המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ההתקוממות במצרים: כרוניקה של כישלון ידוע מראש/ י. כרמון
11/2/2011

 

 

ההתקוממות במצרים: כרוניקה של כישלון ידוע מראש

 

* מאת יגאל כרמון

 

הקדמה

בינואר 2011 החל מצעדם של עמי המזרח התיכון אל נטילת חלק בשלטון ובמשאבים של ארצותיהם, קודם בתוניסיה ואחר-כך במצרים. זאת, לאחר מאות שנים בהן האוליגרכיות השליטות בעולם הערבי מנעו מהם השתתפות כזו. אולם, כמו מסעם בן מאות השנים של עמי המערב לשותפות בשלטון ובמשאבים הלאומיים, גם מאבקם של עמי המזרח התיכון נגד ההגמוניה של האליטות השליטות יהיה תהליך היסטורי רב-שלבי ועתיר משברים ונסיגות.

 

המאבק הנוכחי במצרים יניב אמנם הישגים מסוימים, אבל בסופו של דבר הוא נידון מראש לכישלון, שכן הממסד הצבאי האוחז בשלטון במדינה  מאז שנת 1952 לא יוותר על כוחו הפוליטי ועוצמתו הכלכלית.

 

ההתקוממות במצרים – רקע מיידי וסיבות עומק

ניתן להצביע על שלושה גורמים מיידיים לגל המחאה הנוכחי השוטף את מצרים:

א) הידרדרות במצב הכלכלי של שכבות רבות באוכלוסיה בשל המשבר הגלובלי במחירי המזון.

ב) ההדרה המוחלטת של האופוזיציה מנציגות בפרלמנט המצרי בעקבות הבחירות האחרונות: מפלגת השלטון (המפל"ד) נטלה בהן 460 מושבים בעוד המפלגות האחרות, הן האופוזיציה החילונית והן האחים המוסלמים, נותרו ללא ייצוג כלל.

ג) המחאה המוצלחת בתוניסיה אשר שימשה לרבים השארה ומודל לחיקוי.

 

אולם לסיבות המיידיות היו רבדים עמוקים יותר הקשורים למבנה השלטוני והחברתי-כלכלי של מצרים:

מזה מאות שנים נשלטת מצרים בידי אוליגרכיות ושושלות צבאיות ממלוכיות. בתחילת המאה ה-19 חיסל מוחמד עלי, מושל מצרים מטעם האימפריה העות'מאנית, את האוליגרכיה הממלוכית של זמנו, ובנה תחתיה את שושלתו. זו התקיימה עד מחצית המאה ה-20, כולל בתקופה בה שלט במצרים הקולוניאליזם הבריטי. בשנת 1952 קמה "הפיכת הקצינים החופשיים" על שושלתו של מוחמד עלי וסילקה אותה, ובמקומה בנתה את האוליגרכיה השלטת במצרים עד היום, הנשענת על ממסד צבאי בעיקרו.

 

לאורך שנים נותר מעמד הביניים המצרי משולל זכויות ואחיזה כלשהי במוקדי השלטון והעושר הלאומי של מצרים. מעמד זה מורכב כיום בעיקר מאנשים צעירים, משכילים יחסית, שהתוודעו לחיים דמוקרטיים דרך אמצעי התקשורת המודרניים והרשתות החברתיות באינטרנט, והם ניצבים מול שוקת שבורה של מצב כלכלי מתדרדר, של חוסר תעסוקה וחוסר תקווה. בנסיבות אלה ההתקוממות הייתה רק שאלה של זמן.

 

הגשמת הבלתי-אפשרי: מהפכה ללא הנהגה

כשלון ההתקוממות במצרים היה בלתי נמנע בשל שלושה גורמים:

א) דור האינטרנט המצרי עומד מול ממסד צבאי מאוחד ורב כוח החולש על מרכזי העוצמה והעושר של המדינה. יתרה מזו, לממסד צבאי זה יש דימוי של "מגן המולדת" ומפקדיו נחשבים גיבורי מלחמה. רוב הדור הצעיר המשתתף בגל המחאה אפילו איננו מסוגל לזהות בצבא את יריבו. מה עוד שהצבא הציב, בתחכום רב, את המשטרה בחזית העימות מול המפגינים, בעודו משמר לעצמו דימוי של מי שהוא "עִם העָם".

