדית על מדינה [פלסטינית עצמאית], או אפילו הכרזה על מדינה במסגרת הסכם, משמעותה ויתור על זכות השיבה; העולם לא יתמוך בשום דרישה עתידית שלנו  [הגולשת לתוך] המדינה השכנה. הוא יאמר לנו: לא יעלה על הדעת שלאחר ששני העמים הגשימו את עצמם בשתי מדינות עצמאיות, אתם דורשים לכבוש את המדינה השכנה באופן דמוגרפי...

 

שני העמים נדרשים ברגע היסטורי זה לבחון פתרונות אחרים... משום שפלסטין אינה ניתנת ממילא לשום חלוקה. אם תהיה חלוקה, יחושו הכל בהשפלה; לעומת זאת, אם תהיה מדינה אחת, קונפדרציה או פדרציה, לא יחוש איש שצלע מגופו הלאומי נקטעה; הפליט לא יחוש כי כופים עליו להסתפק ברמאללה במקום בלוד והוא יוכל לבחור ביניהן באופן וולונטרי על פי שיקולים מעשיים של שיכון ותעסוקה...

 

אין פתרון אחר: לא הפרדה, לא היפרדות, לא מדינה עצמאית גמדית ומפוררת, ולא זכות שיבה לישראל לאחר הקמת המדינה הפלסטינית כדי להמשיך את הסכסוך בדרכים אחרות. מדינה פדראלית אחת על יסוד דו-לאומי ודמוקרטי עם שוויון זכויות היא הפתרון היחיד...

 

אנו איננו מסוגלים להמיר את זכות השיבה במדינה פלסטינית עצמאית ואילו הם אינם מסוגלים להסכים לזכות שיבה לאחר שיוותרו על הרזרבה [הקרקעית] שלהם באזור, על מנת לאפשר לנו להקים את מדינתנו בגדה וברצועה. כולנו רוצים שלום. אנו רוצים בכך למען השיבה, היציבות, וההגשמה הלאומית והם למען הביטחון, והעתיד הבטוח. האם יש פתרון המקבץ את כל הרצונות האלו תחת קורת גג אחת ונותן לכל אחד את מה שהוא רוצה, מבלי לקטוע אותו מן הצד השני, פרט לפתרון של שתי מדינות המאוגדות ומשתפות פעולה בפדרציה אחת פתוחה?!

 

אם יש משהו ששווה לנהל עליו מו"מ, הרי זהו הסכם ליצירת תוכנית שלום אמיתית כזו שהיא יותר ריאלית מכל פתרונות החלוקה, הקטיעה, והגירוש המוצעים כעת."[21]

 

הפובליציסט, מאג'ד כיאלי, לעומת זאת, אינו מתנגד להקמת מדינה פלסטינית עצמאית כשלב ביניים בדרך למדינה הדו-לאומית: "פיצויים לא יפתרו את בעיית הפליטים אם הם לא יהיו כרוכים בהתנצלות מוסרית... ובמכניזם שיבטיח את שיבת הפליטים לאדמותיהם ולרכושם, וזאת לצד הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. רק הפתרונות האלה מתעלים לרמה המוסרית והמדינית הצודקת ופותחים פתח לפתרון פשרה היסטורי בין שני הצדדים שיאפשר להם לחיות בעתיד במשותף במסגרת מדינה דו-לאומית או במסגרת מדינה חילונית דמוקרטית."[22]

 

וריאציה על נושא המדינה הדו-לאומית הציג דר' עבדאללה אל-סעאפין, פובליציסט פלסטיני החי בלונדון. לדבריו, המדינה צריכה להיות משותפת ליהודים שכבר מצויים בישראל ולעם הפלסטיני כולו: "הפתרון האופטימלי לדעתנו הוא דו קיום ערבי-יהודי בין היהודים המצויים כעת בישראל לבין הפלסטינים, במסגרת מדינה דמוקרטית אחת. כלומר, מדינה שאיננה ליהודים בלבד, מדינה חילונית ולא דתית, שבה יחיו בשוויון כל האזרחים בני הדתות השונות ותהיה לה חוקה כתובה שתגובש על ידי רשות מייצגת שתבחר על ידי כל הפלסטינים וכל היהודים החיים כעת בישראל.

