כללי

 

יריבי המשטר הסורי: איננו זוכים לתמיכה במאבקנו במשטר

 

הקדמה

לאחר כחודשיים של אירועים אלימים בסוריה ולמרות השחיקה במעמדו האזורי, הערבי והבינ"ל,[1] נראה כי משטרו של בשאר אל-אסד מצליח, עד כה, לחסום את המחאה או, לכל הפחות, למנוע את התרחבותה, בין היתר בשל נקיטת צעדי ביטחון נוקשים הכוללים הטלת מצור על ערים ואזורים בהם מתנהלת המחאה או על אזורי מפתח, כמו הבירה דמשק; דיכוי אלים של המפגינים באמצעות טנקים וצלפים, גלי מעצרים נרחבים והטלת איפול תקשורתי על האירועים. בנוסף, מנסה המשטר לגייס את אהדת הרחוב, או למצער לשמר את תמיכת בעלי בריתו מבית, באמצעות שלילת הלגיטימיות של המחאה בטענה כי מדובר בגורמים אסלאמיים קיצוניים הקשורים למזימה בינ"ל לפגוע בסוריה; מתן הבטחות לרפורמות; נכונות לכאורה לפתוח בדיאלוג לאומי; הטבות כלכליות וחיזוק הקשר עם נכבדים וראשי שבטים ברחבי סוריה.

למול עמידתו של המשטר עד כה במבחן הקשה ביותר בו ניצב מאז שנות ה-80', תוקפים גורמים המתנגדים למשטר הסורי, בסוריה ומחוצה לה,  את התנהלותם של הקהילה הבינ"ל, הליגה הערבית, האינטליגנציה והתקשורת הסורית, ומטילים עליהם את האחריות להמשך הדיכוי האלים על ידי המשטר.

 

אכזבה מהקהילה הבינ"ל והערבית

ביקורת רבה מפנים מתנגדי המשטר הסורי אל הקהילה הבינ"ל על תגובתה הרפה והמאוחרת לאירועים במדינה. הסנקציות שהטילו לאחרונה האיחוד האירופאי וארה"ב על בכירים סוריים נתפסות כלא יעילות, הן בעיני יריבי המשטר והן בעיני המשטר עצמו המתמודד עם צעדים כאלה זה שנים רבות.[2]  

 

א. אכזבה מעמדתה של ארה"ב כלפי המחאה בסוריה

מובארכ מוחמד אל-האג'רי, בעל טור ביומון אל-ראי הכוויתי, מתח ביקורת חריפה על מזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון וטען כי "מהתבטאויותיה האחרונות נראה שהיא מתפעלת מאוד ממשטר הבעת' בסוריה בציינה כי הוא שונה ומתקדם יותר ממשטרו של המשוגע בלוב מועמר אל-קד'אפי. הגברת קלינטון רואה במו עיניה את רצח העם הסורי וכתישתו ואינה מביעה כל צער לנוכח פשעי הבעת' שם. כל שהיא דרשה ממנו הוא לגלות איפוק, כאילו היא פונה אל ממשלת ישראל שהוד מעלתה התרגלה להשיא לה עצות ולא לממשלת הבעת' הדיקטטורית השולטת בסוריה בכוח כבר 40 שנה, בלא שהמונח חירות יופיע במילון שלה.

 

לאן הגענו? ... האם זהו עולם ששולט בו חוק הג'ונגל? מיליוני אנשים רואים בארה"ב מדינת חוק ודמוקרטיה, אך היא תומכת בבוטות חסרת תקדים באמצעות שרת החוץ שלה במשטר דמים ששפך את דם עמו כדי לשרוד תקופה נוספת בכס השלטון. האם זו ארה"ב הטוענת להגנה על זכויות אדם ותומכת בדמוקרטיות ובמהפכות הקוראות למימושן...

