המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חה"כ עזמי בשארה על מאבקם של ערביי ישראל
26/11/2000


חה"כ עזמי בשארה על מאבקם של ערביי ישראל

 

חה"כ עזמי בשארה, "לוחם פוליטי ואינטלקטואל מצטיין ששינה את פני הפוליטיקה במגזר הערבי", העניק ראיון ליומון הלבנוני הפרו-סורי "אל-ספיר"[1]. חה"כ בשארה מתואר כמי ש"פרץ לחיים הפוליטיים הערביים מנקודת מוצא מרקסיסטית, עד שהטיל עוגן בסופו של דבר באגף הליברלי של המחשבה הפאן-ערבית". אם בשארה וחבריו - נאמר בהקדמה לראיון - "מאבקם של הפלסטינים ב'פנים' כבר אינו מצטמצם לתביעת השוויון, אלא מהווה גם מאבק נמרץ למען הזכויות הלאומיות הפאן-ערביות." בשארה הוא "נאצריסט מנצרת. ערבי בכל נימי נפשו, ונוצרי [רק] מהבחינה הסוציולוגית. הוא מקשט את משרדו בתמונתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר ומגן על חזבאללה בלב הפרלמנט הישראלי." להלן קטעים מן הראיון שנערך בדוחה בירת קטר:

 

שאלה: מה גרמה האינתיפאדה לאווירה הכללית בקרב ערביי 1948?

בשארה: הערבים בפלסטין שנכבשה ב- 1948, פעלו במשותף עם עמם [בשטחים] שהתקומם נגד תכתיביו של אהוד ברק שהתעקש לכפות הסדר מסוג מסוים הכולל הפרדה דמוגרפית של העם הפלסטיני בין שני צדדיו של מה שמכונה "הקו הירוק", אך אין בו כדי להבטיח את זכויותיו הלגיטימיות. במוקד ההתעוררות האדירה הזו עמד נושא ירושלים...

 

ברור שהתודעה הלאומית והמאבק הלאומי בקרב ערביי 1948 נמצאים בעליה מתמדת מזה כמה שנים. עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא הוכרזה שביתה כללית [בקרב ערביי ישראל] כאות סולידריות עם עמנו [הנמצא] בשטחים הכבושים מאז 1967. השביתה התפתחה לכדי התנגשויות עם כוחות הכיבוש [הכוונה למשטרת ישראל]... תוצאת העימותים הייתה נפילת 14 שהידים ומאות פצועים. עכשיו, ישראל עורכת מבצע לחיפוש אחר פעילים במגזר הערבי ומספרם של העצורים הגיע למאות. הפעילות העממית האינטנסיבית הזו גילתה לכולם כיצד השתמשה ישראל באמצעי לחימה נגדנו כאילו צבאה מצוי במצב של מלחמה אתנו. המסכות הוסרו ואני מקווה שהן הוסרו אחת ולתמיד. אמנם, הדיבורים על השתלבות ושוויון התמוטטו והתגלה עד כמה הם  רעועים ושקריים. הוכח שמה שמכונה "אזרחות" הוא בסך הכל רעיון הבנוי על חול. היות שאין אזרחות שמשמעותה זכויות שוות לכל, המדינה הזו היא מדינה יהודית. כל האשליות קרסו בלילה אחד. האשליות בדבר הישגים גדולים בתחום השוויון וזכויות האזרח התנפצו בשביתה הגדולה בערינו ובכפרינו ובגסות הרוח הישראלית כלפינו.

 

החברה הישראלית התירה את הרסן בדרך גזענית כמוה זכורה רק מערב מלחמת 1967, כאשר הגזענים הישראלים תקפו את האזרחים ואת הפועלים הערבים ברגע ששמעו שהנשיא גמאל עבד אל-נאצר סגר את מיצרי טיראן בפני האניות הישראליות. אלא שאפילו הגזענות של ערב מלחמת 1967 לא הגיעה, בעוצמת אלימותה ובשפלותה המוסרית, לרמתה של הגזענות החדשה במהלך האינתיפאדה המהוללת. חלק מהישראלים רדפו את הערבים ושרפו את בתי המסחר שלהם בערים המעורבות כגון חיפה, עכו ויפו. הפועלים הערבים פוטרו מעבודתם. המשטר הישראלי כולו יצר מצב חדש, סוג מסוים של הפרדה גזעית. הדבר לא קרה בבת אחת. במשך מספר שנים, כאשר ערביי ישראל פעלו למען תביעות פשוטות כמו שיפור תנאי המחייה שלהם, הדבר הוביל לירי, לפצועים ולעצורים. זה מה שקרה כאשר הגנו על הבתים שממשלת ישראל רצתה להרוס, זה גם מה שקרה כאשר הפגינו נגד הפקעת קרקעות בכפר ערבי זה או אחר. בקיצור, ישנה הסלמה הדרגתית ברמת האלימות הישראלית ובלגיטימציה לשימוש באלימות על ידי המשטרה, במקביל לעליה ברמת הזעם בקרב הערבים.

 

כל זה התפוצץ בהתקוממות העממית האחרונה. אלא שההתפוצצות הזו לא נבעה רק [מהכעס]. היה לה, ללא ספק, אופי מדיני ויש לו קשר ישיר לבעיה הפלסטינית. הדמוקרטיה הישראלית נכשלת תמיד במבחן הבעיה הלאומית של העם הפלסטיני. אנו חווים כעת את ההשלכות של כל זה. האינתיפאדה נמשכת והסולידאריות שלנו עם האינתיפאדה נמשכת גם כן ללא ספק. ואולם, ישנם ניסיונות ישראלים מאומצים לבלום את התוצאות בשל המסקנות השגויות והמושגים הבאים:

 

ראשית, [הטענה ש]מה שקרה נובע מהסתה של קבוצה של אנשים. זהו מושג מזרחני כאילו האנשים הם עדרי צאן. על פי גישה ישראלית זו, די בתקיעת טריז בין הציבור לבין המסיתים באמצעות הפצת שמועות כוזבות... הישראלים מנסים להפיץ את הרעיון שאין כל עתיד מדיני לפעילותם של הערבים [בישראל] ושמוקד הסכסוך הוא בגדה ובעזה..