 

אחד התנאים החשובים להקמת מדינה זו הוא שישראל תתחייב להשיב את כל הפליטים הפלסטינים כאזרחים שווים ותבטל את חוק השבות שהתקבל בעקבות הקמתה ב1948-. יהיה עליה להתייחס אל האזרחות לא כאל השתייכות דתית אלא כאל השתייכות משפטית, כלומר השתייכות של מגורים וחיים במדינה הפלסטינית-ישראלית שתתפרס מן הים עד לנהר."[23]

 

טענתו הקבועה של אש"ף היא כי בהסכימו לפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא קיבל על עצמו "פשרה היסטורית". בישראל, טוענים רבים כי העובדה שאש"ף ממשיך לתבוע את שיבת הפליטים לתחומי ישראל, גם לאחר הקמת מדינה פלסטינית, מעידה כי הוא אינו נכון ל"פשרה היסטורית" שכזו. רעיון המדינה דמוקרטית חילונית או הדו-לאומית סותר לחלוטין את הפשרה שהתבטאה בהסכמה הפלסטינית למדינה בגבולות 1967 ויש בו משום ערעור על הלגיטימיות של הגדרה עצמית ציונית בגבולות כלשהם. יתרה מכך, המעמד הדמוגרפי של היהודים בגבולות המדינה יורע אפילו יותר מזה הצפוי להם על פי הפתרון הרשמי שמציע אש"ף בדבר "שיבת הפליטים לבתיהם": בנוסף לאוכלוסיית ישראל הנוכחית והפליטים שישובו, תכלול המדינה המוצעת, על פי מודל זה, גם את הפלסטינים החיים כיום בגדמ"ע וברצועת עזה. לפיכך, אין ברעיון זה משום פתרון לחששותיה הקיומיים של ישראל הציונית.

 

מודל ג': שיבה מעשית אך לא פוליטית

מודל שלישי, שאינו זוכה לפופולריות רבה בתקשורת הפלסטינית, הוא זה שמעלה בעיקר תת השר לתכנון ושת"פ בינלאומי ברש"פ, עדלי צאדק. לדעתו, ניתן להשיב את הפליטים מבלי להעניק להם אזרחות ישראלית: "...אם המדינה העברית חוששת מהעליונות הדמוגרפית הפלסטינית, הרי שהיא אינה נדרשת, והפלסטינים שישובו אינם מעונינים ממילא, להיות אזרחיה, או להיות מיוצגים בפרלמנט שלה. ניתן למצוא נוסחאות חלופיות לקיומם הפוליטי והמשפטי."[24]

 

המחשבה לפיה איזון דמוגרפי נמדד אך ורק בייצוג פרלמנטרי אינה תואמת את המציאות בעולם. ראיה טובה היא הפליטים הפלסטינים בלבנון, שלמרות שאינם נהנים מזכויות פוליטיות כלשהן, נתפסים כאיום על ידי המדינה הלבנונית. מדינה ישראלית שבשטחה הריבוני רוב פלסטיני אינה צפויה לשרוד וגורלה יהיה כגורל משטר האפרטהייד בדרא"פ, גם אם תינתן לתושבים הפלסטינים אזרחות של המדינה הפלסטינית השכנה.

 

מודל ד': שיבה בשלבים; שלב א' - העתקת מחנות הפליטים לישראל

מודל נוסף המועלה על ידי אינטלקטואלים פלסטינים, מציע הגמשה פלסטינית בתחום מימוש השיבה על ציר הזמן, שהרי "אם להיות ריאלים ומציאותיים... בין ההסכם על העיקרון של זכות השיבה לבין מימושה יעבור דור ואולי אף כמה דורות", כפי שקבע הפובליציסט חסן אל-בטל."[25] עם זאת, קובע אל-בטל כי הפתרון לבעיית הפליטים היה ונותר השיבה: "בשלב הראשון, יש לאשרר את זכות השיבה, ובשלב השני, לבצעה באיטיות."[26]

 

