עורך יומון ירדני: ביידן הציוני מחק את נאומו של אובמה בקהיר

במהלך ביקורו בירדן (11-12.3.2010) נפגש סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם ארבעה פעילים בארגוני חברה אזרחית ירדניים בשגרירות ארה"ב בעמאן. דבר הפגישה לא פורסם מראש ולא נכלל בלו"ז הרשמי של הביקור. השגרירות האמריקאית מסרה שהפגישה עסקה בהכנות לבחירות הקרבות לפרלמנט הירדני וברפורמות בממלכה. התקשורת הירדנית הלא-ממסדית יצאה בהתקפה חריפה נגד קיום הפגישה המהווה התערבות בענייני הפנים של הממלכה ונגד הסכמתה של ממשלת ירדן לקיומה. היה אף מי שטען כי הפגישה נועדה לקדם מהלך של יישוב הפליטים הפלסטינים בירדן.

 להלן כמה תגובות של עיתונאים ירדנים לפגישה:

טארק אל-עדואן, עורך היומון העצמאי אל-ערב אל-יום, תקף את הפגישה וטען כי העלאת נושא הבחירות במהלכה מהווה "התערבות בוטה בעניין פנימי", כחלק מהמגמה האמריקאית לפעול ליישוב הפליטים הפלסטינים בירדן. בראיון לאתר האינטרנט של ערוץ אל-ג'זירה, טען אל-עדואן: "מוזר הוא שמי שהשתתפו בפגישה עם ביידן אינם מוכרים, ולא יצאו לכלי התקשורת כדי לדבר על מה שהתרחש בה". לדבריו, שורש הדאגה הירדנית בנוגע לפגישה נובע מכך ש"ישנה אג'נדה אמריקאית-אירופית-ישראלית מוצהרת הדורשת רפורמות בירדן, במטרה ליישב מחדש של הפליטים הפלסטינים [בשטחה], כדי להגשים את תכנית המולדת החלופית [עבורם], לשביעות רצונה של ישראל...". אל-עדואן ייחס את השתיקה של ממשלת ירדן ל"כפיפות העמדה הרשמית [שלה] לארה"ב, בגלל כספי הסיוע והקשרים החזקים [עמה]. הממשלה מחתה על התערבות של השגרירות האיראנית, אך לא עשתה כן עם השגרירות האמריקאית".[1]

במאמר מערכת שפרסם קבע אל-עדואן שהרצאתו של ביידן באוניברסיטת תל-אביב ופגישתו עם הפעילים הירדנים מחתה את הרושם הטוב שיצר נאום קהיר של אובמה: "התגובות השליליות על [הפגישה] מעידות על מידת הרגישות הגבוהה שהירדנים מפגינים לגבי ההתערבויות האמריקאיות והאירופאיות בנושא חוק הבחירות ובנושא הבחירות עצמן, גם אם מדובר בעצות ודעות ותו לא...

אם ביידן רצה לדעת את האמת על תחושת הירדנים, היה עליו לבחור במוסד כמו האוניברסיטה הירדנית, לדוגמה, ולהיפגש שם עם מאה אנשים [ולא רק עם מספר מצומצם], אפילו מה'מתונים'... אם הוא היה דן עמם בעתיד האזור, הוא היה מוצא הסכמה על כך שהסכנה היחידה המאיימת על הביטחון והיציבות [באזור] היא ישראל. אם ארה"ב רוצה לקדם את האינטרסים שלה באמצעות ידידות אסטרטגית עם עמי המזרח התיכון, אזי הדרך היחידה לכך היא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות הרביעי ביוני 1967, שבירתה ירושלים עם זכות שיבה לפליטים.

