המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
החלופות הפלסטיניות לערוץ אוסלו
29/10/2000


החלופות הפלסטיניות לערוץ אוסלו

 הקדמה:

פסגת קמפ-דייוויד איששה את ההערכה המוקדמת של ההנהגה הפלסטינית כי היא מיצתה את ערוץ אוסלו-וושינגטון במתכונתו הנוכחית והוא לא יוביל למימוש מטרותיהם: מדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967 וזכות השיבה. הפלסטינים חשו כי עליהם ליצור מציאות אחרת שתוביל לשינוי הערוץ המדיני כדי שיוכלו להגשים את מטרותיהם. ואמנם, כבר בעקבות הפסגה - כשבוע לפני פרוץ האינתיפאדה - הכריזה ההנהגה הפלסטינית כי סירובה של ישראל להיענות לתביעות הפלסטיניות וניסיונה להתעלם מהחלטות האו"ם "לא יובילו להשכנת שלום אלא לפריצתה של אלימות, אנרכיה, וחוסר יציבות."[1]

 

בימים הראשונים לפריצת "אינתיפאדת אל-אקצא", גרסה העמדה הפלסטינית כי ההתפרצות נגרמה כתוצאה מ"פרובוקציה ישראלית". לאחר פסגת שרם אל-שיח', השתנתה גרסה זו ואת מקומה תפסה הקביעה כי מטרת האלימות הייתה והנה לחולל שינוי מדיני, בעיקר בערוץ ההידברות המדיני. הדבר משתקף גם בניתוחיהם של פרשנים ערביים, כגון דיקן הפקולטה למדע המדינה באונ' קהיר, חסן נאפעה, שכתב כי בפסגת קמפ-דיוויד התברר שישראל איננה מתכוונת לאפשר ריבונות פלסטינית בלעדית על "אל-חרם אל-שריף". "הציבור הפלסטיני והערבי השתכנע שתהליך השלום על פי הדרך של אוסלו הגיע אל סופו ואין ברירה אלא להכיר במותה של הדרך הזו ולחפש דרך אלטרנטיבית... בשעה שהתברר שדרך אוסלו יכולה להביא לעם הפלסטיני רק אכזבה ומפח נפש, התבלטה דרך פעולתה של חזבאללה כחלופה היחידה המסוגלת להשיב את התקווה והאמונה העצמית. בנקודה רגישה זו בא ביקורו של שרון ב"אל-חרם אל-שריף" והצית את הפתיל מהחובר לחבית אבק השריפה."[2]

 

גם מנהיגים פלסטינים מציגים עתה את פריצת האינתיפדה בקונטקסט של מימוש הישגים מדיניים. מזכ"ל תנועת ה'פתח' וראש ה"תנזים" בגדה המערבית, מרואן אל-ברע'ות'י, לדוגמא, אמר בעקבות פסגת שרם אל-שיח': "האינתיפאדה פרצה על מנת לשים קץ לכיבוש. היה צריך לטפל בנושא זה [בפסגת שרם אל-שיח'] ולא בנושאים משניים כגון הסגת טנק מפה או משם... העובדה שהעם הפלסטיני הגיע לכלל שכנוע שאין פרטנר ישראלי לשלום היא שגרמה לפריצת האינתיפאדה. האכזבה של האנשים מתהליך השלום היא שהוציאה את האנשים לרחובות וגרמה להם להמשיך באינתיפאדה. הפרשנות המסורתית לפיה מדובר בהתפרצות עממית זמנית היא פרשנות שגויה. האינתיפאדה תמשך הפעם עד להשגת הריבונות והעצמאות."[3]

 

