ביקורת במצרים על פגישת עורכת ירחון ממסדי עם השגריר הישראלי

שאלת הנורמליזציה עם ישראל מרבה לתפוס כותרות במצרים בתקופה האחרונה,[1] בעקבות הביקורת הרבה שנמתחה על פגישה שערכה עורכת הירחון הממסדי אל-דימקראטיה מבית ההוצאה לאור של אל-אהראם, ד"ר האלה מוצטפא, עם השגריר היוצא של ישראל במצרים, שלום כהן, במשרדה שבבניין אל-אהראם בקהיר. כתוצאה מכך החליטה מועצת המנהלים של אל-אהראם להעמיד את מוצטפא לחקירה, וכן הכריזה חרם על ישראלים בכל הדרגים. גם איגוד העיתונאים המצרי העמידה לחקירה בגין הפרה של איסור שהטיל האיגוד בשנות השמונים על נורמליזציה עם ישראל, בסופה הוחלט להסתפק באזהרה. לצד זאת, ועדת האתיקה של האיגוד החליטה להשעות מתפקידו לשלושה חודשים את סגן עורך השבועון הממסדי אוקטובר, חוסין סראג, לאחר שהודה כי השתתף בקבלת פנים בשגרירות ישראל בקהיר וביקר בישראל עשרות פעמים.[2]

מוצטפא הצדיקה את עצמה ודבקה בעמדה כי פגישתה עם כהן הייתה לגיטימית במסגרת עבודתה העיתונאית, וכי אין מקום להענישה משום שלא עברה על החוק או החוקה. לדבריה, החלטת איגוד העיתונאים נגד נורמליזציה עם ישראל היא רק המלצה ויש לשקול אותה מחדש לאור המציאות הנוכחית. להלן קטעים מן התגובות בעיתונות המצרית לפגישה בין מצטפא לכהן:

איגוד העיתונאים: האלה מוצטפא תחת אזהרה

איגוד העיתונאים המצרי הביע התנגדות לפגישה בין מוצטפא לכהן. זאת, על פי הודעת האיגוד, לאור "התוקפנות הישראלית המתמשכת נגד העם הפלסטיני והמשך כיבוש האדמות הערביות בסוריה, לבנון ופלסטין." מועצת האיגוד החליטה פה אחד לזמן את מוצטפא לועדת חקירה של האיגוד, שבסופה הוחלט להסתפק באזהרה.[3]

יו"ר איגוד העיתונאים, מכרם מוחמד אחמד, קרא למוצטפא להתנצל על כך שהפגישה התקיימה דווקא במשרדה, למרות התנגדות אל-אהראם. אחמד אמר כי אי אפשר להאשים את מוצטפא בנורמליזציה, שכן זו עבודת העיתונאי. לדבריו, נורמליזציה פירושה חתימת הסכמים עם מוסדות עיתונות ישראליים, ארגון סיורים לעיתונאים כדי להכיר עיתונאים ישראליים או הזמנת עיתונאים ישראליים להרצות באיגוד. עם זאת, אמר אחמד כי הוא עצמו אף פעם לא יראיין את נתניהו או כל בכיר ישראלי אחר, גם אם יתבקש ע"י גורם ממשלתי, שכן התשובות שיקבל צפויות מראש.[4]

מועצת המנהלים של אל-אהראם: חרם על ישראלים

בישיבת מועצת המנהלים של אל-אהראם קראו רבים, בהם עורך מגזין אל-אהראם אל-אקתצאדי, אנור אל-הוארי, לפטר את מוצטפא,[5] אולם יו"ר המועצה, עבד אל-מונעם סעיד, החליט להסתפק בחקירה בלבד.[6] זאת ועוד, בישיבת המועצה הוכרז על חרם על ישראלים. הוחלט לאסור כניסת ישראלים בכל הדרגים לבניין אל-אהראם, בין אם מדובר באדם פשוט, דיפלומט או בכיר ישראלי. כמו כן הוחלט לאסור על העיתונאים לערוך ועידות וכנסים או מחקרים משותפים עם ישראלים. המועצה אף קראה לפרלמנט המצרי לשקול מחדש את מינויה של מוצטפא כעורכת אל-דימקראטיה.