ב) הנוער המצרי הגשים אמנם את הבלתי אפשרי – המהפכה פרצה ללא מנהיגות. בנסיבות טבעיות של מאבק חברה נגד משטר דיקטטורי מנהיגות צומחת, מתעצבת ומתחשלת בתהליך ממושך בכור המצרף של מאבקים, ניסיונות וכישלונות. מתוך ניסיון זה, ההנהגה רוכשת יכולת להוביל את הציבור לקראת השגת יעדיו. אולם, ב'מהפכה' במצרים (וגם בתוניסיה) יכלו המפגינים לדלג על השלב ההכרחי הזה בזכות מהפכת התקשורת, האינטרנט והרשתות החברתיות, כמו גם ערוץ אל-ג'זירה שמילא תפקיד מרכזי במהלך פריצת ה'מהפכה' בשתי המדינות ולעבור ישירות לשלב המהפכני של היציאה לכיכרות, בלא מנהיגות מובילה.

אולם מרגע שעברו שלב זה, קיומה של הנהגה הוא הכרחי על מנת לממש הישג כלשהו, ובהעדרה המהפכה צפויה לכישלון בלתי נמנע. המפגינים מנסים עכשיו לגבש הנהגה, אך בניית הנהגה באמצע המהפכה היא תהליך בלתי אפשרי. מפלגות האופוזיציה והאחים המוסלמים אשר קפצו על עגלת המפגינים לאחר שאלה פרצו לרחוב, מנסים לתפוס את מקום ההנהגה, אולם הם אינם מייצגים את המפגינים, ולמעשה רצונם לנהל משא ומתן עם המשטר רק מחבל במהפכה. הדבר נכון במיוחד לגבי האחים המוסלמים, שככל הנראה הבינו שלמהפכה זו אין סיכוי ונטשו אותה לטובת מו"מ עם השלטון, במטרה לזכות בלגיטימציה שנמנעה מהם עשרות בשנים (יצוין כי מי שתרם יותר מכול ללגיטימציה שאותה קיבלו האח"ס היא ארה"ב, שדחפה את המשטר המצרי לקיים דיאלוג עם כל גורמי האופוזיציה, גם עם אלה שאותם היא הגדירה "גורמים שאינם חילוניים".)

ג) ההתקוממות נידונה לכישלון גם מסיבות כלכליות ומעשיות. אוכלוסיה בת 80 מיליון נפש איננה יכולה לשאת מצב של שיתוק החיים והידרדרות כלכלית כתוצאה מן המהפכה לאורך תקופה משמעותית.

 

מה יושג ומה לא

למרות הכישלון הידוע מראש בהשגת המטרות המוצהרות של ההתקוממות – סילוק לאלתר של הנשיא מובארכ ונפילת משטרו – שלב ההתקוממות הראשון לא יהיה נטול הישגים לחלוטין. כבר עתה ברור שאזרחי מצרים ייהנו מיתר חופש ביטוי ומן הזכות להפגין ולמחות. יהיו תיקונים בחוקה, יבוטלו חלק מחוקי החירום, בחירות עתידיות לפרלמנט יניבו יתר ייצוג לאופוזיציה, הנשיא מובארכ לא יתמודד על תקופת כהונה נוספת, לא יוריש את תפקידו לבנו גמאל, ואפשר גם שיפרוש מתפקידו עוד לפני היום האחרון לכהונתו.

 

על אף כל השינויים האלה, דבר יסודי ומרכזי אחד יישמר: ההגמוניה של האליטה הצבאית השולטת במצרים זה שישים שנה. אלה שניתן לראותם כ"בניו האמיתיים של מובארכ" – סגן הנשיא הגנרל עמר סלימאן, ראש הממשלה מפקד חיה"א לשעבר הגנרל אחמד שפיק, הרמטכ"ל הגנרל סאמי ענאן, שר ההגנה הגנרל חוסיין טנטאוי ורבים רבים אחרים המייצגים את הממסד הצבאי, יוסיפו לאחוז בעמדות כוח ובמוקדי השליטה והעושר הלאומי של מצרים.

 

 כישלון המהפכה יוביל לפרצי אלימות בקרב חלק מן המתקוממים המתוסכלים, אולם הממסד הצבאי השלטוני יידע לטפל בהם גם באמצעים שמעתה יהיו יותר דמוקרטיים.

 

כל זאת – עד להתקוממות הבאה.

 

* יגאל כרמון הוא ראש מכון ממרי