ההנהגה הפלסטינית מבקשת לנצל את האינתיפדה הנוכחית כדי להגיע לאחד משלושה ערוצים מדיניים שיהוו חלופה לערוץ אוסלו: האופציה המועדפת על ההנהגה הפלסטינית היא בנאום התהליך המדיני; האלטרנטיבה השניה היא חזרה לשולחן המו"מ תוך המשך האינתיפאדה; החלופה השלישית, ברירת המחדל של ההנהגה הפלסטינית במידה ושתי האופציות הקודמות לא יצלחו - הכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית. בכל מקרה, מבוססת הטקטיקה הפלסטינית על אינתיפאדה מתמשכת שתנצל באופן אופטימלי את החולשה הצבאית הפלסטינית ואת חוסר האיזון במספר הקורבנות הנובע ממנו להשגת תמיכה בינלאומית בתביעות הפלסטיניות.

 

אופציית בנאום התהליך המדיני:

תהליך אוסלו החל כתהליך בילטרלי אליו צורפה מטריה אמריקאית-רוסית סמלית בעת החתימה בוושינגטון. בעוד שהאינטרס הישראלי היה תמיד להמשיך ולנהל את התהליך במסלול בילטרלי, ניסו הפלסטינים להסיטו לערוצים מולטי לטרלים ובינלאומיים בכל פעם בו נתקל התהליך בקשיים. הפלסטינים זכו להצלחה במאמציהם אלה בפעם הראשונה בעת שישראל הסכימה לפריסת משקיפים בינלאומיים בהסכם חברון ובפעם השניה במעמד שניתן לאמריקאים במזכר הביטחוני של הסכם "ויי ריוור".

 

ההנהגה הפלסטינית העריכה מזמן כי ערוץ אוסלו-וושינגטון, על אף שהוא מקדם את הפלסטינים כברת דרך ארוכה - לא יוכל להביאם אל מטרתם הסופית. אלא שישראל דבקה בערוץ הבילטרלי ולא אפשרה מעורבות בינלאומית משמעותית בתהליך ההידברות. לפיכך, קיוותה ההנהגה הפלסטינית ליצור מציאות שתזניק אותה אל השלב הבא באמצעות בנאום התהליך המדיני ויצירת מקור סמכות חדש, בינלאומי, לערוץ אוסלו הבילטרלי. מקור הסמכות הבינלאומי, כך קיוו, יבוא לכלל ביטוי מדיני, בסופו של דבר, בהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 ובזכות השיבה.

 

חבר צוות המו"מ הפלסטיני, נביל שעת', הרבה להתייחס לכך בעקבות הסכם ויי-ריוור. בהזדמנות אחת הוא שרטט תוכנית להעברת השטחים אותם תובעים הפלסטינים לידי גוף בינלאומי שבתורו יעביר אותם לידי הפלסטינים, בהתאם ל'מודל נמיביה'. שעת' טען אז כי נשיא פינלנד שהיה חבר בועדה הבינלאומית שהעבירה את שטחי נמיביה לשלטון העצמאי אמר כי הוא מוכן למלא תפקיד דומה בעניין הפלסטיני.[4] בהזדמנות אחרת, קונן שעת' על כך שארה"ב אינה תוקפת את ישראל בטילים כפי שעשתה בקוסובו.[5]

 

אלא שתביעות הבנאום הפלסטיניות נפלו על אוזניים ערלות בעולם, משום שלא התקיימה מציאות המצדיקה מעורבות בינלאומית. הרגיעה בשטח, שהתקיימה לאורך מרבית תקופת המו"מ בערוץ אוסלו, חייבה את הפלסטינים להציג טיעונים מדיניים שיצדיקו את המעורבות הבינלאומית. מאז הסכם ויי-ריוור וגיבוש טקטיקת ההכרזה החד-צדדית על מדינה פלסטינית, התמקדה תביעת הבנאום הפלסטינית בטענה - אותה הציג ערפאת בפני העולם כולו - שלפלסטינים אין פרטנר ישראלי למדינה פלסטינית ולכן היא זקוקה לתמיכה בינלאומית למימוש יעד זה. הקהילה הבינלאומית ניצבה אז בפני דילמה: מצד אחד, היא תמכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לבעיה הפלסטינית ומצד שני, תמכה בערוץ ההידברות של אוסלו. התנגדותה הפומבית של ממשלת נתניהו להקמת מדינה פלסטינית הכריעה את הכף וערפאת הצליח להשיג הבטחות מארבע כנפות תבל לתמיכה במדינה פלסטינית לכשתוכרז באופן חד צדדי.