מנהל מערכת אל-אהראם, אוסאמה ר'ית', הבהיר כי החלטה זו אינה גזענית ואינה מפלה ישראלים. לדבריו, "אל-אהראם הוא מגדלור תרבותי במצרים ובעולם הערבי, המכבד את האדם, תהא אשר תהא דתו. אל-אהראם מכבד דיאלוג והתדיינות, אולם העם הישראלי התרחק מהערכים האנושיים והצביע לטובת ממשלה ישראלית המורכבת מקיצונים המתנגדים לשלום ותומכים בטרור, הרס ורצח." ר'ית' הוסיף כי אל-אהראם מתנגד לנורמליזציה ולקבלת ישראלים באשר הם בשעריו עד שייכון שלום וישראל

תיסוג מהאדמות הערביות הכבושות.[7]

יו"ר רוז אל-יוסף: השגריר הישראלי לא יתקבל עד שלא ייכון שלום

מרבית הכותבים בעיתונות המצרית תקפו את מוצטפא בשל פגישתה עם כהן והביעו התנגדות לנורמליזציה עם ישראל. יו"ר מועצת המנהלים של השבועון המצרי רוז אל-יוסף, כרם גבר, למשל, כתב: "נקדם בברכה את השגריר הישראלי וניפגש איתו במשרדינו במידה שישראל תיסוג מהאדמות הערביות שנכבשו בתוקפנות של 67', ובראשן ירושלים המזרחית, שאף מוסלמי לא יסכים שתהיה תחת ריבונות ישראלית; נקדם אותו בברכה במידה שיושג הסכם שלום צודק ובר קיימא ושישראל תחדל מתכניות ההתפשטות ובליעת האדמות הפלסטיניות ותפסיק את ההתנחלויות ואת גזילת זכויותיו של העם הפלסטיני; נקדמו בברכה במידה שישראל תפסיק את התקפותיה הברבריות כנגד העם הפלסטיני, שהאחרונה בהן הייתה המלחמה הנפשעת באזרחים בעזה, ותיתן לעם הזה תקווה לחיים ולעתיד;

נקדם בברכה את השגריר הישראלי לאחר שייכון שלום כולל, אך לא קודם לכן, שכן ישראל היא מדינה תוקפנית הכובשת את אדמות האחר בכוח ומתנגדת להחלטות הלגיטימיות הבינ"ל... ישראל היא המכשילה את המאמצים להגיע להסדר שלום ומערימה בפניהם מכשולים ומחסומים על מנת להימלט ממחויבויות השלום. ישראל היא עודנה האויב מספר אחת של הביטחון הלאומי הערבי. היא לא יזמה אף יוזמה של חיים בדו קיום של שלום עם עמי האזור, אלא היא מאמצת מדיניות של כוח מוגזם כדי להטיל את מרותה על האזור.

ישראל רוצה נורמליזציה בחינם. היא רוצה שגרירויות בערי הבירה הערביות, שמים פתוחים למעבר מטוסים, לשכות מסחר ויחסים נורמאליים, מבלי לשלם את המחיר ומבלי להתחייב לדבר... ישראל רוצה לקבל הכול מבלי לשלם כלום... היא משכנעת את עצמה שמחסום השנאה [כלפיה] בקרב העמים הערביים נמוך מהרגיל. העמים הערביים שונאים את ישראל  בשל מעשיה שלא ייעשו - היא מדינה תוקפנית הרוצחת את האזרחים הפלסטיניים וטובחת בקשישים, בילדים ובנשים בפראות שלא נודע כמוה, אלא ב[ימי] הנאצים...

קשה לנו לשים את ידינו בידיו של השגריר הישראלי משום שהן מגואלות בדם ילדינו בפלסטין ובגדיו מדיפים ריח של רצח, עשן ואבק שריפה; קשה לנו לשים את ידינו בידו משום שהוא לא הביא עימו כוונות כנות ולא מניעים נקיים. ההוכחה לכך היא שממשלתו מסרבת להפסיק את התוקפנות ואת ההתנחלויות ובולעת את שארית האדמות הפלסטיניות; קשה לנו לצחוק איתו או לחייך מול חיוכיו החיוורים והערמומיים הדומים לחיוכו של נחס ארסי... בטרם ייכון שלום כולל – לא לשגריר הישראלי משום שהוא, כמו מדינתו, רוצה נורמליזציה ואינו רוצה שלום, ואילו אנו רוצים שלום לפני נורמליזציה, ונסיגה [ישראלית מהשטחים] לפני פתיחת המרחב האווירי, השגרירויות ולשכות המסחר..."[8]

חבר איגוד העיתונאים: החלטת האיגוד נגד נורמליזציה אינה פרה קדושה

רק חלק קטן מן הכותבים בעיתונות המצרית צידד במוצטפא, וטען כי פגישתה עם כהן היא חלק מעבודתה כעיתונאית. מיעוטם אף מתחו ביקורת על ההתנגדות של איגוד העיתונאים לנורמליזציה עם ישראל. חבר איגוד העיתונאים, נביל שרף אל-דין, כתב: "נדמה כאילו החלטות איגוד העיתונאים [לאסור נורמליזציה עם ישראל] הן פרה קדושה שאין לגעת בה. אך אם תיקנּו את החוקה שהיא אֵם [כל] החוקים, מדוע שלא נעיין מחדש בהחלטות שהתקבלו לפני עשורים בנסיבות שהשתנו באופן מהותי? אני אישית, כחבר באיגוד, לא אאשרר את המשך שליפת החרב הזו [המאיימת] על צווארם של העיתונאים באמצעות האיסור של מה שמכונה נורמליזציה עם ישראל...