 

ארה"ב יודעת בבירור כי תיקי המשטר הסורי שחורים וקודרים כאפלת הלילה. היא מתעלמת ממה שעשה בלבנון בה זרע את חזבאללה המזוין והפכו לכלי המאיים על ביטחונם ושלומם של לבנון והאזור..."[3]                 

 

גם מאמון אל-חומצי, יריב בולט של המשטר הפועל בחו"ל, טען כי "שתיקת [ארה"ב] נוכח המתרחש בסוריה, העיכוב והקריטריונים השונים בטיפול בדיקטטורות, חיזקו את יכולתו של המשטר הסורי לדכא את המהפכה."[4] 

 

ב. יריבי המשטר: צרפת אחראית למצב בסוריה

היו מי שהטילו על צרפת, ובמיוחד על הנשיא ניקולא סרקוזי, את האחריות לאירועים. כך למשל, ד"ר עמאר אל-קרבי, יו"ר הארגון הלאומי לזכויות אדם בסוריה, הציג את צרפת כ"אחראית ראשית למתרחש בסוריה כעת, מאחר שסרקוזי הוא שהכשיר את סוריה [בזירה] העולמית וצירפה לקהילה הבינ"ל, בעת שהיתה מבודדת מבחינה בינ"ל ותחת מצור דיפלומטי. סרקוזי ביקר אז בדמשק וגם קיבל את פניו של [נשיא סוריה] בשאר בפריז. כעת הוא אינו יכול לרסן את האלימות בסוריה ואינו יכול להשיג מבשאר כל וויתור בתחום הדמוקרטיה או זכויות האדם. עמדתה של צרפת כיום היא הסברתית ולא מדינית או מעשית.... על הקהילה הבינ"ל ללחוץ על דמשק למלא אחר התחייבויותיה הבינ"ל. ישנם ועדות לבדיקת עובדות, החלטות או"ם, בתי דין בינ"ל [באמצעותם ניתן ללחוץ על סוריה]. אם זו נחשבת להתערבות חיצונית, אז אני לגמרי בעדה, אך אני שולל כל התערבות צבאית."[5]   

 

אתר אופוזיציה סורי הזהיר את צרפת: "העם הסורי לא יסלח לעולם על כך שצרפת הכשילה את הניסיון הבריטי והאירופאי לכלול את ראש המשטר הסורי הפושע בשאר אל-אסד ברשימת האישים עליהם מוטלות סנקציות. זה היה רגע היסטורי בו היה על צרפת לכפר על טעויותיה הנוראיות הרבות בתמיכתה במשטר פושע, רצחני, עריץ הסותר לחלוטין את כל הערכים הצרפתיים... נראה שהפסדתם הזדמנות זהב לגרום לעם הסורי לשכוח שכבשתם את סוריה וכפיתם עליה רוצחים אלה... ושקיבלתם את פניו [של בשאר אל-אסד] בארמון האליזה כשהיה אדם רגיל ולא נשא משרה, זולת היותו בנו של ראש המשטר הסורי חאפט' אל-אסד. כך קידמתם את מעמדו בזירה האירופאית וכפיתם אותו על העם הסורי במשך 11 שנה. כאשר התהדקה עניבת החנק בשל רצח אל-חרירי, מיהרה צרפת לדאוג למעמדו הציבורי... פוליטיקאים צרפתים – די לשקר ולכזב, די לצביעות. מספיק להתעלם מהאינטרסים של העם הסורי. לא נסלח ולא נשכח..."[6]

 

