המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
האינתיפדה, תמונת מצב (ב)
25/11/2000


אינתיפאדה ומדיניות - תמונת מצב מעודכנת (ל-20.11.2000)

 

הגבלת הירי לאזורים B  ו C:

מקור בטחוני פלסטיני מסר כי מועצת הביטחון הפלסטינית העליונה בראשות יאסר ערפאת הורתה ב- 14.11.00 למנוע ירי מתוך שטחי A הכפופים לשליטה פלסטינית מלאה. לדברי המקור, ההחלטה אוסרת על נושאי נשק בלתי ידועים היורים באופן אקראי לירות מתוך שטחי A ובמיוחד מן האזורים המוקפים במבני מגורים ובריכוזי ציבור.[1] לדברי המקור הביטחוני, "ההחלטה התקבלה כדי למנוע מכוחות הכיבוש להשתמש בתקריות כתירוץ לשים להם למטרה [לפגוע] בשכונות, בכפרים ובערים הפלסטיניים ובבני העם הפלסטיני חסר המגן".[2]

 

ערפאת אישר את הידיעה ואמר לעיתונאים: "אנו מנסים בכל דרך למנוע מגורם כלשהו שלנו לירות [משטחי A]. אלו הן הוראות ברורות של מועצת הביטחון הפלסטינית העליונה."[3]

 

מקור פלסטיני בכיר פירט את ההחלטות שהתקבלו, ומסר כי פורסמו הוראות ברורות האוסרות לירות מתוך אזורי A הנמצאים תחת שליטה פלסטינית מלאה וכן מתוך התקהלויות של הציבור ומתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, גם אם אינם כפופים לשליטה ביטחונית פלסטינית.

 

בנוסף לכך, ישנן הוראות ברורות האוסרות על שביתות מסחר למעט אלו שהכוחות הלאומיים והאסלאמיים מכריזים עליהן, הואיל והמצב הכלכלי באזורים הפלסטיניים רע ולא סובל שביתות אקראיות שירעו אותו עוד יותר. כמו כן נאסרה תופעת רעולי הפנים כדי למנוע מגורמים 'זרים' כלשהם להתגנב לתוך שורות האזרחים, נאסרה הוצאת תלמידים מבתי הספר כדי להשתתף בעימותים, ונאסר ירי באוויר, במיוחד במהלך הלוויות השהידים.[4]

 

המשך האינתיפאדה:

בכירים ברש"פ ממשיכים לתבוע את המשך האינתיפאדה עד שיושג שינוי מהותי במצב המדיני. "האינתיפאדה העממית, הנמשכת על האדמות הפלסטיניות, מהווה מסר לכל מדינות העולם לפיו, אם עמנו לא ישיג את כל זכויותיו הלאומיות המבוססות על ההחלטות הלגיטימיות הבינלאומית, לא תוכל להיות יציבות באזור", קבע השר לעניינים פרלמנטריים ברש"פ, נביל עמרו.[5]

 

מזכ"ל הפתח, מרואן אל-ברע'ות'י, הביע את התנגדותו לכל תנאי שידרוש את הפסקת האינתיפאדה לפני החזרה לשולחן המו"מ והדגיש את חשיבותה של האינתיפאדה בשטח, בשעה בה מתנהל מו"מ להבטחת זכויות עמנו.[6]

 

גם ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה, מחמד דחלאן, שמאז פרצה האינתיפאדה נקט גישה לוחמנית במיוחד, הכריז כי הוא מאמין "בצורך לאפשר את המשך האינתיפאדה עד שננצח, מאחר שהיא אינה מאבק לשיפור תנאי החיים אלא מאבק להכרחת ישראל להישמע לדרישות הפלסטיניות. האינתיפאדה לא פרצה כדי שנחזור לחדרים האפלים של המו"מ".[7]

 

גרימת נפגעים בצד הישראלי:

בצד הפלסטיני נשמעו התבטאויות לפיהן יש לגרום יותר נפגעים בצד הישראלי. מרואן אל-ברע'ות'י הכריז כי מימוש הריבונות הפלסטינית יתבטא ב"מניעת כוחות הכיבוש הישראלי והמתנחלים מלנוע באזורי B... העם הפלסטיני אינו היחיד שישלם את המחיר. מחירו של הכיבוש יהיה יקר מאוד עבור הישראלים".[8] גם גילוי הדעת השבועי של תנועת ה'פתח' התייחס לנושא הנפגעים הישראלים: "התברר מעל לכל ספק שאין די בקורבנות מצדנו כדי לנצח. הניצחון אינו מושג באמצעות הצטברות של שהידים, גיבורים ופצועים אמיצי לב... הניצחון יוגשם באמצעות מאזן-אימה שיקרום עור וגידים כאשר הציונים יבינו כי מצידה השני של משוואת הדם הפלסטיני ניצב הדם הישראלי, ובמיוחד דם החיילים הכובשים והמתנחלים הגזלנים."[9]

 

