הפלסטינים: איש אינו מוסמך לוותר על זכות השיבה לישראל
הפלסטינים מציינים בימים אלה את יום השנה ה-62 לנכבה. המאפיין את ההתבטאויות הפלסטיניות ביום זה הוא ציון זכותם של הפלסטינים לחזור אל בתיהם ואל נכסי אבות אבותיהם בישראל. מאפיין נוסף – הרחבת השימוש במושג נכבה לציון אירועים אחרים, כגון הפילוג בחברה הפלסטינית.
הרשות הפלסטינית ציינה את יום הנכבה בדקת דומייה בערים הפלסטיניות. סוכנות הידיעות הפלסטינית ופא דיווחה כי בכיכר מנארה ברמאללה רוב התושבים לא עצרו מלכת וכך גם תנועת כלי הרכב, ורק מיעוט קטן כיבד את זכרם של השהידים הפלסטינים.[1]
בנוסף לכך, ערכה הרש"פ עצרת מרכזית ברמאללה, בהשתתפותם של חברים בוועד הפועל של אש"ף ובוועד המרכזי של פת"ח. המשתתפים בעצרת נשאו מפתחות ענקיים לצד מפתחות הבתים שמהם גורשו בשנת 1948, והנואמים עמדו על זכותם של הפליטים לשוב לאדמות ולבתים ולקבל פיצויים. באחד מהשלטים שהונפו בעצרת נכתב "נשוב לחיפה, עכו, לוד, רמלה ונצרת".[2]
במפגן אחדות חריג בעזה השתתפו נציגי פת"ח וחמאס אלה לצד אלה תחת הסיסמה: "באמצעות האחדות תושג השיבה."[3] במ
ראא'ד צלאח: הגעת הספינות לעזה – הקדמה לשיבת הפליטים
מזכ"ל נשיאות הרש"פ, אל-טיב עבד אל-רחים, שדיבר בשמו של יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס בעצרת המרכזית, שמר על הגדרה כללית של זכות השיבה ולא אמר שהפליטים צריכים לשוב לבתים ולכפרים: "כשעמנו מציין את הנכבה הוא מכריז על דבקותו והתעקשותו להשיג את זכויותיו, ובראשן הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ומציאת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים... כאשר אנו דורשים את זכות השיבה לפליטים שלנו, אנו דורשים את הזכות, הצדק וביצוע ההחלטות של החוק הבינ"ל, ובראשן החלטה 194 ויוזמת השלום הערבית".[5]
המחלקה ליחסים בינ"ל של אש"ף מסרה בגילוי דעת רשמי כי "בעיית הפליטים מקודשת ובראש סדר העדיפויות של הנהגת אש"ף, המסרבת ליישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים במדינות המארחות אותם. יש לפליטים זכות לגיטימית לשוב לבתים שמהם גורשו [...] בהתאם להחלטות האו"ם 194, 242 ו-338 ויוזמת השלום הערבית."[6] חבר הוועד הפועל של אש"פ וראש הוועדה הלאומית העליונה לציון הנכבה, זכאריא אלאר'א, הביע את התנגדותו גם לרעיון המולדת החלופית [מדינה פלסטינית בירדן].[7]
הממונה על המו"מ ברש"פ, סאיב עריקאת, אמר כי "יש למצוא פתרון לבעיית הפליטים בהסתמך על החלטה האו"ם 194 [...] בסכסוכים אחרים כובדו זכויות הפליטים, כולל זכות השיבה למולדתם, חזרתם למצבם הקודם ומתן פיצויים על הנזקים שנגרמו להם. לעומת זאת, ישראל אפילו מסרבת להכיר בזכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם וממשיכה לשלול מהם את זכויותיהם הבסיסיות".[8]
בכיר במשרד ההסברה ברש"פ ובעל טור ביומון הרש"פ, האני אל-מצרי כתב: "לא ניתן לפתור את הבעיה הפלסטינית בלי לפתור את בעיית הפליטים באופן צודק, היות שזו זכות טבעית, היסטורית וחוקית, והיא כלולה בהחלטות הבינ"ל. החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם מורה על שיבת פליטים לבתיהם ולרכושם שמהם נעקרו וזאת בנוסף לפיצויים, ולא שיבה או פיצויים".[9]