אחת ההצעות היא כי בשלב ראשון בדרך להשבת הפליטים לבתיהם, יועתקו מחנות הפליטים לתוך שטח ישראל. דר' מאזן אבו בכר, חוקר העוסק בענייני הפליטים כותב: "הפתרון השורשי לבעיית הפליטים נעוץ במימוש החלטה 194, אבל אין מנוס מלפעול בשלבים: גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד. הצעד הראשון צריך להיות העתקת מחנות הפליטים אל תוככי הקו הירוק. יש להתחיל במחנות הפליטים של לבנון, מבלי לוותר על שיבתם של הפליטים כולם. מבחינתי כפליט, הריאליזם אינו נעוץ בויתור על זכות השיבה, אלא בקביעת סדר עדיפויות. הקדימות צריכה להינתן לפתרון בעיית מחנות הפליטים על ידי העתקת הפליטים לתחומי הקו הירוק. יש להקים להם שם מחנות, עד שייושבו בעריהם ובכפריהם."[27]

 

הפובליציסט מחמד שאכר עבדאללה לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה והציע להקים התנחלויות קבע עבור הפליטים בתוך קו הירוק שיקזזו את גושי ההתנחלויות שישראל מבקשת להשאיר בשטח הפלסטיני:

 

“...The idea is to build a handful of Palestinian settlements inside Israel proper - adjacent to the would-be Palestinian state. Each settlement would be capable of housing tens of thousands of Palestinian refugees, located on mountains, beaches and valleys. There will have to be a minimal amount of these settlement blocs equal to the amount of Jewish settlement blocs in the Palestinian territories. Immediately after the construction of these settlements, they would be placed under Palestinian jurisdiction and serve as a gigantic housing project for the returning refugees who insist on exercising their right of return to their homeland... One can easily contemplate such Palestinian settlement bloc in the Galilee mountains on the west side of the Green Line, another near the hills of the West Bank, and a third north to the Gaza Strip...”[1][28]


מודל ה': שיבה בשלבים; שלב א' - שיבת פליטי לבנון

ההנהגה הפלסטינית מקבלת את ההנחה כי "יישום השיבה יהיה בשלבים לאורך שנים", כדברי הממונה על הפליטים ברש"פ, אסעד עבד אל-רחמן, שהוסיף: " אנו מבינים שקשה להשיב 5 מליון פליטים פלסטינים לבתיהם ביום אחד..."[29]

 

למעשה, הסכימה הרש"פ כי לפליטי לבנון תינתן קדימות בכל פתרון. בנאום ברמאללה עם שובו מפסגת קמפ-דייוויד, אמר ערפאת כי "שיבת הפליטים קדושה, וקדושתה אינה נופלת בלבנו ממעלתם של המקומות הקדושים. אנו חפצים, קודם כל, בזכות השיבה לעמנו בלבנון, בשל סבלם ומתוך נאמנות לעם הלבנוני ולעמידתו לצדנו בטוב וברע ולחימתו לצדנו במלחמות ובמצור על בירות..."[30]

 

אלא שהתנאי הפלסטיני למימוש השיבה בשלבים הוא שהקדימות לפליטי לבנון לא תגרע מזכויותיהם של כלל הפליטים. "המשלחת הפלסטינית למו"מ [בקמפ-דיוויד] תבעה מכניזם ספציפי בנוגע לקדימות שתינתן לשיבת הפליטים מלבנון", אמר השר לפיתוח ושת"פ בינלאומי ברש"פ, נביל שעת', אולם - "קדימות בשיבה הוא נושא שונה לחלוטין מזכות השיבה של כל הפליטים."[31] על כך, הוסיף ראש ועדת הפליטים במועצה המחוקקת הפלסטינית, ג'מאל שאתי: "אם שיבת פליטי לבנון תהיה במסגרת הסכם על מכניזם ומתוך שיקולים של סדר העדיפויות של השיבה, הרי זה מקובל עלינו; לעומת זאת, אם שיבת פליטי לבנון מנותקת מפתרון מלא לנושא, הרש"פ דוחה זאת באופן אבסולוטי." [32]

 

