עיתונאי לבנוני תוקף את היחס האדיש אל פיגועי הטרור בעיראק
בעקבות פיגועי הדמים שאירעו בעיראק ב-10.5.2010 וגרמו למותם של כ-120 אנשים ולפציעתם של כ-350, פרסם בעל הטור ביומון הלבנוני אל-ספיר, סאטע נור אל-דין, מאמר ציני בו תקף את האדישות של העולם הערבי, של המערב ואף של העיראקים עצמם לנוכח פיגועי הדמים שהפכו, לדבריו, למחזה שגרתי בעיראק.
להלן תרגום עיקרי מן המאמר:[1]
"ההרוגים שמספרם הגיע ל-120 קורבנות נקברו, הפצועים שמספרם עלה על 350 הועברו לבתי החולים לקבלת טיפול והרחובות נוקו מכל חלקי הגופות ודם. לולא כמה בורות חדשים פה ושם, כמה גדרות שנהרסו, דלתות שנבקעו ומכוניות ואופנועים שנחרבו, לא ניתן היה לומר שבוצע טבח בעיראקים. ניתן היה לטעון שמדובר רק באסון טבע, רעידת אדמה, סערה או סופת חול שפגעה במקום וגרמה למספר השיא הזה של הקורבנות. כאילו דבר לא אירע אתמול בעיראק...
השיח העיראקי בו השתמשו [אתמול] ברמה הרשמית והעממית משקף השלמה [של העיראקים] עם הגורל [הזה], צופה [שפיכת] דם נוספת ונע בין תביעת נקמה לנכונות למחילה. השפה [בה משתמשים העיראקים] אינה מטילה את האחריות על אף אחד, לא בתוך עיראק ולא מחוצה לה...
זהו בסך הכל יום רגיל בחייה של עיראק, אשר לא שינה הרבה את דופק החיים [העיראקי], את קצב הפוליטיקה, את העמדות של מישהו מהקואליציה והאופוזיציה או של כל מדינה ערבית או אסלאמית שכנה. [היום הזה] גם לא יחולל שינוי במאזני הכוח הפנימיים [בעיראק] או מחוצה לה, לא ישנה את הלו"ז [שנקבע] לנסיגה האמריקאית מעיראק ולא ישפיע על שום עניין אזורי, בין אם זה תיק הגרעין האיראני, המתיחות הערבית-איראנית או המו"מ הפלסטיני-ישראלי. [היום הזה] עלול להעמיק את הבקע הסוני-שיעי הקיים למעשה בכל מקום ערבי ואסלאמי...
זהו יום עיראקי רגיל, שיכול לחזור על עצמו מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש או בעוד שנה, ועשוי להפוך למחזה שיהיה שגרתי מאוד במהלך עשר, עשרים או שלושים השנים הבאות. [מחזה זה] אף עשוי להימשך במהלך כל העשור הנוכחי, [וזאת], מבלי שייפסקו [בעיראק] התהליך המדיני, הבחירות, ספירת הקולות או הבדיקה החוזרת של ספירת הקולות, מבלי שזה ישבש את פעילות הממשלות או המוסדות ומבלי שאמריקאי אחד ששירת בעיראק או עדיין נמצא שם יניד עפעף.
אין זה בלתי סביר שיושג פיוס אמריקאי-איראני ושלאחריו יבואו גם פיוסים בין מדינות ערב לאיראן, כמו כן אין זה בלתי סביר שישראל תפתח במלחמה גדולה במזרח הערבי [וכל] זאת מבלי שייפסקו מעשי הטבח בעיראק שהפכו למודל קבוע, למסורת, למורשת אותנטית, ולמעין ספורט לאומי שמעורר את התעניינות הציבור לכמה שעות בלבד, כמו כל אירוע ספורט גדול.
הטבח העיראקי לא ייעצר היות והוא הפך למשחק דמים שלאף גורם פנימי [עיראקי] אין יכולת למנוע אותו ואף כוח חיצוני לא רוצה לשים לו קץ. עד אשר העיראקים יאלצו את עצמם [לעצור את משחק הדמים הזה] או יתעוררו [ויעצרו אותו] - מספר ההרוגים והפצועים שלהם ימשיך לעלות כמו גם חוסר האכפתיות כלפי הספורט המבעית הזה שהם בחרו לעסוק בו בכוונת מכוון".