טארק אל-חמיד, עורך היומון אל-שרק אל-אוסט, פקפק ביעילותן של הסנקציות שהטילו ארה"ב והאיחוד האירופאי על המשטר: "... אם המשטר הסורי יצליח לדכא לחלוטין את ההפגנות, כפי שקורה עתה, הוא ייפטר בקלות רבה מהסנקציות האירופאיות או האמריקאיות. כל מה שנחוץ הוא ליצור משבר בלבנון או בכל מקום אחר, כמו בפלסטין או עיראק, והמערב ייאלץ לשאת ולתת עם דמשק ולהוכיח כוונות טובות, שפירושן - הסרת הסנקציות. דמשק הרי עשתה זאת בעבר. המקרה הבולט הוא המו"מ עם ארה"ב על אכיפת השליטה בגבול סוריה-עיראק. הנה, שגריר ארה"ב נמצא בדמשק, ואין כוונה להחזירו, למרות כל מה שקורה בסוריה...."[7] 

 

ג. קריאה לליע"ר: השעו את חברותה של סוריה בארגון

אנשי האופוזיציה הסורית לא חסכו ביקורתם גם מן הליגה הערבית. אשרף אל-מקדאד, ראש הצהרת דמשק באוסטרליה, קרא לארגון "לטפל בנושא הסורי כפי שעשה בעניין הלובי... לבטל את ההכרה במשטר הסורי... העם הסורי אינו רוצה נשק, צבאות ערביים או מערביים, רק התערבות דיפלומטית ערבית שתתמוך בנו."[8]

 

מאמון אל-חומצי טען כי "לו היתה עמדה ערבית [נחושה] בתחילת המהפכה, המשטר היה נוקט ביד קשה פחות... שתיקתה של הליגה הערבית היא בבחינת אור ירוק למשטר להגביר את ההתעללות בעם הסורי..." הוא קרא לארגון לגרש את הנציג הסורי ולהשעות את חברות המשטר הסורי בארגון ולתמוך בהחלטות הבינ"ל לחקור את מעשיו של המשטר נגד העם הסורי, ולאמץ במלואן את מסקנותיה של ועדת החקירה הבינ"ל.[9]

 

ביקורת על גורמים בתוך סוריה

ביקורת הופנתה גם כלפי אנשי אופוזיציה בתוך סוריה, שנפגשו עם גורמי משטר בעת המהומות, כלפי הרב המכריע של המשכילים הסורים, אשר שתק נוכח האירועים וכלפי התקשורת המגויסת. ביקורת זו נשמעה לא רק מצד גורמי אופוזיציה מובהקים, אלא גם מצד גורמים המגדירים עצמם כ'עצמאיים'.   

 

א. טענה ל"התקרנפות" של האליטה האינטלקטואלית

האירועים בסוריה יצרו פילוג וחילופי האשמות בקרב קהילת האמנים והאינטלקטואלים בסוריה.  אמנים רבים הואשמו ע"י חבריהם, הנאמנים למשטר, בבגידה, לאחר שקראו לחקור את אירועי הדמים בדרעא ולסייע לילדי דרעא נוכח המחסור החמור במוצרי מזון ותרופות, בעקבות המצור על העיר. האתר www.zaman-alwsl.net המגדיר עצמו עצמאי הגיב באירוניה על ההתקפות כלפי האומנים מבקרי המשטר: "הפתרון היחיד לאמנים הסורים כיום, הוא לשתוק ורק לצפות על האירועים מאחר שכל פעולה נתקלת במסע האשמות בבגידה..."[10] 

 

בעל הטור מוחמד מנצור טען כי אמנים סורים שהסכימו לשאת את תלאות המסע לעזה, כדי לתמוך בתושביה, צופים [עתה] באדישות על המצור המוטל על ילדים, נשים וגברים תושבי דרעא, בני ארצם. לדבריו, "הם הסתפקו בפרסום הודעה נבוכה בה ביקשו להעביר כמה מוצרי מזון דרך משרד הבריאות או הסהר האדום. עד כתיבת שורות אלה, הם לא רואים כל צורך לפעול להסרת המצור ולהעברת מוצרי המזון במכוניותיהם המפוארות... [וזאת] במקום לשמש מופת לעם ששובר את מחסום הפחד ומסרב להוריש לילדיו חיים של השפלה, ביזיון וסתימת פיות... המולדת עבורם היא המשטר ונאמניו בלבד..."[11] 