מודל ו': שיבה בשלבים; שלב א' - שיבה למדינה הפלסטינית

מודל זה, הדומה להצעות האמריקאיות, אינו זוכה לפופולאריות רבה בקרב הפלסטינים. מי שמקדם אותו הוא הפובליציסט הותיק תופיק אבו בכר, שכותב: "...עד עכשיו אין לנו תוכנית שבאמצעותה נוכל לזכות בתמיכה בינלאומית אדירה ושתזכה להבנה של הצד החשוב: הצד האמריקאי. אין מנוס מלהדגיש את 'הלגיטימיות הבינלאומית' ובכללה את זכות השיבה, אך זה לבדו אינו מספיק לניהול מערכת המו"מ בזירה הבינלאומית. למרות שהצדק במובנו ההיסטורי הוא לצדנו, אנו הצד החלש ולכן אנו זקוקים לאהדה בינלאומית נרחבת יותר מהם [קרי, הישראלים]. לא ניתן להשיג אהדה זו אם לא נציג רעיונות משכנעים וישימים, ולו לטווח הארוך...

 

אין פתרונות של קסם לבעיה הזו... אלא אם יהיה ניצחון צבאי ערבי מכריע שיחייב את הישראלים להכריז על פשיטת הרגל של המפעל הציוני, לכבות את האור בנמה"ת בן גוריון, ולחצות את הים התיכון בדרכם חזרה למקום ממנו באו או ממנו באו הוריהם... פתרון קסמים זה כבר אינו קיים... ולכן, פתרון ארוך טווח הוא היחיד האפשרי...

 

שיבתם של מאות אלפי פליטים למדינה הפלסטינית היא דבר שהצד הישראלי אינו יכול להתנגד לו לאחר שיכיר במדינה העצמאית הזו. מדינתנו העתידית חייבת לחוקק חוק שיבה שיתיר לכל פלסטיני בעולם זכות זו. בגדה המערבית יש די שטח המאפשר הקמת ערים גדולות... שמעתי דברי התנגדות מחברים במועצה המרכזית [של אש"ף] לחוק מסוג זה, משום שהוא סוגר את שערי השיבה לשטחי 1948. אלא שלדעתי, יש לקבל חוק זה לאחר שמאפייני הסדר בעיית הפליטים יהיו ברורים לגמרי ובכלל זה היקף השיבה [שתתיר ישראל] "למקומות המגורים המקוריים". השיבה לשכם אינה סוגרת את השער בפני השיבה לנצרת [בדרך זו או אחרת]. נהפוך הוא, הדרך תהיה קצרה יותר עבור מי ששב לפלסטין, או עבור בניו..."[33]

 

אבו בכר מציג מודל הדומה מאוד להצעות האמריקאיות וקרוב יותר מכל רעיון פלסטיני אחר לקו האדום הישראלי. אמנם הוא מתייחס להצעתו כאל "שלב" בדרך לשיבה עתידית אפשרית לשטח ישראל, אך אינו תובע התייחסות לכך בהסכם. כדי שמודל זה יהיה מקובל על ישראל, צריכה להתלוות אליו הכרזה הדדית על סיום הסכסוך, שתמנע את התביעה "לשוב לנצרת" בעתיד. הצעתו של אבו בכר הנה המרחיקה לכת ביותר בכל הנוגע להפגת חששותיה של ישראל, אך גם היא כללית ומעורפלת בהיבט הקריטי ביותר של המשך השיבה בעתיד. כל הרעיונות האחרים הפורסים את שיבת הפליטים על ציר הזמן אינם נותנים כל מענה לחששותיה של ישראל.

 

הפרדה בין "זכות השיבה" לבין מימושה

גישה זו של הפרדה בין עקרון זכות השיבה לבין מימושה, פופולארית גם בקרב בכירים ברש"פ; אלא שבמרבית המקרים הם מסרבים להתייחס לפרמטרים של מימוש השיבה.

 

הקשר בין ההכרה בזכות השיבה לבין מימושה?

