אבו מאזן על המו"מ בנושאי ירושלים והפליטים בפסגת ק"ד
במאמר שהתפרסם ביומון אל-חיאת[1] חשף מזכיר הועד הפועל של אש"ף, מחמוד עבאס, "אבו מאזן", פרטים על המו"מ שהתנהל בקמפ-דיוויד בנושאי ירושלים והפליטים. להלן הקטעים הרלוונטיים:
ירושלים:
"...בקמפ-דיוויד... החלו הישראלים והאמריקאים להפריח בלוני ניסוי ביחס לפתרונות הנוגעים לירושלים. פעם אחת הם דיברו על ריבונות [פלסטינית] על הכפרים המקיפים את ירושלים, אוטונומיה בשכונות המצויות מחוץ לחומות ומשטר מיוחד בשכונות המצויות בתוך החומות. פעם אחרת הם דיברו על ריבונות על השכונות מחוץ לחומות, אוטונומיה על הכפרים המקיפים ומשטר מיוחד בשכונות בתוך החומות.
בכל ההצעות הם דיברו על סיפוח יותר מרובע אחד בתוך החומות [לישראל], אבל הם התמקדו ברובע הארמני, בהנחה ש[סיפוח] הרובע היהודי הוא דבר מובן מאליו.
היות ואנו דחינו את כל ההצעות הללו מכל וכל, הם הטילו בסוף הפסגה את הפצצה של התביעה לריבונות על אל-חרם [הר הבית], בטענה ששרידי היכל שלמה [בית המקדש] מצויים ברחבה של אל-חרם אל-שריף או ממש מתחתיו. כמו כן הם תבעו זכות תפילה בחרם למספר מוגדר של אנשים מדי יום או מדי שבוע.
באופן טבעי דחינו גם את זה, אבל הסכמנו שהם יתפללו בסמוך לכותל, מבלי שנכיר בריבונות כלשהי שלהם עליו, וזאת בהסתמך על החלטת ועדת שו הבריטית מ1929-, שהכירה בכך שהבעלות על הכותל היא של הווקף האסלאמי, בשעה שליהודים הותר להתפלל לצדו בתנאי שלא ישתמשו בשופר.[2]
בעקבות הפסגה הם תבעו, באמצעות מתווכים, להקים בית כנסת קטן ברחבת החרם ולהסתפק בכך. כאשר הצעתם נדחתה, הם שבו והציעו שמדינה אסלאמית תקים לעצמה מבנה שחלק ממנו ישמש את היהודים כבית כנסת. גם את זה דחינו.
לאחר מכן הם הציעו שהריבונות [על הר הבית] תהיה של האל ואף אחד מהצדדים לא יתבע את החזקתו. דחינו הצעה זו משום שהאל ריבון בכל היקום; מדוע יש לקבוע את ריבונותו באופן ספציפי במקרה הזה? הם רוצים לקבוע זאת באופן ספציפי במקרה זה כדי שהריבונות תחזור אליהם, מאחר שהם, לטענתם, הקרובים ביותר לאל מכל עמי העולם.
ישראל נוקטת צעדים מסוג זה כדי לרמוז ליריב ולאויב שאין כל טעם בתביעותיו... היא רוצה לגרום לו תחושת ייאוש מעצם העלאת תביעותיו ובמקרה הטוב, יוביל הדבר להתפשרותו על זכויותיו ולויתור על חלק מהן. במקרה כזה המדיניות הישראלית תשיג את מטרתה בעצם זה שהצליחה לגרום ליריב או לאויב להטיל ספק בזכויותיו וביכולתו להשיג אותן. ישראל רואה בהבאת היריב למצב הזה ניצחון בפני עצמו, משום שבכך היא הצליחה להשפיע על המנטאליות של הצד שמנגד ובעקבות זאת, ליישום [ההישג שלה] בשטח...
היו מי שסברו שמחיקת ה"קו האדום" או ה"טאבו" [הישראלי] בנושא ירושלים הוא בבחינת ניצחון עבורנו... האמת היא, שלישראל אין כל מניעה מלפתוח את נושאי הטאבו כדי למשש את הדופק אצל הצד האחר ולהראות לו שהיא זו שהחלה בויתורים והיא זו שהפגינה גמישות, והדבר אמור להקל על הצד השני לנקוט גישה דומה ובכך תתחיל ההתפשרות.