 

גם האינטלקוטאל חכם אל-באבא ששימש כסגן יו"ר המרכז הלאומי להגנה על חופש העיתונות בסוריה תקף אמנים סורים "הרגילים לעבור מנעל לנעל כדי לנשקן": "בושו והיכלמו אמני סוריה, זה עמכם שמפגין ומת למען החירות. בושו והיכלמו על דבריכם אודות מזימה חיצונית וכנופיות חמושות. אתם הרי יודעים שמנגנוני המודיעין הם אלה שעוצרים, מענים והורגים... השוו ביניכם לבין עצמכם את עמדותיכם המכובדות בנוגע למהפכות בתוניסיה ובמצרים, לעמדותיכם המביכות לגבי המהפכה של עמכם. האם לדעתכם עם זה אינו זכאי לחירות ולכבוד? האם עליו לחיות לנצח תחת נעלי מנגנוני המודיעין? חישבו, לפחות, על עתידכם האישי והמקצועי ועל מעמדכם המוסרי והלאומי במקרה והמהפכה תנצח, והיא תנצח...

 

כידיד המכיר אתכם היטב ויודע מהי עמדתכם האמיתית לגבי המשטר... אני מבקש מכם לכל הפחות לשתוק. אם אינכם יכולים לעזור למהפכה הזו, אל תקללו אותה ואל תאשימו בבגידה את מי שעומדים בידיים חשופות ובאומץ שאין שני לו מול מנגנון המודיעין האכזרי ביותר בעולם - אנשים שמכבדים אותי ומחזירים לי את כבודי וגאוותי, בהיותי אזרח סורי. אתם, כשחקנים, ודאי יודעים איך ממציאים עדויות.  [בניגוד לטענות המשטר], איש איננו שש למות בצו של  פסק הלכה שהוציא שיח' אלמוני, או כדי לקבל 50 אלף לירות, או כי השיח' אל-קרדאוי, או בנדר בן סלטאן, או עבד אל-חלים ח'דאם, או רפעת אל-אסד, או סעד אל-חרירי ביקשו ממנו. אפילו השטן עצמו אינו יכול לגייס את כל האנשים האלה, כולל את ערוצי אל-ערביה ואל-ג'זירה, bbc, france 24, אל-חרה ואחרים, למזימה נגד סוריה. גם אם כל אלה יתאחדו ויארגנו הפגנה הם לא יצליחו, אם למפגינים לא יהיה אינטרס לעשות זאת..."[12]

 

ביקורת נמתחה גם על התאחדות הסופרים הערבים בסוריה, בשל שתיקתה למול יחסו של המשטר למפגינים. המשורר עמר אדלבי אף הודיע על התפטרותו מההתאחדות וקרא לכל הסופרים בני החורין לעשות כמוהו.[13]

 

ב. התקשורת הסורית התמסרה למשטר

התקשורת הסורית הממסדית וחלק מהתקשורת הפרטית הואשמו באימוץ מוחלט של נרטיב המשטר בנוגע למהומות הדמים ואף ביחס קשה יותר למפגינים מזה של גורמי משטר. העיתונאי איאד עיסא התפטר מהתאחדות העיתונאים הסוריים במחאה על עמדות יו"ר ההתאחדות, אליאס מראד, המצדיק הרג מפגינים לא אלימים ומונע פרסום הודעות גינוי למעצר עיתונאים ופעילי זכויות אדם.[14]

 