כאמור, שמים בכירים פלסטיניים את הדגש על תביעתם להכרה ישראלית בזכות השיבה תוך ערפול הפרמטרים למימושה של זכות זו לאחר שישראל תכיר בה. כך למשל, קבע הממונה על הפליטים ברש"פ, אסעד עבד אל-רחמן, כי "מה שחשוב הוא שתהיה הכרה בזכות השיבה של הפליטים, ואח"כ נדון במכניזם לביצוע"[34] "הכירו בזכות השיבה ולאחר מכן יהיה הסכם בנוגע למכניזם ולנוסחאות שיאפשרו את השיבה ובה בשעה ימנעו את "הרס" ישראל".[35]

 

אלא שקשה לראות כיצד ניתן יהיה להכיר בזכות השיבה ולשלול את מימושה בעת ובעונה אחת. יתרה מכך, הפלסטינים מדגישים כי זכות השיבה היא זכות אישית של כל פליט ופליט ולא זכות קולקטיבית ואינם מסבירים כיצד ניתן יהיה להטיל מגבלות קולקטיביות על זכות התלויה בבחירתם האישית של הפליטים.

 

נראה אם כן כי מטרת הדגש הניתן להכרה בזכות, על חשבון שאלת המימוש, היא להחליש את הטיעונים הישראליים בדבר הסכנות הצפויות למדינת ישראל עם מימושה של השיבה. ואמנם, אישים פלסטינים רבים מודים כי ההכרה בזכות מובילה, בהכרח, למימוש. חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית, חנאן עשראוי, למשל, קובעת כי הכרתה של ישראל באחריותה המשפטית, המוסרית, וההיסטורית "תהווה צעד בדרך למימוש החלטה 194."[36] גם חבר הועדה מרכזית של ה'פתח' ויועצו של ערפאת, האני אל-חסן קבע כי "עמדת הרש"פ ברורה: יש להשיג מישראל התנצלות, לאחר מכן הכרה בזכות השיבה, [ואח"כ] ניתן יהיה להנהיג שלבים בביצוע".[37]

 

אינגריד ג'ראדאת אסנר מנהלת מרכז "בדיל" העוסק בתיעוד רכושם של הפליטים בישראל, מסכימה כי "הכרתה של ישראל בזכות השיבה מבחינה עקרונית היא תנאי מוקדם לפתיחת מו"מ בנוגע לפתרון מעשי לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 194." לדעתה, על הפלסטינים לפעול במתכוון כדי לשמור את ישראל באפלה בכל הנוגע למימוש זכות השיבה, עד שזו תיכנע: "על חברי צוות המו"מ, האקדמאים, והמוסדות הפלסטיניים להימנע מלהציג תסריטים או מכניזם לפתרון לפני שישראל מקבלת את העיקרון של השיבה."[38]

 

ההכרה בזכות השיבה ושאלת הפיצויים

לתביעה הפלסטינית להתנצלות ולהכרה ישראלית בעקרון של זכות השיבה ובאחריותה של ישראל להיווצרות בעיית הפליטים יש משמעות גם מעבר לשאלת השיבה. הפלסטינים תובעים פיצויים כספיים משני סוגים: פיצוי על אובדן הרכוש עבור פליטים שיבחרו שלא לשוב, וזאת בהתאם להחלטה 194; ופיצוי עבור הסבל והנזק הנפשי, החומרי, והתרבותי שנגרם לפלסטינים מאז 1948. את סוג הפיצוי השני תובעים הפלסטינים לשלם גם למי שיבחרו בשיבה. לפיכך, הכרתה של ישראל באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים גוררת תביעות כלכליות שמדינת ישראל איננה מוכנה לעמוד בהן.

