שלוש עמדות  על עתיד המדינה הפלסטינית והאינתיפאדה

ערוץ הטלוויזיה "אל-ג'זירה" דן לאחרונה בשאלת עתיד האינתיפאדה והמדינה הפלסטינית[1]. בתוכנית השתתפו שלושה אישים פלסטינים המייצגים את שלוש המגמות הפוליטיות המובילות כיום ברחוב הפלסטיני: שר ההסברה ברש"פ, יאסר עבד רבה, המייצג את עמדתה הרשמית של הרש"פ; סגן ראש הלשכה המדינית של ה'חמאס', מוסא אבו מרזוק, המייצג את עמדת התנועה האסלאמית המיליטנטית; והפובליציסט והפרשן ביומון "אל-חיאת", בלאל אל-חסן, המייצג את עמדה המקובלת בחוגי השמאל הפלסטיני.

גבולותיה ואופייה של המדינה הפלסטינית

שלושת הדוברים הביעו תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים, לפחות בשלב ראשון. אבו מרזוק הסביר של'חמאס' אין כל התנגדות למדינה כזו ואף קבע כי "מדינה בגבולות הגדה המערבית ורצועת עזה, תהווה הישג בשלב הנוכחי". אלא שהוא מיהר להוסיף ש"ברור שאם המדינה תקום בגבולות 1967, לא יהיו אלה גבולותיה הסופיים. צריכות להיות שאיפות מעבר לכך לגבולות שיכללו את פלסטין במלואה."

איש הרש"פ, עבד רבה, לעומתו, סירב להתייחס לשאלה מה יקרה לאחר שתוקם המדינה הפלסטינית בגבולות 1967. "קיים כמעט קונצנזוס פלסטיני כעת שהמטרה הישירה של הפלסטינים היא להגיע להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות הארבעה ביוני 1967 ובירתה ירושלים", הוא אמר, "[אבל] בנוגע לעתיד לאחר מכן, מוטב לעזוב את הנושא הזה ולא להיכנס לדיון." בעניין המשך קיומה של ישראל כמדינת היהודים לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, אמר עבד רבה ש"כל ניסיון להקים מדינה בעלת אופי גזעני טהור באזור נכשל בעבר וייכשל בעתיד", אך מיהר להכריז ש"בנקודה הזו אני עוצר ואינני רוצה להרחיב את הדיבור בנושא."

בלאל אל-חסן ניסה להסביר את המחלוקות בחברה הפלסטינית בנושא המדינה העתידית וקבע כי "בשלב הזה מדובר על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, אבל אין זה סוף הדרך." אלא שלדבריו, "לביטוי 'אין זה סוף הדרך' יש משמעויות שונות בזירה הפלסטינית", וזהו שורש המחלוקת. על פי עמדתו של אל-חסן, המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 איננה סוף הדרך "משום שאני נושא עיני מבחינה היסטורית, תרבותית, וגיאוגרפית לפלסטין מאוחדת... פלסטין המאוחדת הזו, לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, יכולה להתגשם באחת משתי דרכים: היא יכולה לקום בדרך השלום, והיא יכולה לקום בדרך המלחמה;  היא יכולה לקום בדרך השלום, במידה והישראלים יקבלו את ההגיון של המדינה הפלסטינית הדמוקרטית [האחת]. אם הם לא יקבלו את ההגיון הזה, הרי שההגיון של ההיסטוריה יוביל לעימות."

המראיין, סמי חדאד, הקשה ואמר כי רעיון המדינה המאוחדת, שהועלה כבר בעבר על ידי פלגי השמאל הפלסטינים, איננו מציאותי, "משום שהמדינה היהודית רוצה להישאר יהודית." אלא שאל-חסן טען שדווקא הרעיון של מדינה יהודית איננו מציאותי. "מן היום הראשון לקיומה, רצתה ישראל להקים מדינת עבור היהודים", הוא קבע, "אך הדבר נבצר ממנה בשל נוכחותם של הפלסטינים הערבים בקרבה. כיום חמישית מתושבי ישראל אינם יהודים. המטרה של מדינה יהודית איננה מציאותית ואם ישראל תתמיד בה היא תהפוך למדינה גזענית במובן המילולי של המילה. על ישראל לבחור בין מדינה של אזרחיה לבין מדינה גזענית. המשמעות של מדינה ליהודים כעת היא שהם בוחרים באופציה של מדינה הגזענית. משמעות הדבר היא שיהיה צורך להלחם בישראל מתוך גישה לפיה מדובר במדינה גזענית הדומה לדרום אפריקה."