מה הבעיה בכך שעיתונאי מצרי הולך לישראל או נפגש עם בכיר ישראלי? האם עיתונאים ישראליים לא עושים זאת, ואפילו [מראיינים] את הנשיא [מובארכ] באופן אישי? לבסוף, האם ביקור במדינה [כמו ישראל] או פגישה עם בכיריה פירושם [הסכמה] למדיניותה?... השאלות אין נגמרות, אך מה שצריך להיגמר הוא המצב של פיצול האישיות והפוביה של מעצבי דעת הקהל..."[9]

מוצטפא: יש במצרים פוביה מהמילה 'נורמליזציה'

 בתגובה לסערה שעוררה פגישתה עם כהן, אמרה מוצטפא כי היא אינה העיתונאית הראשונה באל-אהראם שנפגשה עם בכירים ישראליים. לדבריה, גם יו"ר מועצת המנהלים של אל-אהראם, עבד אל-מונעם סעיד, אירח מספר פעמים את השגריר הישראלי הקודם ואת השגריר הנוכחי, בזמן ששימש כראש מרכז אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים. אקדמאים וחוקרים ישראלים אף השתתפו בכנסים שיזם מרכז אל-אהראם, אמרה. מוצטפא הוסיפה כי משה"ח המצרי ידע מראש על הפגישה, אשר מטרתה הייתה ארגון כנס באל-אהראם בעניין עתיד תהליך השלום. לדבריה, איש באל-אהראם לא הביע התנגדות לביקורו של כהן ולא דרש לבטלו.[10]

במאמר פרי עטה ביומון אל-אהראם המשיכה מוצטפא להתגונן: "[פגישתי עם שלום כהן] הייתה הסיבה הישירה לפרוץ ויכוח באחד הנושאים המהותיים העומדים על הפרק בעולמנו הערבי בכלל, והוא היחסים עם האחר, במיוחד הישראלי, כלומר מה שמכונה 'נורמליזציה'. ביטוי זה כשלעצמו מעורר עדיין פוביה, מביך את כולם ומרתיע אותם מלנהל דיון פורה כלשהו... מאחר שכותבת שורות אלה שעוררה את הויכוח הרחב הזה היא מהאסכולה הקוראת לדיאלוג, אין צורך להצדיק את הביקור [של כהן באל-אהראם] שנועד לבחון אפשרות לערוך כנס אקדמי על עתיד תהליך השלום במזה"ת...

מצרים נכנסה לעידן השלום מסוף שנות השבעים, וזה הפך למציאות בה אנו חיים... בזכות שלום זה, קיבלה מצרים יתרון יחסי על רוב מדינות ערב, שגם אם חלקן הצטרפו למה שמכונה מחנה הרדיקלים או הסירוב, הרי שהן חותרות להגיע לאן שמצרם הגיעה, כלומר להסדר הסכסוך בינן לבין ישראל ולחתימה על חוזי שלום עימה...

מתנגדי הדיאלוג טוענים, ראשית, כי דיאלוג פירושו בהכרח הסכמה עם המדיניות של הצד האחר. האם זה נכון, או להיפך? הדיאלוג הוא אמצעי להציג עמדות מגוונות עד שמגיעים לפשרות. שנית, הם טוענים כי יש התנגדות עממית נחרצת לרעיון השלום ולדרך הדיאלוג. די כאן להצביע על כך שלאורך למעלה משלושים שנה לא הייתה במצרים אינתיפאדה עממית בדרישה לבטל את הסכם [השלום] או להתנגד לו, ומועצת העם, היינו הגוף המייצג ובא הכוח להביע את רצון העם, לא הוציאה החלטות או חקיקות המעידות על כך... אך אין פירוש הדבר שאין לעם זכות להביע את זעמו או את התנגדותו לפעולות תוקפניות ולמלחמות בכלל...

לפי המוסכמות המשפטיות, החלטת איגוד העיתונאים [מ-1985 בדבר איסור נורמליזציה עם ישראל] היא בגדר המלצה שחלפו [מאז קבלתה] למעלה משלושים שנה... זוהי החלטה הזקוקה לעיון מחדש, לא רק משום שהיא אינה כוללת הגדרה מדויקת של המונח [נורמליזציה], אלא משום שהיא אינה משקפת את המציאות הנוכחית לאחר ההכרה במדינת ישראל וחילופי השגרירים עימה... המלצה שנשארה ללא שינוי לאורך שלושה עשורים שבמהלכם השתנו התנאים הפנימיים, האזוריים והבינ"ל יכולה להיות מסורת של משטרים טוטליטאריים, אך בהחלט לא מסורת דמוקרטית... המלצה זו סותרת את החוקה, החוק והמדיניות הציבורית של המדינה. ניסוחה קרוב לניסוחם של חוקי המלחמה..."[11]