 

יתרה מכך, הפלסטינים מציגים את מלחמת 1948 במונחים מקבילים לשואת יהודי אירופה. האינטלקטואל הפלסטיני, אדוארד סעיד, היה זה שטבע את הביטוי "הקורבנות של הקורבנות", שהשתרש בתודעה הפלסטינית. הפליטים הפלסטינים "סובלים מידי היהודים - קורבנות העבר ותלייני ההווה",[39] קבע הממונה על הפליטים ברש"פ, אסעד עבד אל-רחמן:

"אם היהודי שחי בעבר באירופה תובע פיצויים מהממשלות האירופאיות, על אחת כמה וכמה זכאי לכך הפלסטיני שסבל מידי היהודי."[40] "[אנו תובעים] שיבה ופיצויים כפי שהיה עם יהודי העולם... אנו זכאים לפיצויים על הסבל בשנים שחלפו, כפי שהשיגו היהודים מארצות אירופה ומדינות אחרות. הם היו נרדפים ועכשיו הם רודפים אותנו. הנרדפים של אתמול הפכו לרודפים של היום."[41] יתרה מכך, בסימפוזיון שנערך בעזה, קרא דר' עלי עודה לרשות הפלסטינית ללמוד "מהיהודים שחלבו את גרמניה בתעמולתם הנאצית, שגרמה לגרמנים רגשי אשם עד היום."[42]

 

מעבר למשמעויות המעשיות של הכרה הישראלית באחריות להיווצרות בעיית הפליטים, אין ספק כי ישראל לא תסכים לשתף פעולה עם תביעה זו כאשר היא מוצגת במונחים אלה.

 

האם הפליטים ישובו?

אישים פלסטינים רבים משני צדי הקו הירוק מנסים להפיג את החששות הישראליים בטענה כי לאחר שישראל תכיר בזכות השיבה של הפליטים, אלו יבחרו שלא לשוב. ח"כ עצאם מחול, כך דווח בעיתון "הארץ", אמר כי "הפליטים אינם מתכוונים באמת לחזור לישראל. צריך רק את הזכות". אולם כשהוצע לו בתגובה כי ישראל תכיר בזכות השיבה ובמקביל, יודיעו הפלסטינים כי הם מוותרים על מימושה - דחה את ההצעה. קודם תכיר ישראל בזכות השיבה ואחר כך ידונו עמה על המימוש, הוא אמר.[43]

 

אין נתונים מהימנים בנוגע למספר הפליטים המעונינים לשוב לשטח ישראל ויש בקרב הפלסטינים מי שמעריכים כי מספרם מצומצם. דר עאדל יחיא, מחבר הספר "הפליטים הפלסטינים 1948-1998 - היסטוריה שבעל פה", אשר מודה כי באופן אישי אין בכוונתו לשוב כי "כל הכישורים שלי לא יאפשרו לי להצליח בחיפה", אומר: "לראות בעיני הדמיון מאות אלפים מתדפקים על הדלתות בישראל - זה מחזה לא ריאלי. אבל צריך להתחיל מן העיקרון של הזכות, ורק אז לעבור לפיצויים ולפתרונות יישומיים אחרים, שהם הרבה יותר קלים ממה שנראה. [לעומת זאת,] אם יאמרו מראש: נתחיל ביישוב מחדש ובפיצויים, הפליטים ידחו את הגישה."[44]

 

דר' סלמאן אבו סתה, הוגה רעיון "זכות השיבה הפלסטינית-מקודשת, חוקית, ואפשרית" כועס על אלו המטילים ספק ברצונם של הפליטים לשוב: "יש האומרים ש"רבים" מהפליטים אינם רוצים לשוב גם אם תינתן להם האפשרות. אינני יודע מי ערך את הסטטיסטיקה בנוגע לאותם "רבים" ובאיזו דרגה של אמינות. כל משאל שנערך עד כה הוכיח כי הרוב המוחץ רוצה לשוב לאותו הבית ממנו גורשה משפחתו ובין אלה נכללים גם הפליטים החיים בישראל ובשטחי הרש"פ עצמה - למרות שהם כבר חיים בפלסטין - וזאת משום שהשיבה משמעותה שיבה לבית עצמו..."[45] דר' אבו סתה מעוניין אך ורק במשמעויות המעשיות של השיבה. "אנו איננו זקוקים שישראל תתנצל במלים על פשעיה במשך מחצית המאה", הוא אומר, "זכרם של פשעים אלה טבוע בחזהו של כל פלסטיני. חזרה ישראלית אמיתית בתשובה תתבטא אך ורק בהשבת הזכות לבעליה ובתיקון החטא, ולא בתוכנית תעמולה זולה."[46]

 