 

הישראלים היותר ליברלים אומרים שהערבים בישראל פעלו לא ממניעים לאומיים או פאן-ערביים, אלא משום שהממסד הישראלי הזניח את ענייניהם, על אף שהיו להם צפיות רבות ממשלת ברק. לפיכך, יש לטפל בפעולה הזו באמצעות דיכוי ובמקביל להעניק להם קצת שירותים ולהסדיר את המצב כך שיגבר הפער בין כלל הציבור לבין הקיצוניים שבהם...

 

אם נמשיך לשמור על אחדות הפעולה הערבית... יתגלה לנו שההתקוממות הזו השיגה במישור הלאומי ומבחינת המודעות הלאומית את מה שלא הצלחנו להשיג במשך שנים רבות. ניתן לקבוע כעת שהאשליה של ההשתלבות התנפצה. כעת על הערבים ב'פנים' לגבש תוכנית לאומית פאן-ערבית למאבקם... אינני רוצה שהעולם הערבי יעבור מעמדה הרואה בערביי 1948 בוגדים לעמדה רומנטית... אסור לערבים להתייחס אל ערביי ה'פנים' כיום כאל גיבורים. כיום יש בקרב ערביי ישראל כוחות המנסים לכפור במה שקרה באמצעי הנאיבי של הקמת אהלים בכניסות לכפרים הערביים וקריאה לדו-קיום בין יהודים לערבים.

 

שאלה: מי מקימים את "אהלי דו-הקיום"?

בשארה: הקריאה הראשונה לכך באה מכיוון הממשלה הישראלית; הביצוע נעשה בידיים ערביות ויהודיות. שתפו פעולה בכך פעילים ערבים במפ' העבודה הישראלית ובהם רבים מראשי הערים. אפילו כמה מאנשי המפלגות הערביות נענו לקריאה זו, משום שהם סברו שחיוני לפעול להרגעה. אנו איננו מתנגדם לדו-קיום. כלומר, אנו לא בצענו את ההתקוממות הזו נגד היהודים ובמטרה לחסל את דו הקיום. אלא שהשאלה היא: לאיזה סוג של דו קיום אנו שואפים? לדעתי, לא ניתן להגיע לתשובה לשאלה זו אם מנתקים את הפוליטיקה מדו הקיום הזה, כאילו כל הבעיה נעוצה בחוסר הבנה בין היהודים לערבים ואין לזה כל קשר לעניין המדיני. לעניין המדיני יש קשר ישיר ליוזמה הזו. אנו קוראים לדו קיום עם היהודים על יסודות נכונים הכוללים פתרון צודק לבעיה הפלסטינית, פתרון צודק לבעיית הפליטים, ושוויון, בנוסף לסוגיות רבות נוספות. לא ניתן לדון בעניינים האלה שלא מחוץ למסגרת המדינית...

 

שאלה: מדוע שתק השמאל הציוני על הדיכוי של ערביי ה'פנים'? מדוע לא שמענו כל גינוי מ'מרץ' או מ'שלום עכשיו'?

בשארה: מרץ הייתה עד לא מזמן בקואליציה השלטת והיא רוצה לחזור לקואליציה זו. הבעיה שלה היא שהיא אינה מתייחסת לערבי כפי שהוא באמת, אלא בהתאם לתמונת הערבי שהיא יצרה. הם כועסים על הערבי כאשר התנהגותו סותרת את תמונת האשליה של הערבי הטבועה עמוק במוחותיהם. בעמדותיהם הפוליטיות יש מידה רבה של קובלנה נגד הערבים. לדוגמא: מדוע הנשיא יאסר ערפאת לא נענה להצעותיו של רה"מ אהוד ברק? מדוע נוטל ערפאת חלק בהכשלת תוכנית השלום שלגביה יש קונצנזוס ציוני, תוכנית שהפלסטינים אינם יכולים לקבל אותה משום שהיא אינה צודקת? השמאל הזה רואה את ערביי ה'פנים' באופן הבא: נכון שהם פלסטינים אבל הם גם ישראלים ונאמנותם צריכה להיות נתונה למדינת ישראל. עליהם לשאוף להשתלבות ואז תהיה להם זכות לשוויון.

 

כאשר יתברר לשמאל הזה שהערבים אינם נמדדים רק על בסיס סבלם היומיומי, אלא שיש להם גם זהות פאן-ערבית ושאיפות לאומיות, יהיה סוג מסוים של הסתגרות, זהירות, שתיקה, ואפילו הטחת האשמות. לשמאל הזה אין עמדה רצינית בנוגע להרג הערבים ולו מנקודת המוצא של זכויות האדם והאזרח. כל אידיוט יכול להבחין שהדרך בה מטפלים השלטונות הישראלים בהפגנות של ערבים שונה לחלוטין מהדרך בה הם מטפלים בהפגנות של יהודים, וזאת אפילו אם נקודת המוצא של אידיוט כזה היא הצורך בהשתלבות [של הערבים בחברה הישראלית].

 

 



[1] אל-ספיר (לבנון), 21.11.2000.

תגיות