דרך המו"מ מול דרך המאבק

שלושת הדוברים היו חלוקים בדעותיהם בשאלת המאבק בישראל. עבד רבה התנגד לגישת ה'חמאס' לפיה העם הפלסטיני מחולק ל"קבוצת מאבק" ול"קבוצת הסדר". לדבריו, קיימת קבוצה אחת בלבד והיא הנוהגת במאבק ובמו"מ בעת ובעונה אחת. "כל המאבק שניהלנו בשלושים השנה האחרונות", הוא הוסיף, "יוכתר בהצלחה באמצעות הסדר וההסדר זה אליו אנו שואפים הוא יישום של החלטות הלגיטימיות הבינלאומית. כלומר, הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה ירושלים ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194. תהליך ההסדר והמו"מ מהווים חלק מהמאבק משום שההסדר איננו בבחינת הפסקת לחימה, אלא בבחינת מאבק למען כפיית תנאי הלגיטימיות הבינלאומית... כל עמי העולם נלחמו ובסופו של דבר ישבו לשולחן המו"מ והדבר לא היווה עלבון למאבקם. להפך, כשאתה רוצה לקטוף את פירות המאבק, עליך לשבת למו"מ..."

אלא שאבו מרזוק החזיק בדעתו שהמו"מ סותר את המאבק, משום שיש הסכמים המחייבים את הרש"פ להפסיק את המאבק. לדבריו, פסגת קמפ-דיוויד הוכיחה את כישלון דרך המו"מ. בלאל אל-חסן, לעומת זאת, אמר כי הוא מבין ש"מבחינה עקרונית" חייב להיות מו"מ. הוא תמך בגישתו של עבד רבה לפיה "אין שתי דרכים נפרדות האחת של מו"מ והאחרת של מאבק. קיימת דרך משולבת אחת: רגע אחד לוחמים ורגע אחר מנהלים מו"מ, רגע אחד מנהלים מו"מ ורגע אחר לוחמים. זאת מבחינה עקרונית." אלא שאל-חסן הביע התנגדות נחרצת לדרך שבה התנהל המו"מ עד כה. הוא גם התנגד למגעים המתנהלים כעת, כגון פגישת פרס-ערפאת בעזה, היענותו של ערפאת להזמנתו של הנשיא קלינטון, וביקורו של דניס רוס בעזה. לדבריו, יש "לגרום למשבר" בערוץ ההידברות ולהכריז כי הפלסטינים אינם מוכנים להיפגש עם אף ישראלי או אמריקאי כל עוד אין היענות לתביעותיהם לבינאום התהליך המדיני. עבד רבה השיב בלעג, ש"אמנם אנו הפלסטינים מעצמה, אבל ארה"ב היא מעצמה באותו סדר גודל לפחות ולא ניתן לומר לנשיא קלינטון שאנו לא רוצים להיפגש איתו. מה שחשוב הוא לומר בבירור מהם עמדותינו."

אופייה של האינתיפאדה

המראיין העלה את שאלת ההתבטאויות הסותרות מצד בכירים ברש"פ וב'פתח' ושאל כיצד יתכן שבשעה שערפאת הורה שלא להשתמש בירי בעימותים הישראלים, מזכיר ה'פתח' בגדמ"ע, מרואן ברע'ות'י, קורא להסלים את האינתיפאדה? עבד רבה קבע ש"הנשיא ערפאת לא אמר דבר כזה. אנו אמרנו שיש אנשים שיורים מתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינים והירי הזה לא מוביל לתוצאות כלשהן אבל הוא נותן אמתלה לישראלים להכות בריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים. לכן עלינו לשים קץ לזה. הדבר נופח ונטען שיש הפסקת אש ושהאינתיפאדה נסוגה." המראיין הקשה עליו ושאל האם משמעות הדבר שמותר לירות מאזורי B ו-C.

עבד רבה סירב לענות ואמר שאין בכוונתו "לפתוח עכשיו יחד אתך מטכ"ל צבאי מעל מסך הטלוויזיה ולומר כיצד, מתי ובאילו אמצעים יש לפעול. האינתיפאדה היא שתקבע את האמצעים ואני במעמד שאינו מאפשר לי להיכנס לפרטים מעבר לכך. אני חושב שישראל הבינה וגם עמנו הבין היטב."

בלאל אל-חסן תמך בעמדתו של עבד רבה וקבע כי "העם הפלסטיני איננו טירון באינתיפדות והוא פיתוח שיטות באינתיפאדה הקודמת... כלומר, אם יש לנו אמצעים המאפשרים לנו את המשך המאבק לאורך זמן, אסור לנו לכלות אותם במהירות. לכן, בין אם אבו עמאר הוציא הוראה להפסיק את הירי כעת ובין אם לאו, אינני רואה כל בעיה בכך... יתכן שתוך שלושה ימים או עשרה ימים, תהיה החלטה שונה והוראה שונה שתתקבל על ידי הפיקוד המקומי של האינתיפאדה בשכם או בעזה." רק אבו מרזוק התקשה להתמודד עם המגבלות הפלסטיניות על השימוש בנשק. "לאיזו צורך מחזיקה הרשות הפלסטינית ב30- אלף רובים", הוא שאל.

