המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
האינתיפדה, תמונת מצב (ג)
30/11/2000


אינתיפאדה ומדיניות תמונת מצב מעודכנת (ל-27.11.2000) 


מצב האינתיפאדה

בכירים פלסטינים ממשיכים להכריז כי האינתיפאדה תימשך. יאסר ערפאת בעצמו אמר בעמאן: "הגחלת של האינתיפאדה תמשיך [לבעור] עד לעצמאות הפלסטינית, להחזרת ירושלים ואל-אקצא לריבונות פלסטינית ולהקמת מדינה עצמאית ריבונית שבירתה ירושלים. ההחלטה בנוגע לאינתיפאדה נתונה בידי העם הפלסטיני האמיץ, אשר החליט לנהל את המערכה כדי להשיג את עצמאותו ולהקים את מדינתו".[1]

 

פיצל אל-חסיני, מחזיק תיק ירושלים ברש"פ, הסביר שהאינתיפאדה "איננה אקט של מחאה, אלא אינתיפאדת עצמאות, ואסור שהיא תיעצר לפני נסיגת כל חיילי הכיבוש ומתנחליו מהאדמות הפלסטיניות. לא יתכן, שלאחר כל הקורבנות שהקרבנו החללים, הפצועים, הנזקים והציפיות - יקרה משהו אחר. צריך להמשיך את העימות ואת מערכת העצמאות כדי להוציא את הכיבוש מתוך האדמה הפלסטינית."[2]

 

ואילו ראש מנהלת ההכוונה הלאומית ברש"פ, עת'מאן אבו ע'רביה, קבע ש"האינתיפאדה לא תעצור באמצע הדרך. היא תמשיך ותיצור שינוי מהותי עד שתשיג את מטרותיו של עמנו שהביע את נכונותו לנהל אותה. בשלב הבא נשיג את מטרותינו שחרור האדמה והקמת המדינה הפלסטינית, שבירתה ירושלים הקדושה".[3]

 הויכוח בנוגע לשימוש בנשק חם בהפגנות

במקביל, נמשך הויכוח בשורות הפלסטינים בנוגע להגבלות על השימוש בנשק חם. שר האספקה ברש"פ, אבו עלי שאהין, למשל, קבע כי "האינתיפאדה היא תנועת שחרור, ולכן מותר לה להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להגשים את מטרתה המוצהרת."[4]

 

ואולם, מסתמנת מגמה לפיה ההנהגה הפלסטינית תומכת ברובה בהנחיות של ערפאת להימנע משימוש בנשק חם בהפגנות העממיות ובריכוזי האוכלוסייה, במטרה להקטין את מספר הנפגעים הפלסטינים. הגדיל לעשות ד"ר צאלח עבד אל-ג'ואד, יו"ר החוג להיסטוריה ולמדע המדינה באוניברסיטת ביר זית, שקבע כי יש להימנע לחלוטין משימוש בנשק חם. "העימותים הוכיחו כי הצד הפלסטיני הרש"פ, האופוזיציה והחברה הפלסטינית - אינו מוכן לעימות צבאי [עם ישראל], למרות גילויי הגבורה וההקרבה", הוא כתב. "ההיתר שניתן לגורמים פלסטינים חמושים להשתתף בהפגנות ומקרי הירי על החיילים ועל ההתנחלויות חייבים להיפסק, אע"פ שאנו יודעים שהדבר נעשה במסגרת הגנה עצמית... גורמים חמושים אלה, אומנם לא חסרים אמונה ונכונות מוחלטת להקרבה, אך סובלים מהעדר נשק מתאים וממחסור בתחמושת, בניסיון, באימונים ובאינפורמציה [וכן סובלים] מהיעדר משמעת... השתתפות גורמים אלו [בהפגנות]... שירתה את אויבינו ונתנה להם תירוץ [במאבק על] דעת הקהל, להשתמש בטנקים, במסוקי תקיפה ובטילים כדי לדכא אינתיפאדה שהיא במהותה עממית. מצב זה אפשר לישראל, לראשונה מאז 1967, להפציץ שכונות ולהרסן...

 

טקטיקה זו הוכיחה את כישלונה החרוץ וגרמה לאבדות רבות ולא מוצדקות בקרב המפגינים. הטענה כי פינוי אתר 'קבר יוסף' [ע"י ישראל] מוכיח את הצלחתה של הטקטיקה הזו היא דוגמא להיעדר יכולת [פלסטינית] להפיק לקחים. הנסיבות של אתר זה שונות מאלה של הבסיסים הצבאיים האחרים וההתנחלויות... ההתקפות על אתרים צבאיים או התנחלויות מבוצרות הממוקמים באזורים חשופים גורמות לאבדות גדולות בנפש לצד הפלסטיני ולנזקים אסטרטגיים חמורים ביותר ותו לא...

 

השימוש בנשק במהלך העימותים העממיים הוא התאבדות פוליטית וצבאית. יש להתמקד בדרכי פעולה [עממיות] שישללו מן היריב את כוחו העיקרי: עליונותו הצבאית הברורה...