אולם יש פלסטינים הטוענים כי אם רק תכיר ישראל בעקרון של זכות השיבה לא תהיה לה סיבה לדאגה. פקיד באש"ף שהזדהה רק בראשי התיבות של שמו, א"פ, אמר לעמירה הס מ"הארץ": "אבו סתה חולם, הרי בראש ובראשונה מדובר בשיבה נפשית, לא מעשית. הישראלים מכירים אותנו הפלסטינים אבל הם לא מבינים אותנו. לו היו מבינים, היה קל לנסח טקסט שמכיר בזכות השיבה ומפלס את הדרך ליחסים של שלום אמת, שלא יתבססו על היתרון הישראלי העכשווי במאזן הכוחות.

 

 ישראל היתה פותחת את שעריה לתקופה של כמה חודשים כדי שהפליטים יבואו לבקר ולראות. הם יראו את הערים הישראליות הבנויות על כפריהם ויראו שחיים בהם אנשים אחרים. הם ייפלו על צוואר קרוביהם בכפרים בגליל, הם יבכו על הבתים ושיחי הצבר שנותרו כאנדרטות לכפרים, אבל יתחילו להבין שאי אפשר לחזור אחורנית; שדברים השתנו; שיש עוד אופציות; שיש פה חברה שאי אפשר למחוק ולבטל אותה; שגם אם יוכלו לגור ביפו, מה הם יעשו בלי [לדעת] עברית. והם בכלל לא רוצים ללמוד עברית, וגם לא רוצים לחיות עם יהודים. ואולי עדיף לחיות במדינת פלסטין עם גבול פתוח בין שתי המדינות כדי שיהיה אפשר לקפוץ לחוף הים. לכל היותר ירצו להשתקע 500 אלף מהפליטים, רובם זקנים שרוצים למות פה ומי שיש להם בישראל קרובים מדרגה ראשונה."[47]

 

גם הממונה על הפליטים ברש"פ, אסעד עבד אל-רחמן סבור שיתכן ורבים מן הפליטים לא ירצו לשוב. שיבת הפליטים היא בפני עצמה פתרון של פשרה, הוא קובע במאמריו, משום שלפני שבחרו הערבים לקבל את החלטה 194, הם קראו לחיסולה של מדינת ישראל. עתה הם מכירים בקיומה, ומסתפקים בשיבת הפליטים. לדבריו, אם תכיר ישראל בזכות השיבה, תיווצר אפשרות לפשרה נוספת, משום שיתכן שרבים מהפליטים יבחרו שלא לגור בשטח הקו הירוק.[48]

 

סיכום:

בניגוד למחשבה שרווחה בישראל בשנים האחרונות, התביעה הפלסטינית למימוש זכות השיבה היא אמיתית ואינה נאמרת רק לצרכים פנימיים או לצורכי המו"מ. התבטאויותיהם של בכירים פלסטיניים המעידות נכונות לפשרה מהותית בנושא הפליטים הן נדירות ביותר. הסתמכות על התבטאויות אלה בגיבוש הערכה עתידית תוך התעלמות מן ההנחלה המתמדת של אתוס שיבת הפליטים לציבור הפלסטיני, הנה טעות.

 

ההצעה שנכללה ברעיונות האמריקאים והיוותה את הבסיס למודל הפתרון שהציע הפובליציסט, תופיק אבו בכר - לפיה ישובו הפליטים למדינה הפלסטינית לכשתקום - אינה זוכה לתמיכה בציבור ובהנהגה הפלסטיניים. כל המודלים האחרים שנסקרו במסמך זה כרוכים בהפסקת קיומה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי ואופי ציוני.

 

ההבחנה שעושים בכירים פלסטיניים בין זכות השיבה לבין מימושה הנה מלאכותית. הקשר בין מימוש הזכות לבין ההכרה בקיומה הוא סיבתי, בעיקר על רקע אפיונה של "זכות השיבה" כזכות אינדיבידואלי ת. בתודעה הישראלית נחקקה ההכרה ההדדית שהושגה בהסכם אוסלו כבסיס לפתרון הסכסוך באופן שיאפשר את המשך קיומה של מדינת ישראל הציונית ויחזק את הרוב היהודי בה. בתודעה הפלסטינית, לעומת זאת, הרוב היהודי בישראל ואופייה הציוני אינם מקודשים ובוודאי שאינם חשובים יותר מזכות השיבה.



