ההתגוששות בין היומון המצרי אל-אהראם ליומן הסורי אל-וטן
היחסים התקשורתיים בין סוריה למצרים נעים בין תקופות מתח ו"חילופי מהלומות" לתקופות של רגיעה יחסית. לפני כחמישה חודשים פרסם היומון המצרי הממסדי אל-אהראם כמה מאמרים ביקורתיים לסיכום מלאת עשור לכהונתו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד. בתגובה, הכריז היומון הסורי אל-וטן, המקורב למשטר, על סיומה של הפסקת האש התקשורתית ששררה עד אז, אך לא מיהר לממש את איומו.[1] עתה, לאחר כמה חודשים של שקט יחסי, שוב מתגוששים הצדדים. בניגוד לעבר, בכירים סוריים, ביניהם הנשיא בשאר אל-אסד, התייחסו למתיחות בין המדינות. כך, בראיון ליומון הסעודי אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, הודה הנשיא אסד בקיומו של נתק בין הנהגות שתי המדינות, על רקע חילוקי דעות מהותיים, אך הטיל את האחריות לנתק על מצרים.[2] סגן שה"ח הסורי, פיצל אל-מקדאד תיאר את היחסים בין המדינות כ'מצערים' וקרא למצרים "לתקן את מדיניותה המוטעית שאת מחירה משלם העם המצרי."[3] עד כה, לא הגיבה מצרים רשמית להתבטאויות אלה, זולת מאמר ביקורת של עורך אל-אהראם, אסאמה סראיא, על דבריו של הנשיא אסד ליומון הסעודי אל-חיאת. מאמר זה גרר מאמרי תגובה חריפים באל-וטן.
להלן עיקרי הדברים:
עורך אל-אהראם תוקף את שתה"פ בין סוריה לאיראן
אסאמה סראיא, עורך היומון המצרי הממסדי אל-אהראם, מיקד את ביקורתו נגד מדיניותו של הנשיא אסד בשיתוף הפעולה בין סוריה לאיראן המהווה, לדבריו, חצייה של קווים אדומים וסכנה למדינות ערב. הוא דחה את טענתו של הנשיא אסד בראיון, כי המחלוקות בין המדינות ניתנת לגישור וטען כי מדובר בתפיסות עולם מנוגדות. לדבריו "... אנו מוכנים לקבל חילוקי דעות, יהיו אשר יהיו, אך כשהם הופכים להתנהגות, למהלכים ולתכניות שסוריה פועלת ליישמם עם איראן על חשבון האינטרסים של העמים וביטחונן של מדינות ערב - זוהי מציאות חדשה המחייבת מהלכים שונים. לא ניתן להתמודד איתה בסובלנות הנהוגה במצב של חילוקי דעות...
הנשיא בשאר רואה בביקור אחמדי-נז'אד בבירות את הטקס לציון לידתו של מזרח תיכון חדש, כפי שהוא רואה אותו או מייחל לו, בהנהגתה של איראן. אנו רואים במה שקרה בבירות [ביקור נשיא איראן] ניסיון נועז מצד האיראנים לקיים נוכחות בלב האזור הערבי תוך שעבוד בעיותיו היסודיות, האינטרסים האסטרטגיים שלו וביטחונו הלאומי לטובת תיק הגרעין האיראני... זה גורם לנו לחשוש מפניו [של הנשיא אסד], ולא רק מפניה של איראן. הנשיא בשאר גרם לנו לחשוב שהוא תומך בהתנגדות שהיא קו אדום שהוא לא ייסוג ממנו. אך ברור לנו כי בפועל הוא אינו תומך בהתנגדות, שאם לא כן הייתה ההתנגדות בגולן להחזרת השטח ושחרור האדמה הסורית זוכה לקדימות במאמציו. רק כאשר ההתנגדות היא לטובת איראן, ניכר שהוא תומך בה...