גם התנועה האסלאמית בישראל התבטאה ברוח זו: ראש התנועה האסלאמית ראא'ד צלאח הודיע בכנס הזדהות שהתקיים בברלין, כי בכוונתו להשתתף במשט ההזדהות עם עזה[10] והצהיר כי "הגעת הספינות לעזה היא ההקדמה לשיבת הפליטים לעריהם ולכפריהם הכבושים משנת 1948."[11]
סגן ראש התנועה, השיח' כמאל אל-ח'טיב, אמר כי העם הפלסטיני מתנגד ליישוב מחדש וכי ערביי ישראל לא יעזבו גם במלחמה שאפשר שישראל מתכוננת לה. "שיבת הפליטים הפלסטיניים קרובה והיא לא תהיה אל הגדמ"ע בלבד אלא גם לעכו, לטבריה, לחיפה, ללוד, לרמלה ולכל שטחי המולדת שגורשו מהם." [12]
פליטים מבקרים בישראל בבתים שעזבו
אמצעי התקשורת של הרש"פ הביאו את סיפוריהם של פליטים שביקרו בבתיהם בישראל, בהם חיו עד שנת 1948. מקצתם אמרו שישובו בכל מקרה ומקצתם מביעים השלמה עם המציאות. פתחיה אל-ג'רף שבה לבקר בבית שעזבה בכפר אל-חיריה באזור יפו וצעקה באזני דייריו היהודים: "נשוב אפילו אחרי מאה שנה."[13]
סוכנות הידיעות הפלסטינית ופא ציטטה פליט פלסטיני ממחנה הפליטים אל-שאטי בעזה, עבד אל-רחמן שחאדה: "לא אוותר על אדמתי וביתי, שמהם גורשתי בשנת 1948, גם תמורת כסף וזהב מאוצרות העולם." [14]
מנגד, דיאנה צאפיה, שבילדותה נאלצה משפחתה לעזוב לפני 62 שנה את ביתה בשכונת בקעה שבמערב ירושלים, בשל המלחמה, אמרה לאחר שביקרה בבית: "אני מאחלת אושר לאלה המתגוררים (בבית), משום שאין זו אשמתם." לאחר שביקורה לא התקבל בברכה מצד דיירי הבית הישראלים העדיפה להתרחק מהמקום ואמרה: "האנשים החשובים בחיי הלכו לעולמם, היתר חיים בחו"ל. חייבים להמשיך הלאה ולהתקדם."[15]
בהקשר זה של הנחלת מורשת הפליטים לדורות הבאים אמרה הבמאית הפלסטינית סהיר פראג': "האמהות הפליטות מספרות לבניהן יומם ולילה סיפורים על הארץ, כלומר הארץ המקורית לפני [שהפכו] לפליטים, ועל זכות השיבה – ולא משנה היכן נבחר לחיות לאחר מכן, מה שחשוב זה שתהיה לנו זכות לבחור – הן לא תרשינה לחסל את בעיית הפליטים ואת הבעיה של פלסטין כולה. [בעיה זו] לא תסתיים כל עוד בעיית [הפליטים] קיימת ומחנות הפליטים קיימים, בין אם הבתים בהם יפים או שאלה אסבסטונים או אוהלים. מה שחשוב הוא שאלה הם מחנות פליטים שנאלצנו לחיות בהם לאחר הגירוש בניגוד לרצוננו."[16]
בעל טור: אין פשרה פוליטית שתבטל את זכות השיבה
בעל טור ביומון אל-חיאת אל-ג'דידה, עאדל עבד אל-רחמן כתב: "אדם חייב להגן על הזכות המקודשת לכל פלסטיני שהיא השיבה לאדמת מולדתו, לארץ אבותיו, לפי הזכות הטבעית והחוקית על האדמה, ההיסטוריה והזהות ולפי החלטות האו"ם ובייחוד החלטה 194[...] זכות השיבה היא זכות מקודשת שאף גורם או מדינה וגם לא מנהיגים פוליטיים פלסטיניים יכולים לבטלה, משום שזכות השיבה היא זכות פוליטית כללית של העם הפלסטיני והיא זכות אישית הנוגעת לכל אדם בעצמו, איש אינו יכול לייצג אותו גם לא אביו ואמו. הזכות הזאת אינה רק של אותם פלסטינים שגורשו בשנת 1948, אלא זכות של כל פלסטיני מאב או אם פלסטינים בלא להתחשב בתאריך הולדתו או במקום שבו נולד, משום שפלסטין היא אדמה ערבית פלסטינית והיא שייכת לבניה הפלסטיניים ללא קשר לדתם או שיוכם האידיאולוגי והפוליטי, גזעם, צבע עורם או מינם [...]