בעל הטור ביומון הרשות הפלסטינית, פואד אבו חג'לה, כתב: "הרוצחים, אשר ביצעו את פשע ההתנקשות בשהיד חסין עביאת [מפקד התנזים באזור בית ג'אלא שנהרג ע"י ישראל], לא היו מבין הקונים בשוק מחנה יהודה. הם היו חיילים בצבא הכיבוש. הם, כמו מפקדיהם, פושעי מלחמה שראויים לנקמה בדרכים ובאופנים המתועבים ביותר. זה, כמובן, לא אומר שהקונים בשוק או היושבים בהתנחלויות חפים מפשע. מי שכובש את אדמתו של האחר אינו יכול להיות חף מפשע... אנו נגיב על פשע ההתנקשות בשהיד עביאת... התגובה החלה בחיסולו של מרגל ששיתף פעולה עם הכיבוש הישראלי. התגובה האמיתית באה אח"כ בירי על החיילים הישראלים שברק יבכה עליהם יותר מאשר אמהותיהם... אנו איננו מצטערים על הרוגיהם ולא נשלח תנחומים על מי שמת ועל מי שימות מביניהם. אנו אומרים להם כי חגורת ההצלה מוכנה תמיד, כאשר יחליטו לצאת מאדמתנו..."[10]

 

במאמר אחר כתב אבו חג'לה: "זכותו של הפלסטיני לירות על צבא האויב כדי להגן על חייו... זכותו של הפלסטיני... להשתמש בכל מה שמתאפשר [לו] בתגובה לטרור המאורגן שמפעילים אהוד ברק והכנופיה השלטת בתל אביב. הם אינם נרתעים מלירות על ילדינו. מדוע, אם כן, לא נירה על אנשי הצבא שלהם ועל עטלפי החשכה המסתננים לאדמתנו בלבוש אזרחי כדי להגיע עם אקדחיהם אל מפקדי השטח?

 

יתכן שאין זה חכם לירות על הטרוריסטים היהודים מתוך שכונות המגורים, ויתכן שאין זה נבון  שהאש הפלסטינית תצא מתוך אזורA , אך אין דבר שמונע מאש זו להגיע אל חזם, גבם ואחוריהם של הכובשים הפושעים ממקומות אחרים באזורי B ו- C… אנו מכבדים את ההחלטה בנוגע לאזורי A, אולם ארצנו הממוינת לאזורים B ו-C היא עדיין ארץ כבושה, והמאבק בה הוא חובה."[11]

 

ייצוא האינתיפאדה:

בכירים ברש"פ המשיכו לאיים בייצוא האינתיפאדה ובפגיעה במטרות ישראליות ואמריקאיות במדינות ערב. מרואן אל-ברע'ות'י, למשל, איים ש"אם ועידת מדינות האיסלאם לא תקבל החלטה ברורה לנתק את היחסים עם ישראל, העם הערבי ישרוף את השגרירויות האלה, כדי שארה"ב וישראל יידעו כי האינתיפאדה הזו היא האינתיפאדה של האומה הערבית, ומטרתה להגן על אל-אקצא."[12]

 

מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, כתב: "אם ההתנגדות האמריקאית הרפה להגנה הבינלאומית על הפלסטינים גורמת לסערה ולכעס עממי ערבי ואסלאמי המופנה כלפי המדיניות, האינטרסים והנוכחות האמריקאית באזור ובעולם - הרי נקיטת עמדה עוינת כלפי עצמאותנו מצד הממשל האמריקאי תהפוך את הכעס הזה למרד אמיתי שיעמיד את וושינגטון מול בחירות קשות ואבדות אסטרטגיות."[13]

 

ראש המחלקה המדינית של אש"ף, פארוק אל-קדומי, הסביר את הריגתם של 17 החיילים האמריקאים בתקיפת המשחתת האמריקאית בתימן, בכך שהוא "משקף את כעסו של הרחוב הערבי והאסלאמי על הנטייה האמריקאית לטובת ישראל."[14]

 

עתיד התהליך המדיני

עורך היומון הפלסטיני, "אל-איאם", ומקורבו של ערפאת, אכרם הניה, התייחס לרעיונות חדשים שהועלו לחלל האוויר בדבר הסדר אפשרי המבוסס על הבנות קמפ-דיוויד. "רק אדם שיש בו כמות בלתי מוגבלת של טמטום", כתב הניה, "יכול לחשוב שפלסטין של האינתיפאדה תסכים למה שדחתה כבר בקמפ-דיויד או שתסכים ל"קמפ-דיויד פלוס" שיהיה מאופר באופן שלא יוכל להסתיר את כיעורו."[15]

 