לכן, יהיו אשר יהיו ההישגים שנרשום על פי גישה זו, בסופו של דבר נהיה אנו המפסידים, [שכן] פתיחת נושאים ומחיקת קווים אדומים אינה אלא תמרון במו"מ ולא ניתן לראות בתמרון זה ניצחון או הישג [פלסטיני]...
עמדתנו בנושא ירושלים נותרה פשוטה ובלתי מורכבת כלל:
ירושלים היא חלק מהאדמות שנכבשו ב1967- והחלטה 242 חלה עליה. היא חייבת לחזור לריבונות שלנו, ואנו נקים עליה את בירתנו. אין לנו מניעה שירושלים המזרחית וירושלים המערבית יהיו פתוחות זו בפני זו וישתפו פעולה בעבודת העירייה.
הפליטים:
נושא הפליטים לא היה חשוב פחות מנושא ירושלים, ויתכן שמבחינת התוצאות הוא היה חשוב וקשה עוד יותר. אנו נתקלנו ועוד ניתקל בהתנגדות קשה מצד הממשלה הישראלית, משום שמשמעות הדבר, בשורה התחתונה, שינוי האופי הדמוגראפי [של ישראל], שהישראלים מקווים לשמר. בנוסף, הכרה בקיומה של בעיית פליטים מצד ישראל - משמעותה שישראל אחראית לטרגדיה ההומניטארית והפוליטית הממארת הזו.
[נושא] הפליטים הוא טאבו ישראלי ו"הקו האדום" הראשון של ברק. זהו הנושא הבולט ביותר שלגביו יש קונצנזוס ישראלי בימין, במרכז ובשמאל, בין דתיים לחילונים, בקרב העולים החדשים ובקרב המהגרים הותיקים. לפיכך, כל הדלתות נעולות בפני הבעיה הקשה הזו, החל בהכרה באחריותה [של ישראל] וכלה בשאלת השיבה או הפיצוי. בקיצור, בעיית הפליטים היא עניין ערבי ובינלאומי שאינו מעניין כלל את ישראל. זוהי הרטוריקה הישראלית אותה אנו רואים, שומעים וקוראים מבוקר עד ערב בכל אמצעי התקשורת שלהם ובהצהרות של מנהיגיהם.
כאשר מוסרות המחיצות, מתבטלים "הקווים האדומים" ומתחיל דיון רציני בבעיית הפליטים, וכאשר הצד הישראלי נאלץ למנות נציג למו"מ בנושא הפליטים, אין תכסיס שהוא לא נוקט כדי לחפש מוצא משפטי, היסטורי, דתי או מדיני. דבר אינו מונע ממנו מלטכס תחבולות, לזייף ולעוות את העובדות כדי להתחמק מהבעיה הקשה הזו המדירה שינה מעיניו. הישראלים מדברים על יציאתם של הפלסטינים ממולדתם מרצונם החופשי ובעקבות קריאה של מנהיגי ערב ומנהיגיהם שלהם, אלו שרצו לחסל את ישראל.
כעת, חמישים שנה או יותר לאחר היווצרותה של הבעיה, הדיבור על זכות השיבה אסור לחלוטין [מבחינתה של ישראל]. אם יש צורך לשלם פיצויים, ישראל תשמח להקים קרן בינלאומית. היא מוכנה אפילו להשתתף בקרן זו במטרה ליישב מחדש ולאזרח את הפליטים - מחוץ לאדמת ישראל, כמובן - אבל היא קובעת שיש טרגדיה מקבילה והיא הטרגדיה של היהודים [העולים] הותיקים ממדינות ערב. לדבריהם, הפיצויים הבינלאומיים צריכים לכלול את אלה, ולכן אין מנוס מלחלק את הפיצויים באופן שווה בשווה בין הפלסטינים ליהודים...
אנו, לעומת זאת, טענו את הדברים הבאים:
בסעיף ב' של החלטה 242 נאמר, כי יש לחפש אחר פתרון צודק לבעיית הפליטים. אין החלטה של האו"ם שעסקה בבעיית הפליטים פרט להחלטה 194 משנת 1949 של העצרת הכללית הקובעת "פיצויים למי שאינו רוצה לשוב". משמעותה של החלטה זו היא שלזכות השיבה יש קדימות, ומי שאינו רוצה בה, יכול לתבוע פיצויים. אנו חייבים לציין גם שארה"ב המשיכה להעלות החלטה זו מדי שנה באו"ם, עד שזו זכתה לכינוי American baby resolution.