 

כמו כן חייבים למצוא אסטרטגיה שלא תביא לעימות ישיר עם החברה הישראלית, ובכך תהפוך את העימות על אדמת פלסטין למלחמת אזרחים. יש להגביל את העימות כך שיתנהל בין עם חסר מגן, מצד אחד, לצבא של כובשים ומתנחלים, מצד שני."[5]

 

ההתנחלויות כמטרות

מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, הסביר כי הדגש במאבק הפלסטיני צריך להתמקד בלחימה בהתנחלויות. "השדות והמפעלים של ההתנחלויות מהווים מטרה לכעסו של העם הפלסטיני" הוא כתב. "עלינו להמשיך ולראות בהם מטרה לשריפה ולהרס - זוהי זכותנו הלגיטימית. זוהי אחת מדרכי התגובה שלנו על מחיקת שדותינו ועל שרפת מפעלינו וביזתם, והיא מבטאת את הריסת תוכנית ההתנחלות של הכיבוש... ההתנחלות תהיה לב המטרה אליה מופנות כל צורות המאבק והכעס העממי הפלסטיני... עלינו לנהוג בהם כפי שהם נוהגים בנו. יש בידינו רשימה שמית ארוכה של מבצעי מעשי התוקפנות והרוצחים מקרב המנהיגות הישראלית הפוליטית והצבאית. החל ברוצח ברק...וכלה במופז."[6]

 

חידוש המו"מ

בקרב הפלסטינים ממשיך להתקיים הקונצנזוס לפיו אסור לחדש את המו"מ ללא שינוי מהותי באופיו של התהליך המדיני. מרבית הדוברים מבקשים ערבויות לתוצאות המו"מ כתנאי מוקדם לחידושו. אבו עלאא', למשל, אמר כי התנאי המוקדם לחידוש המו"מ הוא הסדרת הסיבות שהובילו לפריצת האינתיפאדה. הוא מנה חמישה נושאים כאלה: "התחמקותה של ישראל מביצוע ההסכמים שחתמה עם הפלסטינים; המשך הרחבת ההתנחלויות; המשך ייהודה של ירושלים במקביל למו"מ; הפרת זכויות האדם הפלסטיני על ידי ישראל שאינה מקפידה על אמנת ז'נבה הרביעית המחייבת הגנה על העמים הנתונים לכיבוש; ...הגישה הישראלית לפתרון, כפי שעלתה בקמפ-דיוויד, בנושאי ירושלים, הפליטים, האדמה, והביטחון - גישה שהגבירה את תחושתם של הפלסטינים שאין כל טעם במו"מ."[7] בהתבטאות אחרת, קבע אבו עלאא' כי הסבת אזורי B לאזורי A גם הוא תנאי מוקדם לחידוש המו"מ.[8]

 

השר הפלסטיני לשיתוף פעולה בינלאומי, נביל שעת', הוסיף כי לא תהיה חזרה פלסטינית למו"מ בלא שישראל תכריז באופן ברור שבכוונתה לקיים את החלטה 242 ולא לשאת ולתת על החלטה זו מחדש.[9]

 

בגילוי דעת מטעם פלגי אש"ף השונים נכתב בין היתר כי "העם הפלסטיני על כל כוחותיו מסרב פה אחד לחזור לדרך העקרה של המו"מ שהובילה למבוי סתום. פריצת השלום האמיתית מחייבת שינוי מהותי במבנה התהליך המו"מ באופן שיבטיח את זכות עמנו להמשיך את האינתיפאדה וההתנגדות".[10]

 

איומים על מדינות ערב והמערב

האיומים כלפי ארה"ב נמשכו אף הם. סגן ראש מנהלת ההכוונה הלאומית, מאזן עז אל-דין, הוסיף להם איומים גם על מדינות אירופה ואפילו על המתונות שבקרב מדינות ערב. "אינתיפאדת חללי אל-אקצא קבעה עובדות חדשות באזור הערבי", הוא כתב, "היא יצרה איום ישיר על האינטרסים של ארה"ב והכניסה את הכוחות האמריקאיים במזה"ת לכוננות עליונה. כמה שגרירויות נסגרו, בעיקר לאחר הפגיעה במשחתת האמריקאית.

 

המשטרים תומכי היציבות [האזורית - הכוונה בעיקר למצרים וירדן] החלו לסבול מרעידות עזות ואלימות בגלל אינתיפאדת אל-אקצא [שגרמה ל]הפגנות זעם המוניות, אשר עלולות להביא אפילו להפלתם של המשטרים.

 

אני קורא לאומה הערבית והאסלאמית לנקוט מיד בגישה חיובית ואקטיבית נגד הישות הציונית: הטלת חרם כלכלי כולל על התוצרת הישראלית והאמריקאית, ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל והפחתת ייצור הנפט, [כל זה] כדי להכריח את ישראל לכבד את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית כמו כל מדינות העולם. אני קורא לארה"ב ולמדינות אירופה הקשורות באינטרסים אסטרטגיים עם מדינות ערב להטיל סנקציות מרתיעות על ישראל כדי לשמור על האינטרסים שלהן, מכיוון שהאזור כולו עומד בפני פיצוץ כולל שיהיה קשה להשתלט עליו.

 

האבדות הישראליות בנפש רבות מאד: יותר מארבעים הרוגים ישראלים ומאות פצועים. התקשורת הישראלית אינה מציינת את המספרים האמיתיים כדי לשמור על המורל של החיילים מפני התמוטטות ו[למנוע מהם] לסרב לשרת בשטחים הפלסטיניים הכבושים".[11]



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 26.11.2000.

[2] אל-איאם (רש"פ), 26.11.2000.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 27.11.2000.

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 25.11.2000.

[5] אל-קדס (רש"פ), 26.11.2000.

[6] אל-איאם (רש"פ), 25.11.2000.

[7] אל-חיאת (לונדון-בירות), 27.11.2000.

[8] אל-איאם (רש"פ), 26.11.2000.

[9] אל-חיאת (לונדון-בירות), 24.11.2000.

[10] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 26.11.2000   .

[11] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 27.11.00.

 

תגיות