קריאה להצלת העם הסומלי משלטון האסלאמיסטים

בעקבות גזר דין מות בסקילה שפסקו אנשי מיליציה אסלאמית סומלית קיצונית לנואף ומאה מלקות לנואפת, פרסם ד"ר חמיד אל-האשמי, סוציולוג ממוצא עיראקי ופעיל זכויות אדם, מאמר באתר הליברלי אילאף,[1] ובו הוא תובע מהקהילה הבינלאומית בכלל וממדינות ערב בפרט  להציל את העם הסומלי מידי מיליציה זו ומליציות אסלאמיסטיות אחרות. הכותב משווה בין סובלנותם ומתינותם של הח'ליפים הראשונים, לבין אופייה הדתי קיצוני ובלתי אנושי של משטר האיסלאמיסטים ומזהיר מפני מעשיה.

להלן תרגום קטעים מהמאמר:

"... [ברצוני] להפנות את תשומת הלב [הציבורית] לטרגדיה העוברת על העם הסומלי המוסלמי. הוא סובל מחוסר בטחון, עוני, מצב בריאותי מדרדר, מחסור בשירותי חינוך ובשירותים בסיסיים ומנהליים ושקוע במלחמת אזרחים. כך מאז נפילת ממשלתו של מחמד סיאד ברה [בשנת 1991] ועד עתה.

נראה כי התקופה הנוכחית היא המסוכנת ביותר שעוברת על העם הטוב הזה. הקבוצות האסלאמיות [עלו לשלטון] כדי ליישם במדינה את אמונתן הדתית ...בזמן בו העולם תר אחר כל משגה וכל פגם באסלאם ובמוסלמים. והינה בתאריך ה-14.12.2009 נתבשרנו על עונש מלקות לנואפת וסקילה למוות לנואף בעיירה הסומלית אפגויה, עונש שאיננו הראשון מסוגו.

אין בכוונתי להתכחש לפסק דין זה שיושם בתקופות [שונות] בהיסטוריה של המדינה האסלאמית ... אולם כל פסק דין שרעי [ניתן] בהתאם לתנאים [המייחדים] אותו ולנסיבות [בהן נוצר]; הוא מעוצב על ידי השופט על פי השריעה ועל ידי החברה בה הוא מיושם. ידוע כי הח'ליף עמר בן אל-ח'טאב[2] הפסיק את ביצוע עונש קטיעת ידו של הגנב[3]... כך גם עשה הח'ליף עלי בן אבו טאלב[4] [שהקל] בכמה פסקים הקשורים לזנות ולניאוף [למרות] שהתייחס לנושא בכובד ראש...

אחד מהם הוא מקרה של איש שביצע מעשה סדום בנער. [הח'ליף עלי] אמר לו: בחר באחד משלושה [סוגי מיתה], או שאמוטט עליך קיר, או שאהרוג אותך בחרבי או שאשרוף אותך באש. אמר [האיש]: הוי אמיר המאמינים, מהו העונש הקשה ביותר מבין השלושה? ענה לו: שריפה באש. אמר [האיש]: אז שרוף אותי.  אז הבעיר אמיר המאמינים את האש. אמר לו [האיש]: הוי אמיר המאמינים, תמתין לי עד שאכרע שתי כריעות. אמר לו [עלי]: תתפלל. לאחר שסיים את תפילתו הרים [האיש] את ידיו השמימה ואמר: הוי ריבון העולמים, עשיתי מעשה תועבה שאסרת אותו, הגעתי לשליט מטעמך ולממלא מקומו של שליחך [הנביא מחמד] וסיפרתי לו על כך. ביקשתיו שינחני [כיצד לכפר על חטאי]. והוא נתן לי לבחור באחד משלושת [סוגי המיתה] ... אמרתי לו: איזה מהם העונש הקשה ביותר שאין בו כדי להציל מאש הגיהינום באחרית הימים. הוא אמר לי: שריפה באש, ואני בחרתי בכך. אמיר המאמינים בכה ובכו האנשים מסביב. אז אמר אמיר המאמינים: אללה כבר מחל לך. אז קם אחד האנשים ואמר: הוי אמיר המאמינים, הכיצד אתה מבטל אחד מעונשי אללה יתעלה? ענה [עלי]: אוי ואבוי לך, הרי האימאם הוא [שליט] מטעם אללה. ומתוקף חזרת החוטא  בתשובה ... יש למחול לו.

ישנם מקרים נוספים מסיפור חייהם של הח'ליפים וחברי הנביא שהתמנו לשופטים והתנגדו לפסקי דין [מוות] כאלה. הבלגה, חקירת [האירוע] ורגישות אפיינו את העונש [שפסקו], התיקון והלקח היו מטרותיו הראשיות [של העונש], וזאת תוך התייחסות לנסיבות הכלליות במדינה ולנסיבות הפרטיות של מבצע הפשע.

האם ניתן להשוות זאת לסומליה, הנמצאת כיום במצב אומלל כזה? האם הוכח על פי ראיה נחרצת כי 'פושעים' אלה חייבים  בדין ולכן יש להענישם בעונש חמור כל כך? האם נערים אלה  שפסקו והוציאו לפועל את פסקי הדין נמצאים בדרגה כזו של שלמות וצדק, [והאם הם] נעלים וראויים להוציא פסקי דין מעין אלה? ולא זאת בלבד, אלא [שאחת מהנשים] שנסקלו היתה ילדה שלא הגיעה לגיל בגרות ...

אני קורא לקהילה הבינלאומית להתערב כדי להציל עם מסכן זה מידיהן של קבוצות פוחזות אלה, שאי אפשר להתהדר בפסקים 'השרעיים' שלהן. אני גם קורא לה לעזור לעם זה לנהל את ענייניו, לספק לו מזון  ותרופות וכן [מסגרות] חינוכיות כדי שיחזור לבנות את עצמו. ויש גם מקום להשתתפותן של מדינות מוסלמיות וערביות במשימה זו, בעיקר משום שהן אינן רחוקות [ועלולות להיפגע] מהתפשטות סכנת האנדרלמוסיה והסבל של ארץ זו. מעשיהם של הפיראטים היא ההוכחה הפשוטה ביותר לכך".