 

הבחירות בישראל הפכו את היוצרות. בפסגת קמפ-דיוויד, הסכים ברק לדון בהקמת מדינה פלסטינית ואף יצק תוכן לנכונות כללית זו, בכך שהתייחס בחיוב להצעות שהוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית כולה כמרחיקות לכת מעבר למה שכל ממשלה ישראלית הסכימה בעבר. לפתע, ניצב בפני הקהילה הבינלאומית פרטנר ישראלי להסדר הכולל הקמת מדינה פלסטינית.

 

בנסיבות אלה, כאשר ערפאת דחה מכל וכל את מגוון ההצעות שעלו בקמפ-דיוויד - וכתוצאה מכך הואשם על ידי קלינטון בפומבי באחריות לכישלון הפסגה - שינתה הקהילה הבינלאומית את עמדתה כלפי עמדות אש"ף. בסיבוב בקרת הנזקים שקיים ערפאת בעקבות הפסגה מצא כי התמיכה הבינלאומית בהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית הייתה כלא הייתה. העולם חידש את תמיכתו בערוץ הבילטרלי עם ישראל ודחק בערפאת להגמיש את עמדותיו.


התפתחות זו, על רקע האינתיפאדה החדשה,  הביאה את ההנהגה הפלסטינית לשינוי האסטרטגיה שלה לגיוס תמיכה בהכרזה על מדינה פלסטינית. תוכניתה החדשה התמקדה במאמץ מרכזי להביא למעורבות בינלאומית ישירה בכל סוגיה ספציפית אפשרית בנושא הפלסטיני, החל בועדת חקירה בינלאומית לאירועים האחרונים העשויה, כך קיוו, להביא לשיגור כוחות בינלאומיים "להגנת האוכלוסייה הפלסטינית", וכלה בהקמת בית משפט בינלאומי ל"פושעי המלחמה הישראלים". מעורבות בינלאומית זו, כך מקווים הפלסטינים, תהפוך בהדרגה למקור סמכות בינלאומי שיהווה אלטרנטיבה לערוץ אוסלו ובסופו של דבר, יתפתח לתמיכה בינלאומית בתביעותיהם המדיניות.

 

על רקע זה יש להבין את תביעתם הנחרצת של הפלסטינים לקראת פסגת שרם אל-שיח' להקים ועדת חקירה בינלאומית -- תביעה שהפכה לדגל מאבקם. השר הפלסטיני, חסן עצפור, צוטט כמי שהציג את הקמת ועדת החקירה הבינלאומית כתביעה אולטימטיבית משום ש"אנשינו לא מתו לשווא". פרשן הניו יורק טיימס, תום פרידמן, ביקר את הקביעה הזו. "[האם] האנשים האלה מתו כדי שתהיה חקירה בינלאומית בנוגע לסיבת מותם", הוא העיר[6]. כמובן שהקורבנות לא מתו על מנת שתתקיים חקירה על נסיבות מותם. חקירת האירועים מהווה, מבחינת הפלסטינים, רק מטרה משנית של ועדה זו; מטרתה העיקרית היא לשרת את תהליך הבנאום על ידי שינוי במקור הסמכות של התהליך המדיני מבילטראלי לבינלאומי. ועדת החקירה הבינלאומית הייתה אמורה "לתרגם את הקורבנות האדירים והנוראים של העם הפלסטיני לקפיצה איכותית ולשינוי מהותי ועמוק במצב", הסבירה דר' חנאן עשראוי.[7]