אנו רוצים שסוריה תתערב ותשתמש ביחסיה עם איראן כדי לגמד את תפקידה ההרסני באזורנו; שתעזור לפלסטינים להגיע לשחרור לאומי, להקים את מדינתם ולשים קץ לפילוג בין הגדה לעזה; שהיא תפעיל את השפעתה ושאיראן לא תשתמש בה כדי לרסן את התפקיד הערבי באזורנו ...; אנו רוצים שסוריה תעצור את פניית איראן נגד העדות האחרות, במיוחד נגד הנוצרים והסונים בלבנון; אנו רוצים שסוריה תשתף פעולה עם הערבים כדי לשים סוף להשפעה האיראנית בפלסטין, כדי שניתן יהיה לאחד את הפלסטינים ולשמור על האינטרסים שלהם ...; אנו רוצים שסוריה לא תשמש יד [ימינה] של איראן בסיוע למיעוטים השיעיים באזור המפרץ ובכך לאיים על יציבותו. אם סוריה תעשה כל זאת, היא תשוב למעמדה אשר הכרנו ולכוחה, שינוצל לתמיכה בבעיות הערבים. זה כל מה שאנו רוצים היום מסוריה." [4]
עורך אל-וטן: מטרת מצרים – לשרת את ארה"ב וישראל
התגובה הסורית היתה הדרגתית. יומיים לאחר מאמרו של סראיא פורסם ביומון אל-וטן מאמר בו נטען כי מצרים היא זו שמפקירה את האזור, באמצה מדיניות בדלנית. בעל הטור, מאלכ אל-נאטור כתב "האם עניין זה [התוכנית לחלוקת סודאן] אינו מצדיק פעולה כלשהי מצד מצרים 'מרכז העולם'...? ראינו מה עשו הציונים בעזה ואיש לא הניד עפעף. האם מצרים אינה מבינה שחלוקתה של סודאן היא איום עצום על גבולותיה ולא רק על ביטחונה הלאומי? מדוע מצרים מוותרת על הערבים ובעיותיהם? האם הסיוע האמריקאי פיצה אותה על הכל? האם אינה רואה שמדינות אזוריות חותרות [לקבל] תפקידים חדשים באזורנו, שעה שהיא מוותרת בהדרגה על מעמדה כשחקן אזורי?"[5]
תגובה חריפה יותר פורסמה כמה ימים לאחר מכן. ודאח עבד רבה, עורך אל-וטן, תקף במאמר מערכת את 'שליטי מצרים': "הדבר שהכי מעצבן את שליטי מצרים הוא לומר להם את האמת בנוגע לתפקידם באזור או לומר להם שאין לקהיר תפקיד ערבי ושמדינות ערב אינן זקוקות להתערבות מצרית כלשהי; שאין להן צורך במצרים, לא בימים טובים ולא בימים רעים.
מצרים, שהיתה בעלת תפקיד היסטורי בסיוע לערבים ולבעיותיהם, איבדה את כוחה בגלל שליטיה. מטרתה היחידה [כיום] היא לשרת את האינטרסים של ישראל וארה"ב... העוינות המצרית לדמשק נובעת מכך שראשיה חשו בתפקיד העולה של סוריה ובפופולאריות של הנשיא אסד ברחוב הערבי מהים התיכון ועד המפרץ ובנסיגה בתפקיד המצרי... לכן שליטי מצרים גילו עוינות כלפי סוריה וניסו להאשימה ברצח רפיק אל-חרירי..." לדבריו, עוינות זו גברה לאחר ניצחון ההתנגדות, בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2009, במלחמות בהן תמכה מצרים.
"[מצרים] רוצה שכל הסורים ייכנעו ושההתנגדות תחוסל ושישראל תכפה את תנאיה על השלום ועל האזור, ללא הכרזה על מדינה פלסטינית וללא קביעת גבולותיה ובירתה. התשובה הטובה ביותר לשליטי מצרים ולעיתונאיה, שהיו נלהבים בימים האחרונים לתת למדינות [מסוימות] שיעורים במדיניות חוץ היא – עיזבונו בשקט ... בכל מקרה, הדלת פתוחה בפני שליטי מצרים לחזור לשורות הערבים ואנשי ההתנגדות ולתקן את הטעויות... ליבה של דמשק רחב מאוד וסלחני למען האינטרס העליון של הערבים והסולידאריות ביניהם."[6]
מאמר נוסף פורסם כעבור יומיים ובו טען בסאם אבו עבדאללה, בעל טור ביומון, כי מצרים משתפת פעולה עם ארה"ב וישראל שמבקשות להשתלט על האזור. לדבריו, סראיא "מבטא בערבית את מה שנאמר באנגלית ע"י האמריקאים ובעברית ע"י הישראלים." אבו עבדאללה פרס קשת של נושאים עליהם חלוקות סוריה ומצרים - הגדרת האויב, המזה"ת החדש, מהי ההתנגדות ומהם האינטרסים הערביים - ותקף את ה"תסביך האיראני והתורכי" שיש למצרים.
לדבריו, בניגוד לסוריה שמילאה את חובתה הלאומית וקלטה מיליון פליטים עיראקים, אלה "המבכים את האינטרסים הערבים העליונים, לא קלטו [אף פליט]. שמענו מהם רק דיבורים ולא מעשים. הם תמיד ... מוציאים לפועל את העמדה האמריקאית."
עוד טען אבו עבדאללה כי מצרים ועיתונאיה שתקו נוכח ההרס והקטל שביצעו האמריקאים והישראלים במדינות ערביות ומוסלמיות וכי אנשי ההתנגדות בלבנון אינם [בובות] של סוריה או איראן המופעלות באמצעות מתגים, בניגוד לכמה משת"פים של ארה"ב וישראל [כלומר: מצרים].[7]
[1] ראה דו"ח ממרי: יומון סורי: תמה הפסקת האש התקשורתית בין סוריה ומצרים
[2] ראה דו"ח ממרי: אסד בראיון: המפתח ליחסים עם סוריה – תמיכה בהתנגדות
[3] אל-ראי (כווית), 11.11.2010
[4] אל-אהראם (מצרים), 29.10.2010
[5] אל-וטן (סוריה), 31.10.2010
[6] אל-וטן (סוריה), 2.11.2010
[7] אל-וטן (סוריה), 4.11.2010