בעוד ביידן נתן הרצאה רגשנית ושופעת אהבה לישראל באוניברסיטת תל-אביב, הוא בחר [לקיים] מפגש סודי ומסתורי בעמאן כדי לתקוע טריז [בתוך החברה הירדנית]... ביידן הציוני מחק... את מה שנשיאו אובמה אמר באוניברסיטת קהיר. זו תמצית ביקורו חסר המזל של ביידן [בירדן]. באשר לעצותיו [לירדנים] – אין להן כל ערך, מלבד יכולתן לעורר תגובות חזקות ונחושות בקרב כל הירדנים כנגד כל התערבות חיצונית וציונית שחותרת לכפות את רצונה ופתרונותיה [עליהם]."[2]

חסן ברארי, בעל טור ביומון בשפה האנגלית Jordan Times, טען שאזרחי ירדן אינם רואים בעין יפה פגישות כמו זו שערך ביידן עם נציגי החברה האזרחית, וששיתוף הפעולה בינם לבין השגרירות האמריקאית רק מזיקה לתדמית של ארה"ב:

What the American embassy needs to understand is that its connections with these civil society organizations have little, if any, influence on events in Jordan.

Many Jordanians argue that Western embassies in Amman interfere in Jordan’s domestic issues in a very selective manner and support only groups that are willing to serve foreign agendas. This game is fully exposed.

Biden’s misstep in meeting secretly with representatives of civil society has only aggravated the image of America.

One poll after another show that the vast majority of Jordanians have an issue with the American policy vis-à-vis the peace process. They see nothing but America’s blind support for Israeli expansion and for this reason, Biden’s lip service regarding reforms is a non-starter.[3]

בעל טור ליברלי: מעורבות זרה בענייני דמוקרטיה - לגיטימית

בעל הטור הליברלי, פהד אל-פאנך, יצא להגנת המעורבות של ארה"ב בבחירות בירדן, במאמר בו הסביר ששיתוף פעולה של ארגוני חברה אזרחית עם מדינות זרות עשוי דווקא לתרום למדינה כמו ירדן:

"חלף העידן בו שליטים עריצים במדינות הפרימיטיביות יכלו להתעמר בעמיהם כרצונם, ללא שום פיקוח, בתואנה של [התנגדות ל]התערבות [זרה] בעניינים הפנימיים של ארצם. דמוקרטיה וזכויות אדם כבר אינם עניינים פנימיים שלאחרים אין זכות להתערב בהם. הם הפכו לעניינים אנושיים כלליים, הנתונים לפיקוח של מוסדות בינלאומיים, שמעניקים לעצמם את הזכות להתערב – אם לא בכוח אז באמצעי ביטוי אחרים. ארה"ב, למשל, מרשה למשרד החוץ שלה להוציא דו"חות שנתיים על מצב זכויות האדם, הדמוקרטיה, חופש הדת ותחומים נוספים במדינות העולם השונות, מבלי שהדבר ישלול את זכותם של האחרים לבקר את ההפרות של אותן זכויות בארה"ב עצמה...

ההתערבות בעניינים הפנימיים של אחרים הפכה לנוהג מקובל כל עוד היא נעשית בדרכי שלום, כלומר פרסום דו"חות, הצהרות ביקורתיות ואף הטלת עיצומים כלכליים... מקור אחר להסדרת ההתערבות במה שנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם הוא הגשת מענקים וסיוע כספי. המדינה המקבלת תמיכה כספית אינה יכולה לדחות את התערבות המדינה התורמת. אין מתנות חינם אלא כשמדובר בארגוני צדקה.

טועה מי שחושב שהחיים הפרלמנטאריים ובחירות פרלמנטאריות הבאות וזכויות האדם בירדן הם עניינים פנימיים שאין לאחרים זכות להביע דעה לגביהם. אלו עניינים שזוכים להתעניינות דעת הקהל העולמית [ונוגעים ל] אינטרסים של המעצמות. לירדן יש אינטרס בכך שהיא תפגין [בבחירות] התנהגות תרבותית ותקרא לעולם לחזות בה באופן טבעי. המוניטין של ירדן הוא מקור כוח עבורה.

הפגישה של סגן הנשיא האמריקאי עם ירדנים אינה דבר מוזר. המוזר הוא שהפגישה צומצמה לאישים ששגרירות ארה"ב בחרה מקרב ידידיה, דבר שגרם לבכיר האמריקאי לדבר עם עצמו."[4]