אם תסכים ההנהגה הפלסטינית הפוליטית על פשרה היסטורית עם מדינת ישראל , בשום אופן אין פירושה של פשרה זו ביטול זכות השיבה הפלסטינית. זכותו של כל פלסטיני לדרוש את הזכות לשוב לעירו, לכפרו ולשורשיו מעל בימות ובתי משפט לאומיים, אזוריים ובין-לאומיים כדי להגשים את זכות השיבה בנוסף לזכות להשתמש בכל דרכי המאבק להגשים את מטרת השיבה לאדמת אבותיו."[17]
ביקורת עצמית: כיום יש נכבה אחרת, של פילוג
חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם הפת"ח, מאג'ד אבו שמאלה, קרא לאחד את כל הכוחות כדי להשיב את הזכויות הפלסטיניות: "הדבר האחרון שעמנו צריך הוא הוספת נכבה חדשה לרשימת הנכבות שבאה לידי ביטוי בפילוג שנוצר עקב ההפיכה בעזה ואשר השפיע לרעה על דרכו של העם שלו."[18]
בעל טור ביומון אל-קדס, ראסם עבידאת כתב: "הטרגדיה היא שאף שהנכבה של עמנו נמשכת ושותפים לה גורמים ערביים, אזוריים ובין-לאומיים, עדיין אנחנו, אנשי הנכבה - העם הפלסטיני וכל הקבוצות הפוליטיות - מעמיקים את הפצע השותת במו ידינו. כך אנו מספקים אמתלות ותירוצים לאויבנו ולגורמים אחרים לנצל את הפילוג שלנו ואת הריב שלנו על שלטון פיקטיבי, כדי להמשיך לבצע את מטרותיהם ואת תוכניותיהם להרוס את המפעל הלאומי שלנו ולחסל את חלום השיבה, החירות והעצמאות שלנו. זאת ועוד אם יימשך מצב זה של חולשה , פילוג והיעדר אחדות ואסטרטגיה אחת ייתכן שיהיו נכבות וצרות אחרות."[19]
בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, עבדאללה עואד כתב: "אנו מציינים את הנכבה תוך שאנו יוצרים את הנכבה החדשה שלנו המסוכנת מן הראשונה, והנהגתנו עומדת איתן והיא [רואה את עצמה] חשובה יותר מהאדמה ומהעם. האין זו המציאות הכואבת והטראגית שאותה אנו חווים? הנכבה במהותה היא נטישת הארץ וההגירה לטובת הכיבוש. [יצירת] הגירה [עקב הפעלת] כוח ישיר ובוטה [נגדנו] או [עקב הפעלת] כוח עדין ולא ישיר [נגדנו], משום שמטרת הכיבוש לא השתנתה עד היום - האדמה [ויצירת] הגירה [...] חלמנו על המולדת והיום אנו חולמים על משכורת. חלמנו על ההתנגדות והיום אנו חולמים על מכונית פאר. חלמנו על ההתנגדות והיום אנו חולמים כיצד להגן על עצמנו מן המתנחלים וכיצד נביא פת לחם לילדים."[20]
[1] ופא (רש"פ), 15.5.2010
[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 18.5.2010, ופא (רש"פ), 17.5.2010
[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.5.2010
[4] אל-קדס (ירושלים), 16.5.2010
[5] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 18.5.2010
[6] ופא (רש"פ), 13.5.10
[7] ופא (רש"פ), 15.5.2010
[8] אל-חיאת אל-ג'דידה, 15.5.10
[9] אל-איאם, 15.5.10
[10]ארגונים פרו-פלסטיניים מתכננים משט ספינות שיגיעו לעזה בסוף חודש מאי ועליהן סיוע ואנשים המביעים הזדהות עם תושביה.
[11] www.alaqsavoice.ps 8.5.2010
[12] אל-קדס (ירושלים), 16.5.2010
[13] אל-איאם (רש"פ), 16.5.2010
[14] ופא (רש"פ), 15.5.2010
[15] אל-איאם (רש"פ), 16.5.2010
[16] המוסף 'חק אל-עודה' של מרכז 'בדיל', מאי 2010
[17] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.5.2010
[18] www.palvoice.com 15.5.2010
[19] אל-קדס (ירושלים), 16.5.2010
[20] אל-איאם (רש"פ), 27.3.2010