[1] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 23 ו-24, בנובמבר, 2000.

[2] אל-איאם (רש"פ), 2.1.2001.

[3] אל-קדס (רש"פ), 11.9.1999.

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 6.12.1999.

[5] אל-דסתור (ירדן), 16.8.1999.

[6] פלסטין אל-יום (רש"פ), 1.7.1998. עבד אל-רחמן התפטר מתפקידו לאחר שלא צורף למשלחת הפלסטינית לפסגת קמפ-דיוויד. התפטרותו התקבלה על ידי ערפאת, בסופו של דבר, בינואר 2001.

[7] שמל, נספח אל-איאם (רש"פ), 4.12.2000.

[8] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 15.1.2000.

[9] אל-איאם (רש"פ), 30.7.2000.

[10] אל-קדס (רש"פ), 3.7.1999.

[11] אל-קדס (רש"פ), 4.7.1999.

[12] אל-רסאלה, 26.8.1999.

[13] אח'באר אל-נקב, (ישראל) 6.12.1998

[14] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 4.8.2000.; אל-איאם (רש"פ), 7.8.2000.

[15] Al-Aharm Weekly (Egypt), February 10, 2000.

[16] אל-קדס (רש"פ), 13.5.2000.

[17] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.1.2001.

[18] אל-איאם, 1-6-1998. וגם עוזר ראש מחלקת הפליטים באש"ף, דאוד ברכאת: "סבורני שעל הצד הפלסטיני לפעול באופן אינטנסיבי יותר ברחוב הישראלי כדי להעלות את הבעיה של הפליטים ולהשיב על הגישה לפיה ביצוע החלטה 194 איננו ריאלי. [עלינו לטעון] שמדינת ישראל הצליחה בפרק זמן קצר לקלוט מליון וחצי מהגרים רוסים מברה"מ לשעבר." כל אל-ערב (ישראל), 10.12.1999.

[19] כפי שקבע הממונה על הפליטים ברש"פ, אסעד עבד אל-רחמן. אל-איאם (רש"פ), 1.6.1998. וגם ב- The Jerusalem Times, (רש"פ) 12.6.1998; וגם בפלסטין אל-יום (רש"פ), 1.7.1998.

[20]  אל-קדס (רש"פ), 27.11.1999.

[21] אל-קדס (רש"פ), 12.1.2001.

[22] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 8.7.2000.

[23] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 1.7.2000.

[24] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 12.1.2001.

[25] אל-איאם, 24.7.1999.

[26] אל-איאם (רש"פ), 16.9.1999

[27] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 13.6.2000.

[28]  The Jerusalem Times (PA), July 21, 2000.

[29] אל-חיאת אל-ג'דידה, 1.8.1999.

[30] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.7.2000.

[31] שמל, נספח אל-איאם (רש"פ), 4.12.2000.

[32] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.1.2000.

[33] אל-איאם (רש"פ), 26.9.2000..

[34] אל-חיאת אל-ג'דידה, 1.8.1999.

[35] אל-קדס (רש"פ), 18-5-2000.

[36] שמל, נספח אל-איאם (רש"פ), 4.12.2000.

[37] אל-קדס (רש"פ), 17.1.2000.

[38] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 17.6.2000.

[39] אל-ביאדר אל-סיאסי, 2.1.1999.

[40] פלסטין אל-יום, 1-7-1998.

[41] אל-עודה, 26.3.1999.

[42] אל-חיאת אל-ג'דידה, 30.12.1999.

[43] דן מרגלית, הארץ (ישראל), 20.3.2000.

[44] הארץ (ישראל), 16.11.1999.

[45] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 4.8.2000. אל-איאם (רש"פ), 7.8.2000.

[46] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 4.8.2000; אל-איאם (רש"פ), 7.8.2000.

[47] עמירה הס, הארץ (ישראל), 25.7.2000.

[48] אל-אהראם (מצרים), 16.1.2000.