 

ועדת החקירה הבינלאומית והתהליך שיתפתח בעקבות הקמתה, אמורים היו להיות ההישג המדיני ממנו יצאו הפלסטינים מתוך האלימות. האינתיפאדה הזו אמורה הייתה להיות "אינתיפאדה העצמאות", ביטאה דר' עשראוי בעקבות פסגת שרם אל-שיח' את אכזבתה מן התוצאות: "כעת הם רוצים לחזור למצב שהיה לפני הפיצוץ..."[8]

 

עד כה, התביעות הפלסטיניות למעורבות בינלאומית לא התממשו. ואולם, בכירים פלסטינים ממשיכים להעלות תביעה זו בכל הזדמנות. ראש צוות המו"מ הפלסטיני, צאיב עריקאת, תבע משליח הקהילה האירופאית, מיגל מורטינוס, לפעול לספק "הגנה בינלאומית לעם הפלסטיני" ותביעה זו נמסרה גם בהודעה רשמית מטעם "ההנהגה הפלסטינית.[9] יתרה מכך, בימים האחרונים התברר כי מצרים הסירה אף היא את תמיכתה בערוץ ההידברות של אוסלו. שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, הצהיר כי בשום מקרה אסור לערבים ובעיקר לפלסטינים לחזור למו"מ במתכונת שהתקיימה עד כה.[10] משמעות הצהרה זו היא כי מצרים הסירה את תמיכתה מהתיווך האמריקאי במסלול האמריקאי-ישראלי והיא תומכת בבנאום התהליך. יש לשים לב לכך שמוסא התייחס ל"ערבים ולפלסטינים" ולהצהרה זו משמעות גם בנוגע למסלול הסורי.

 

מעבר למשמעות המדינית של תביעות הבנאום הפלסטיניות, העלתן החוזרת ונשנית מבקשת להשפיע על התודעה הבינלאומית וליצור תחושה כי בשטח מתחוללים מעשים המצדיקים התערבות בינלאומית.

 

אופציית האלימות תוך כדי מו"מ:

במידה וההנהגה הפלסטינית תשוב לערוץ הידברות בילטרלי, בין אם חשאי ובין אם בתיווך אמריקאי, כפי שנקבע באופן תיאורטי לפחות בפסגת שרם אל-שיח', היא תשתדל לעשות זאת הפעם במקביל להמשך האינתיפאדה ולא במקומה. הממונה על יחסי החוץ ב'פתח' ויועצו של ערפאת, האני אל-חסן, עמד על חשיבותה של האלימות כאמצעי לחץ מדיני: "האינתיפאדה היא הדרך הקצרה ביותר לשכנע את האמריקאים והישראלים בכך שלא ניתן לכפות על העם הפלסטיני כניעה וויתור על עקרונות היסוד שלו"[11]

 

ההנהגה הפלסטינית מסתמכת בעניין זה על הניסיון של הנסיגה הישראלית מדר"ל ועוד לפני כן על ההסכמה הישראלית לחתום על הסכם חברון בעקבות אירועי ספטמבר 1996, שלהשקפתה מלמדים שישראל עשויה להגמיש את עמדותיה בלחץ התפרצות אלימה.

 

השר לשיתוף פעולה אזורי ומבכירי צוות המו"מ הפלסטיני, נביל שעת', הרחיב בנוגע ליתרונותיה של האופציה הזו: "בראייה היסטורית, עמים רבים נלחמו וניהלו מו"מ בעת ובעונה אחת... יש לכך דוגמאות רבות... החל בוייטנאם וכלה באלג'יריה. בתנאים מסוימים שנוצרו נכפה עלינו שהמו"מ יהפוך לאלטרנטיבה ללחימה. אלא שגם לזה יש גבול... אתה יכול לנהל מו"מ ולהלחם בעת ובעונה אחת.