ואמנם, מרבית בכירי הרש"פ המשיכו להציג את תביעתם לנסיגה ישראלית לגבולות 1967, כולל ירושלים ושיבת הפליטים. האחראי על תיק ירושלים ברשות הפלסטינית, פיצל אל-חסיני, אמר ש"כל עוד ישראל לא מודיעה כי היא מוכנה לביצוע החלטת מועבי"ט 242 - ולא למו"מ מחדש על החלטה זו - הרי שהמצב לא השתנה... כל מה שנאמר לגבי אש"ף: שהוא אינו ארגון לוחם, שהוא רוצה לחסל את הבעיה הפלסטינית ולתת ויתור אחר ויתור - כל זה התגלה כלא נכון. אני חושב שכולם צריכים להתייחס למציאות כפי שהיא: תנועת פתח, ובמשתמע, יאסר ערפאת, הם המנהיגים את הזירה הפלסטינית. אנו מצפים מכולם להניח בצד את פרשנויותיהם הקודמות ולפעול יחד עם אש"ף שהוכיח כי הוא אינו מוותר, וכי אין "שורה של ויתורים" כפי שנטען בעבר."[16]

 

המאבק הדיפלומטי:

אש"ף ממשיך גם במאבק הדיפלומטי על דעת הקהל בעולם ולמען בנאום התהליך המדיני. שר המשפטים ברש"פ, פריח אבן מדין, האשים את ממשלת ישראל ב"ניסיון להפוך את הערים והכפרים הפלסטינים למחנות בידוד והשמדה בדומה לגטאות שהוקמו עבור היהודים במלחמת העולם השניה." לדבריו, "אין סיבה להמתין עד שהלגיטימיות הבינ"ל תחליט לרדוף את פושעי המלחמה [הישראלים]. אדרבא, יש להתבסס על הצדק הערבי ולהכין רשימות שמיות של פושעי המלחמה ומי שגרמו לאותם פשעים, וביניהם חברים בקונגרס האמריקאי. יש להציב את שמותיהם ברשימות שחורות ולמנוע את כניסתם לערי הבירה של המדינות הערביות והאסלאמיות."[17]

 

ראש המחלקה המדינית באש"ף, פארוק אל-קדומי, אמר כי "תקופת המשא ומתן הסתיימה ואין מנוס [מהענקת] הגנה בינלאומית [לפלסטינים] וערבויות בינלאומיות לפתרון." קדומי הוסיף ש"הפלסטינים אינם מעונינים במלחמה כוללת נגד ישראל אלא במלחמת התשה שתוכל להשפיע על התמיכה הבינלאומית בישראל ולהחליש את כלכלתה".[18]

 

המשך המאבק לאחר הקמת המדינה הפלסטינית

בקרב בכירי הרש"פ שהתייחסו לאופי ההסדר המדיני העתידי היו גם מי שהביעו תמיכה בהמשך המאבק גם לאחר השגת השליטה על שטחי 1967. שר האספקה ברש"פ, אבו עלי שאהין, הכריז כי "לא הסכמנו לקבל 22% משטח פלסטין רק  כדי שהם יהפכו לשותפים שלנו [באותם 22%] ויעשו מאתנו בנטוסטנים. הסכם אוסלו לא יהיה סוף הדרך. המדינה הפלסטינית היא [שלב] מעבר הכרחי בדרך לפתרון ההומני הגדול על האדמה הפלסטינית."[19] גם סגן ראש המועצה המחוקקת של הרש"פ, אבראהים אבו אל-נג'א, התייחס לאפשרות זו, אם כי באופן פחות ברור: "האינתיפאדה הזו תמשיך לבעור עד אשר יתגשמו זכויותיו של עמנו: זכות השיבה, ההגדרה העצמית והקמת מדינה בעלת ריבונות מלאה על ירושלים... אנו נמשיך בהתמדה עד שיחזרו פליטינו לבתיהם, ועד שדגלינו יתנוססו על ירושלים. אז נכריז בפני העולם שתוכנית השלבים שלנו התגשמה באופן חלקי ושעלינו להמשיך את המהלך והמאבק על פניו השונים, עד שנגשים את העצמאות בהקמת המדינה הפלסטינית על כל האדמות הכבושות משנת 1967 שבירתה ירושלים [כך במקור]."[20]

 


[1] אל-קדס (רש"פ), 16.11.2000.

[2] אל-איאם (רש"פ), 16.11.2000.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 18.11.2000.

[4] אל-קדס (רש"פ), 19.11.2000.

[5] אל- חיאת אל- ג'דידה (רש"פ), 9.11.2000. 

[6] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 20.11.2000.

[7] אל-איאם, (רש"פ),13.11.2000.

[8] אל-איאם (רש"פ),14.11.2000.

[9] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 15.11.2000.

[10] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 14.10.2000.

[11] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 16.11.2000.

[12] אל-איאם, (רש"פ), 13.11.2000.

[13] אל-איאם, (רש"פ), 15.11.2000.

[14] אל-דסתור, (ירדן), 16.11.2000.

[15] אל-איאם, (רש"פ), 13.11.2000.

[16] אל-חיאת, (לונדון-ביירות), 15.11.2000.

[17] אל-איאם, (רש"פ), 15.11.2000.

[18] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 16.11.2000.

[19] אל-קדס, (רש"פ), 15.11.2000.

[20] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 13.11.2000.

תגיות