מעדויותיהם של ההיסטוריונים הישראלים החדשים הוכח שהסיבה העיקרית ליציאת הפליטים מארצם הייתה מעשי הטבח המכוונים שביצעו הארגונים הציוניים במטרה לרוקן את הארץ מתושביה...
הפיצויים צריכים להיות משולמים באמצעות קרן נכסי נפקדים שייסדה ישראל בשנת 1949 כדי לפקח, להפעיל ולהשקיע את כספי הנפקדים הערבים שרכושם נגזל מהם. לכן הפיצויים צריכים לכלול גם את מי שרוצים לשוב - פיצויים על השימוש באדמתם ועל סבלם במשך חמישים שנה ויותר. באופן טבעי, על הפיצויים לכלול גם את המדינות המארחות פליטים: ירדן, סוריה, לבנון, מצרים, עראק והרשות הפלסטינית. אילו החלטה זו הייתה מיושמת בעת שהתקבלה, לא היו זקוקים אלו הרוצים לשוב והמדינות המארחות לפיצויים. אלא שהחלטה זו לא יושמה, ועברו מאז יותר מחמישים שנה, ולכן השבים והמדינות המארחות זכאים לפיצויים.
למרות זאת לא התביישה המשלחת הישראלית לטעון שכספי הקרן [לנכסי נפקדים] כבר שולמו בהתאם לחוק הישראלי, ולכן עלינו לשכוח מהם ולא לחשוב על כלום פרט לקרן הבינלאומית. בה בשעה הם המשיכו לטעון שהפיצוי צריך לכלול גם את יהודי מדינות ערב. אנו דחינו את התואנה הזו מכל וכל והדגשנו שהיהודים באו לישראל בעידודם של הארגונים הציוניים, והם מכרו את רכושם לפני כן. למרות זאת, אם יש להם טענות כלשהן, עליהם לפנות למדינות מהם יצאו ולבקש את הרכוש שנותר, אם נותר. אבל אנו לא נסכים בשום אופן להשוות בין הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים לבין עזיבת היהודים את ארצות ערב, משום שאין כל קשר בין הטרגדיה של הפליטים לבין יהודי מדינות ערב.
כאשר נכנסנו לפרטים של מספר הפליטים, טען הצד הישראלי שלא יותר מ150- אלף פליטים עזבו את בתיהם. אלא שאנו התמודדנו עמם באמצעות הנתונים הרשמיים הבינלאומיים ואפילו הישראלים. על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים שעזבו את בתיהם היה 950 אלף, ואילו חוגים ישראלים רשמיים קובעים כי מספרם היה 750 אלף. יהא המספר אשר יהא, השאלה נוגעת לעיקרון ולזכות.
יש לציין בעניין זה, וזה גם מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלסטינית, משום שאדמות הרשות הפלסטינית, שבעתיד יהיו מדינת פלסטין, לא היוו [גורם] שגירש פליטים, אלא כזה שקלט אותם. אין אפילו פליט אחד שיצא מעזה, חברון ושכם. כל תושבי הערים האלה נשארו בהם וקלטו פליטים מהשכנים, עד ששבעים אחוזים מתושבי עזה הם פליטים וכך גם ארבעים אחוזים מתושבי הגדמ"ע. לכן, כאשר אנו מדברים על זכות השיבה, אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו שגירשה אותם ומשום שרכושם מצוי שם..."
[1] אל-חיאת (לונדון-ביירות), חלק א' ב-23 בנובמבר, 2000 וחלק ב' ב-24 בנובמבר, 2000.
[2] האלימות פרצה באוגוסט 1929, אך ועדת שו פרסמה את מסקנותיה במארס 1930 והמליצה על כינון ועדת חקירה בינלאומית. ועדה זו הגישה דו"ח בדצמבר 1930, ובו נקבע כי הבעלות על הכותל נתונה בידי הווקף המוסלמי וכי הסדרי התפילה של היהודים צריכים להיות בהתאם לסטטוס קוו. ואמנם, הסטטוס קוו העות'מאני אסר על שימוש בשופר והטיל מגבלות נוספות.