 

בסופו של דבר, גם אם תצליח האינתיפאדה, היא צריכה להוביל למו"מ פעם נוספת... אופציה זו [של מאבק לסילוק הכיבוש] הורדה מסדר היום בשלב מסוים כאשר המו"מ הביא תוצאות וכאשר הייתה תקווה שהמו"מ יוביל ליציאתה של ישראל מכל אדמותינו שנכבשו ב1967-. אלא שתמיד הייתה הרגשה כי קיימת אפשרות שישראל לא תצא. לכן אמר הנשיא ערפאת תמיד: "כל האופציות פתוחות". איש לא האמין לו כשהוא נהג לומר זאת... אלא שהעם הפלסטיני לא הפסיק לאורך שנות המו"מ מלצאת באינתיפאדות נגד ישראל ומלומר את דברו בדרכים השונות מזו של שולחן המו"מ... העם הפלסטיני הוא עם הנלחם באמצעות הנשק, באמצעות מות הקדושים, באמצעות אינתיפאדות, באמצעות פעולות התאבדות... נגזר עליו תמיד להלחם ולנהל מו"מ בעת ובעונה אחת..." [12]

 

גם הנהגת השטח של ה'פתח' איננה מתנגדת לניהול מו"מ כל עוד יותר לה להמשיך להנהיג את האלימות בשטח. "האינתיפאדה הזו קובעת כלל חדש" הכריז מרואן אל-ברע'ות'י, "מי שרוצה שילך למו"מ, אבל העם הפלסטיני ימשיך במאבקו, משום שאנו לא נמשיך לשמש שבויים של שולחן המו"מ, המבקשים נדבות."[13] בהזדמנות אחרת הכריז אל-ברע'ות'י כי "יש להמשיך את האינתיפאדה גם במקרה שיתחדש המו"מ".[14]

 

אלא שישראל מתנגדת נחרצות לניהול מו"מ מבלי שתהיה רגיעה בשטח. אמנם, בספטמבר 1996 נאותה ישראל לחזור למו"מ על רקע אירועי המנהרה ואף לחתום על הסכם חברון, אלא שאז היה הדבר בקונטקסט של הסכם הביניים שלגביו כבר הייתה קיימת התחייבות ישראלית; כיום, אמורה האלימות לשמש לקידום התביעות הפלסטיניות בהסדר הקבע לאחר שאש"ף דחה את ההצעות ה"מרחיקות הלכת" שהועלו בפסגת קמפ-דיוויד. לכן, ספק אם ישראל תשנה את עמדתה ותסכים לחזור למו"מ כל עוד לא הופסקה האלימות.

 

אופציית ההכרזה החד-צדדית על מדינה עצמאית:

אופציה זו נמצאת כעת בהקפאה והיא אף לא נזכרה בהחלטות ועידת הפסגה הערבית בקהיר. אלא שמאחר שהפלסטינים אינם מוכנים להביא לרגיעה במצב ולחזור למו"מ הבילטרלי על פי המתכונת של אוסלו, ומאחר שישראל לא תסכים לנהל מו"מ בילטרלי במקביל להמשך האינתיפאדה, ואילו ארה"ב תמשיך למנוע את בנאום התהליך - תיוותר ההכרזה החד-צדדית האופציה הרלוונטית היחידה עבור הפלסטינים.

 

הדחייה האחרונה של ההכרזה החד-צדדית לא הייתה בלתי מוגבלת בזמן ותאריכים שונים הוזכרו כגון החמישה עשר בנובמבר והאחד בינואר 2001. אופציה זו מהווה רק ברירת מחדל עבור הפלסטינים וזאת משום שעל אף האהדה הבינלאומית הרבה לה זכו בשלושת השבועות האחרונים, מנהיגי המערב טרם הודיעו על שינוי עמדתם המדינית ולא נשמעו הצהרות פומביות לפיהן חזרו בהם מנהיגים אלה מהתנגדותם להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית. אפילו המנהיגים האירופים שתמיכתם בפלסטינים מובהקת (כגון ז'אק שיראק) ושביקרו את ישראל בחריפות על השימוש בכוח נגד הפלסטינים לא שינו את תמיכתם בעמדות שהציגה ישראל בקמפ-דיוויד.