העיתונאי עבד אל-כרים אניס כתב שהופתע "מהמונופול של [התקשורת] הממסדית על הזירה התקשורתית ומכך שנמנע לחלוטין מכל ערוצי הטלוויזיה הערביים והזרים מלסקר את האירועים בסוריה. אני מבין התנהגות כזו במקרים מסוימים... אך לא הבנתי מדוע נמנעו כיסוי ועבודה מינימאליים של [אמצעי] התקשורת הלאומיים העצמאיים והגבילו אותם לקבלת [מידע] מהתקשורת הרשמית... איני יכול להימנע מלדבר על ההרוגים אותם איבדה המולדת ושהנשיא הכיר בהם רשמית כשהידים, בעוד הסיקור העיתונאי הממסדי עושה הבחנה בין החללים, שאיננה מכבדת את הדם הזה. לוויות השהידים ממנגנוני הביטחון והצבא זכו לסיקור מכובד, בעוד כלפי השהידים מקרב העם...היתה התעלמות מוחלטת..."[15] 

 

דברים דומים כתב פתחי אבראהים ביוצ' אל-תמימי, עורך האתר www.zaman-alwsl.net: "לא כל המפגינים הם סלפים וטרוריסטים. הם בני המולדת הרוצים בחופש, שהידים לפי רצון אללה והחלטת הנשיא...."[16] 

 

ד"ר עמאר אל-קרבי, יו"ר הארגון הלאומי לזכויות אדם בסוריה, לא הביע פליאה על הסיקור החד צדדי של האירועים בתקשורת הסורית "שהיא חלק בלתי נפרד ממערך הביטחון... ושופרם של [מנגנוני] הביטחון הסוריים. למרות גודל ההרס, התקשורת הרשמית עדיין מדברת על עשרות אנשים שיוצאים לרחוב כדי להודות לאללה על הגשמים... איני יכול לומר שהתקשורת [הממסדית] בוגדת באזרח מאחר שהיא מעולם לא ייצגה אותו. מהיום הראשון לקיומה, בשנת 1960, התקשורת הסורית לא דיברה בשם העם אלא בשם המשטר."[17]      

 

ג. דיאלוג עם המשטר הוא בגידה בדם החללים

בעקבות קריאת המשטר הסורי לדיאלוג לאומי ודיווחים על פגישות של אנשי אופוזיציה עם גורמים במשטר, נמתחה ביקורת על אנשי אופוזיציה סורים בכירים שבעבר סימלו את המאבק במשטרו של בשאר אל-אסד, כמו מישל כילו, עארף דלילה, סלים ח'יר בכ ולא'י חסין, ועתה, בעצומן של המהומות, נפגשו עם בות'ינה שעבאן, יועצתו הפוליטית של הנשיא.[18] אתר האופוזיציה www.sooryoon.net, קרא לאישים אלה לעמוד בציפיות העם ולהוות סמל לניצחון המהפכה וקבע כי כל מי שנפגש עם בות'ינה שעבאן ואחרים בנסיבות אלה וכל מי שאינו יוצא מביתו ומסרב להצטרף לתנועת ההמונים והעם, בוגד בעם ובחללים. "אנו מקווים כי כל מי שמוזמן ע"י המשטר לדיאלוג, יישאר נאמן לסוריה, לחללים ולמהפכה המבורכת... מי שמצטרף לדיאלוג עם הרוצחים והפושעים – הופך לאחד מהם.."[19]

 

חכם אל-באבא כתב על ידידו מישל כילו: "הוא יודע שפגישתו עם היועצת בות'ינה שעבאן וכל הבטחה לרפורמה שייתכן שקיבל ממנה, אינה יותר מקניית זמן, שנועדה להרוס סמלים הזוכים לכבוד מצד העם הסורי וליצור בלבול וויכוח בנוגע אליהם..."[20]

 

כילו עצמו מיהר להבהיר כי שעבאן היא שהזמינה אותו וכי "לא היה מדובר בדיאלוג אלא בחילופי דעות" וכי הוא הבהיר לה ש"הפתרון הביטחוני לא יוביל לתוצאות חיוביות... ויש לדון במהות הבעיה והיא שהעם הסורי רוצה רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות..."[21]