על כך השיב עבד רבה, ש"השיטות בהן אנו משתמשים באינתיפאדה הזו יכולים להשתנות בהתאם לצרכים של המאבק למען סיום הכיבוש. אינני נכנס כעת לדיון בנוגע לאילו שיטות אנו משתמשים כיום ובאילו שיטות נשתמש מחר. הדבר מנוגד לאינטרס של האינתיפאדה. אבל אני יכול לומר לך דבר אחד: אם נשתמש - כפי שרוצה אבו מרזוק - בכל האמצעים תהיה זו הדרך הבטוחה להקרבתה ולהתאבדותה של האינתיפאדה. המערכה היא ארוכה... אסור לנו לעשות מעשים מטופשים שיכולים להוביל לתוצאות הפוכות שיפגעו באינתיפאדה."

המראיין העלה את השאלה מהי האסטרטגיה של האינתיפאדה והאם מטרתה היא לשפר את עמדת הפלסטינים במו"מ. עבד רבה השיב ש"האינתיפאדה היוותה התערבות של העם הפלסטיני במטרה להתנגד לתנאים שרצו לכפות עלינו בקמפ-דיוויד." מדבריו עולה כי המטרה העיקרית כעת של הרש"פ היא להביא להתערבות בינ"ל. "לפני שבוע פנינו לאו"ם בבקשה להגנה בינלאומית לעם הפלסטיני", הוא אמר, "הכוונה בהגנה בינלאומית איננה למשקיפים עם מצלמות או משקיפים עם אקדחים. הכוונה לכח הגנה בינ"ל שיחליף את כוחות הכיבוש בכל שטחי הגדה המערבית, ירושלים, ועזה. כח שיפריד בינינו לבין הכיבוש."

אלא שהמראיין מיהר להזכיר לו שההצעה הצרפתית, עליה דנים כעת, מדברת על משקיפים לא חמושים, על "כח בלי שיניים". עבד רבה מיהר להצהיר כי "זה המצב בעולם בו אנו חיים. אם רוצים ליצור עולם אחר ולהלחם בתוך עולם דמיוני אחר, אפשר לאמץ את הסיסמאות של אבו מרזוק. אנו מציאותיים. זהו העולם העומד לפנינו. ארה"ב היא המעצמה ואיש אינו יכול להתעלם ממנה. אפשר לקלל אותה כמה שרוצים, אבל יש שיקולים פוליטיים. זוהי העמדה האירופית וזהו המצב באזור... לא ציפינו שכבר לאחר הישיבה הראשון של מועבי"ט, נחזור ומאחורינו גדודים בינלאומיים חמושים היישר מניו יורק למולדת."

הפלסטינים ודעת הקהל בישראל

עבד רבה, הסבור כי האינתיפאדה צריכה בסופו של דבר להוביל אל חזרה לשולחן המו"מ, טען כי "לא ניתן להתנתק לגמרי מהישראלים או מהאמריקאים... דעת הקהל בישראל צריכה לראות שאנו רק תובעים את זכויותינו, אלא שאנו משאירים גם את כל הדלתות פתוחות, במידה ודלתות אלה מובילות לתהליך מדיני רציני שיש בו ערבויות המוביל לביצוע החלטות הלגיטימיות הבינלאומית."

אבו מרזוק התנגד לכך בתוקף וקבע כי חזבאללה הוכיח מהי הדרך הטובה ביותר לנצל את דעת הקהל הישראלית. "כאשר קמה תנועת "ארבע אמהות" הוביל הדבר ליציאת הצבא הישראלי מלבנון", הוא אמר, "אז נוצרה דעת קהל ישראלית להצלת החייל הישראלי מדר"ל. כאשר גורמים אבידות לצד הישראלי, דעת הקהל שלו נכנסת לפעולה."

עבד רבה תבע בתגובה שאבו מרזוק "יפסיק להשתמש בחזבאללה כדוגמא, משום שהמודל של חזבאללה הוא ההיפך הגמור מדרכה של חמאס. חזבאללה נקט בעמדה מדינית וניסה לאחד את כל הכוחות בלבנון. חזבאללה לא ניסה להוות תחליף לממשלה הלבנונית ותבע רק את יישום החלטה 425. לאחר הנסיגה לגבול הלבנוני-ישראלי הופסק הירי. חזבאללה נקט במדיניות גמישה ומציאותית עד שהשיג את מטרותיו. חמאס נוקטת בדרך שונה לחלוטין. אני לא שמח על כך. אני רוצה שחמאס תתקן את דרכה באופן מציאותי ותבין שהמערכה שלנו מורכבת וקשה פי אלף מהמערכה של דר"ל."

אבו מרזוק, השיב שההבדל בין דר"ל לפלסטין נעוץ דווקא ביחס של השלטון לתנועת המאבק. "עמדתה של ממשלת לבנון כלפי חזבאללה שונה מעמדת הרש"פ כלפי חמאס", הוא קבע, "כמה עצורים של חזבאללה יושבים בבתי הכלא של ממשלת לבנון?! כמה שהידים של חזבאללה נפלו בידי ממשלת לבנון?!"