 

מעבר לרצונם הכללי לבנאם את התהליך במטרה להביא למימוש תביעותיהם, זקוקים הפלסטינים למטריה בינלאומית גם במקרה של הכרזה חד-צדדית. אין הכוונה רק להכרה הבינלאומית בהכרזה החד-צדדית אלא גם למעורבות הקהילה הבינלאומית בנטרול צעדי הנגד הצפויים מצידה של ישראל, כגון סיפוח שטחים, ניתוק כלכלי וכיו"ב.

 

התמיכה הבינלאומית בהכרזה החד-צדדית טרם חודשה ולכן אופציה זו עודנה שרויה בהקפאה. ואולם, היא שרירה וקיימת שכן עמדתם של כמה ממנהיגי העולם עלולה להשתנות במידה ומספר הקורבנות הפלסטינים יגדל ובמידה וישראל לא תשכנע את הקהילה הבינלאומית כי היא פרטנר - לכל הפחות עתידי - למדינה פלסטינית עצמאית. יתרה מכך, נראה שעל רקע חוסר התוחלת של האלטרנטיבות האחרות - אופציה זו היא הסבירה ביותר.

 

סיכום

עמדת הקהילה הבינלאומית היא יעד המפתח של שני הצדדים במאבק הנוכחי. ההתפרצות האלימה גרמה לישראל נזק תדמיתי בעולם, אך טרם שחקה את התמיכה העולמית בעמדותיה המדיניות, שהושגה בעקבות פסגת קמפ-דיוויד.

 

ישראל כבר גונתה במועבי"ט של האו"ם בשל מה שהוגדר כ"שימוש מופרז בכוח". בציבור הישראלי, לעומת זאת, נתפסת התגובה הישראלית כפרופורציונאלית, אם לא מאופקת מדי. תגובה ישראלית יזומה ותקיפה יותר וסירוב ישראל לשוב לשולחן הדיונים ישרתו את תהליכי הבנאום אליהם חותרת ההנהגה הפלסטינית. הדבר אף עלול לגרום מבוכה לארה"ב הממשיכה להיות עמוד התווך בסיכול מאמצי הבנאום הפלסטינים.

 

מבחינת הפלסטינים, נראה כי האופציה העומדת על הפרק היא הכרזה חד-צדדית על מדינה עצמאית לאחר שיזכו במידה רבה ככל שניתן מאהדת העולם. בכל מקרה, האינתיפאדה הפלסטינית תמשך לפחות עד שהיא תיצור שינוי כלשהו במציאות המדינית.



[1] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 24.9.2000. התבטאויות נוספות בדבר האלימות הצפויה בעקבות כשלון פסגת קמפ-דיוויד ניתן למצוא בדו"ח MEMRI "הרקע לפריצת האלימות בשטחים ומטרותיה".

[2] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 23.10.2000.

[3] אל-ג'זירה TV (קטר), 17.10.2000.

[4] אל-איאם (רש"פ), 9.5.2000.

[5] טלוויזית פלסטין (רש"פ), 28.4.1999.

[6] ניו יורק טיימס, 13.10.2000..

[7] אל-ג'זירה TV (קטר), 17.10.2000.

[8] אל-ג'זירה TV (קטר), 17.10.2000.

[9] אל-קדס (רש"פ), 24.10.2000.

[10] אל-ספיר (לבנון), 24.10.2000.

[11] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 22.10.2000.

[12] ANN (לונדון), 7.10.2000.

[13] אל-ג'זירה TV (קטר), 17.10.2000.

[14] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 25.10.2000.

תגיות