נביל שעת' על האלימות וחידוש המו"מ
להלן קטעים מראיון שהעניק שר התכנון ושתה"פ הפלסטיני וחבר הצוות הפלסטיני למו"מ, נביל שעת', לערוץ הטלוויזיה ANN [1] המשדר מלונדון:
שאלה: "...האם ההנהגה הפלסטינית אומרת: "אנו תומכים בהסדר, אנו תומכים במו"מ, אנו תומכים בשלום" או שהיא הופכת את השולחן בכיוונים אותם תובעת האופוזיציה [הפלסטינית]?
שעת': "בראייה היסטורית, עמים רבים נלחמו וניהלו מו"מ בעת ובעונה אחת... יש לכך דוגמאות רבות... וייטנאם... אלג'יריה. בתנאים מסוימים שנוצרו נכפה עלינו שהמו"מ יהפוך לאלטרנטיבה ללחימה. כוונתי לתנאים בינלאומיים ותנאים מקומיים ידועים. אלא שגם לזה יש גבול. אתה יכול לנהל מו"מ מבלי להלחם; אתה יכול להלחם מבלי לנהל מו"מ; ואתה יכול לנהל מו"מ ולהלחם בעת ובעונה אחת. העם הפלסטיני אינו צריך להציב מגבלות על הפעילות העממית או על הפעילות המדינית..."
שאלה: "כלומר, ניתן לקבוע שהאינתיפאדה היא נשק נוסף במו"מ?"
שעת': "…היה מו"מ סורי שהתנהל במקביל ללחימה בלבנון... השאלה איננה שאלה של בחירה מדויקת שניתן לומר לגביה זה הזמן למו"מ וזה הזמן ללחימה... גם לדרך הפעולה המדינית יש גבול [כשנופלים] 60 שוהאדא [חללים]... זכותו של העם הפלסטיני להתפרץ. זכותו של העם ושל הנהגתו לנקוט את כל האמצעים למען שחרור המולדת."
שאלה: "האם שקלתם ביום מן הימים את האופציה של סירוב לנהל מו"מ, או שהמו"מ הוא גם כן אמצעי..."
שעת': "...בשום תנאי הרשות הפלסטינית לא תתייצב נגד עמה כאשר הוא יוצא באינתיפאדה. תמיד יש גבול מסוים שבו הרשות הפלסטינית תאמר שאין כבר טעם במו"מ הזה המתנהל במקביל לאינתיפאדה. בסופו של דבר, גם אם תצליח האינתיפאדה, היא צריכה להוביל למו"מ פעם נוספת. אתה לא יכול להותיר לעמנו הנלחם נגד אויב שכוחו גדול מכוחה עשרות מונים אופציה אחת בלבד. אינך יכול להוציא מכלל אפשרות שימוש בכל נשק שהוא שניתן להשתמש בו באופן לגיטימי מבחינה בינלאומית למען סילוקו של הכיבוש מאדמתנו ע"פ הלגיטימיות הבינלאומית שהיא החלטה 242. אופציה זן [של מאבק לסילוק הכיבוש] הורדה מסדר היום בשלב מסוים כאשר המו"מ הביא תוצאות וכאשר הייתה תקווה שהמו"מ יוביל ליציאתה של ישראל מכל אדמותינו שנכבשו ב-1967. אלא שתמיד הייתה הרגשה כי קיימת אפשרות שישראל לא תצא. לכן אמר הנשיא ערפאת תמיד: "כל האופציות פתוחות". איש לא האמין לו כשהוא נהג לומר זאת. אבל למעשה, לאורך התקופה שניהלנו מו"מ, התרחשו שלוש אינתיפאדות. זו אמנם החשובה שבהן, אבל באינתיפאדה של אל-אקצא-המנהרה בשנת 1996 היו מאה חללים. העם הפלסטיני לא הפסיק לאורך שבע שנות המו"מ מלצאת באינתיפאדות נגד ישראל ומלומר את דברו בדרכים השונות מזו של שולחן המו"מ..."
[בתשובה לשאלה אחרת:] "אינני רוצה שאיש יופתע מכך שהעם הפלסטיני מנהל אינתיפאדה. זו לא הפעם הראשונה. העם הפלסטיני נלחם כבר לפני שמונים שנה בקיום הציוני ובכיבוש הבריטי. כלומר, אין להציג זאת כאילו העם הפלסטיני ניהל מו"מ במשך שמונים שנה ועתה הגיעה העת להפסיק את המו"מ. העם הפלסטיני הוא עם הנלחם באמצעות הנשק, באמצעות מות הקדושים, באמצעות אינתיפאדות, באמצעות פעולות התאבדות... נגזר עליו תמיד להלחם ולנהל מו"מ בעת ובעונה אחת..."
שאלה: "...האם האינתיפאדה יכולה להביא לסוג מסוים של מלחמה כוללת, אם ניתן להשתמש בביטוי זה?"
שעת': "שאלה זו איננה תלויה רק בעם הפלסטיני אלא בעמים הערביים ובממשלותיהם. איננו יכולים לתבוע מאיש יותר ממה שביכולתו. מה שעשו חזבאללה ואחרים למען שחרור לבנון נחשב על ידינו למעשה גבורה שהעם הפלסטיני מחשיב אותו לניצחון אמיתי שהעניק לנו נחישות להמשיך. לכן, העם הפלסטיני מוחא כפיים לכל פעולה של אינתיפאדה, מאבק וגבורה על גבול פלסטין... אבל העם הפלסטיני אינו דורש מאף אחד לעשות מעבר למה שהוא מסוגל. היוזמה פה צריכה לבוא מצדם של הערבים, בין אם המדובר בשיגור טילי קטיושה, ובין אם המדובר בהפגנה בקטר ובעומאן, או ביוזמה לשיגור קבוצה של רופאים לאדמה הפלסטינית..."
שאלה: "אם יהיה מחר סיכום על חזרה למו"מ, האם תפסיקו את האינתיפאדה?",
שעת': "ישראל אומרת תמיד: תפסיקו את האינתיפאדה כדי שנחזור למו"מ. היא אומרת זאת מהיום הראשון. אבל האינתיפאדה לא נפסקה. אני סבור שכיום כבר לא מדובר בשום אופן על חזרה למו"מ. כעת מדובר על הצורך בנסיגה ישראלית ובצורך להפסיק את הכיבוש הישראלי. אם יהיה מו"מ הוא צריך להתנהל על יסוד הלגיטימיות הבינלאומית, כלומר, נסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967 ושיבת הפליטים...
שאלה: מדוע לא משחררים את לוחמי הג'יהאד [אנשי ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי"] מבתי הכלא של הרש"פ?
שעת': "לולא המצור המוטל עלינו ולולא הסכנה שישראל תתנקש בחיי אותם אנשים או תחטוף אותם, היינו משחררים את כולם. [בכך שאנו עוצרים אותם,] אנו מגנים עליהם. לכן נהגנו לשפוט אותם תוך שש שעות, משום שההסכם עם ישראל קובע שבעקבות כל פעולה המביאה להריגתם או פציעתם של ישראלים או כדומה, זכותה של ישראל לתבוע את הסגרתם של אותם אנשים אלא אם הרש"פ שפטה אותם, משום שלא ניתן לשפוט אדם פעמיים. לכן, שפיטתם ומאסרם על ידינו היו תמיד בבחינת המינימום הדרוש כדי להגן על אותם אנשים מפני חטיפה, מאסר, או ההתנקשות מצד ישראל..."