כללי

הנוסחאות להסדר בסוגיית ירושלים

 

המחלוקת שהתעוררה בפסגת קמפ-דיוויד בסוגיית ירושלים נסבה סביב הריבונות על העיר העתיקה. האמריקאים הציגו הצעה לחלוקת הריבונות בעיר העתיקה ובעוד שישראל הסכימה לדון בהצעה במידה והפלסטינים יקבלו אותה - ערפאת דחה את ההצעה מכל וכל ותבע ריבונות פלסטינית על מזרח ירושלים בשלמותה.

 

דחיית ההצעה האמריקאית על ידי ערפאת הביאה את הנשיא קלינטון להטיל עליו את האחריות לכישלון הפסגה. עקב כך, נתקל ערפאת בקשיים חמורים בעולם כולו בעת שניסה לשחזר את התמיכה הבינלאומית בהכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית. תוצאה קשה זו  הביאה את ההנהגה הפלסטינית והערבית -- ובעיקר המצרית -- להבין כי הם חייבים להגמיש את עמדתם בשאלת ירושלים כדי שהצד הפלסטיני-ערבי לא יוצג בזירה הבינלאומית כגורם היחידי להכשלת ההסכם.

 

בשבועות שחלפו מאז התפזרה פסגת קמפ-דיוויד, הועלו על ידי הצדדים השונים כמה הצעות להסדר המרכיבים השונים של סוגיית הריבונות בירושלים:

 

הכותל המערבי והרובע היהודי בעיר העתיקה:

בפסגת קמפ-דיוויד, דחה ערפאת את ההצעה האמריקאית כי הכותל המערבי והרובע היהודי (והארמני) יישארו בריבונות ישראל והסכים רק לאפשר חופש גישה ופולחן ליהודים בכותל המערבי מבלי שהדבר יגרע מהריבונות הפלסטינית על ירושלים המזרחית בשלמותה. בין ישראל לפלסטינים נוצרה מחלוקת בשאלת הגדרתו הגיאוגרפית של הכותל המערבי: בעוד שישראל טוענת כי הכותל המערבי הוא חלק מהרובע היהודי ולכן אינו נכלל בויכוח על הר הבית[1], טענו הפלסטינים כי הכותל הוא חלק מאל-חרם אל-שריף [מונח פלסטיני זה חופף למונח "הר הבית"].

 

אולם, בעקבות הפסגה, חלו התפתחויות בעמדה הפלסטינית-ערבית בשאלת הכותל והרובע היהודי. התזוזה הראשונה הובחנה בהודעת הסיכום של "ועדת ירושלים" שהתכנסה במרוקו שם הודגשה התביעה לריבונות פלסטינית "במקומות הנוצריים והאסלאמיים הקדושים". על אף שהועדה הדגישה כי היא "דוחה כל ניסיון לגרוע מהריבונות הפלסטינית על אל-קדס אל-שריף", היא נמנעה מלהציג את התביעה המסורתית לנסיגה ישראלית "לקווי הארבעה ביוני 1967" ומאזכור של החלטה 242 של מועבי"ט[2].

 

הצהרה זו ניתנה לפירוש כנכונות עקיפה להכיר בריבונות הישראלית על השכונות היהודיות החדשות שנבנו במזרח ירושלים לאחר 1967 ועל הרובע היהודי בעיר העתיקה. במידה מסוימת ניתן היה לראות בה גם נכונות להסכים לריבונות ישראלית בכותל המערבי, על אף שהמוסלמים רואים בכותל הקדש אסלאמי.

 

בעקבות "ועדת ירושלים", הצהיר גם נשיא מצרים, חסני מבארכ, בגלוי בפעם הראשונה על נכונות ערבית להותיר את הכותל המערבי והרובע היהודי בידי ישראל. בראיון ללה פיגארו, אמר מבארכ: "אני סבור שאת הכותל המערבי הצמוד ל"חרם" ניתן להשאיר לישראלים יחד עם הרובע היהודי." עם זאת, מבארכ קבע כי הריבונות הישראלית תהיה במערב העיר והריבונות הפלסטינית במזרחה ואז "חלק זה או אחר או מקום מקודש זה או אחר כבר לא יהיו חשובים משום שיובטח חופש הכניסה למקומות אלה לכולם".[3] הפלסטינים מיהרו להבהיר כי הצהרתו של מבארכ אינה סותרת את תביעתם לריבונות על כל מזרח ירושלים וכי הצהרה זו תואמת את הבטחתו של ערפאת לאפשר חופש גישה ופולחן ליהודים בכותל המערבי.[4] בועידת שרי החוץ של הליגה הערבית, שהתכנסה בקהיר כמה ימים לאחר "ועדת ירושלים", כבר לא היה זכר לעמדה הפשרנית וחזרה התביעה לנסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967 בירושלים.

 

בעקבות עצרת המילניום של האו"ם ופגישתו עם קלינטון, מסר ערפאת לתקשורת הצהרות סותרות ביחס לעמדה שהציג בפני קלינטון בסוגיית הכותל המערבי והרובע היהודי. ליומון "אל-חיאת" אמר ערפאת כי על פי ההצעה שהציג לקלינטון, הוא מסכים לריבונות ישראלית על הכותל המערבי. מקורות זרים הוסיפו כי הפלסטינים הסכימו לריבונות ישראלית גם ברובע היהודי. [5]

 

לעומת זאת, בראיון שהעניק ערפאת בו ביום ל-CNN, הוא חזר על תביעתו הקודמת, לריבונות מלאה על מזרח ירושלים, בסתירה מוחלטת להצהרתו ל"אל-חיאת". מקורות במשלחת הפלסטינית חזקו עמדה זו בקובעם כי ההצעות שהציג ערפאת בפני קלינטון בניו יורק נגעו ל"שמירה על חופש הפולחן במקומות הקדושים בירושלים מבלי לוותר על הריבונות הפלסטינית המלאה בחלק המזרחי של העיר במלואו".[6] חבר המשלחת הפלסטינית לניו יורק, יאסר עבד רבה, אמר אף הוא כי בהצעות הפשרה של ערפאת לא היה כל ויתור על הריבונות המלאה על מזרח ירושלים אלא הבטחה לחופש פולחן דתי ובכלל זה בכותל.[7] גם אבו מאזן, שהציג את העמדה הפלסטינית במו"מ בפני המועצה המרכזית של אש"ף, אמר כי הפלסטינים הסכימו ל"שליטה ישראלית" ברובע היהודי ובכותל, אבל לא לריבונות.[8]

 

בסיכומו של דבר, מאז פסגת קמפ-דיוויד חל כרסום מסוים בתביעה הפלסטינית המוחלטת לריבונות בכותל המערבי וברובע היהודי. הגיבוי הערבי לתביעה זו החל להתפוגג ומפעם לפעם החלו להישמע נימות אחרות בפורומים בינערביים ואסלאמיים, כגון "ועדת ירושלים", ומפי מנהיגים ערביים, כגון הנשיא מבארכ. לפיכך, ניתן להניח כי במידה ויושג הסכם קבע, יהיה ערפאת מוכן להסכים לריבונות ישראלית בכותל המערבי וברובע היהודי. עד אז הוא ימשיך להצהיר הצהרות סותרות לעמדה מתפשרת זו במטרה לשמר את תמיכת הציבור הפלסטיני והערבי בעמדותיו ולהימנע מיצירת "פיקדון" פלסטיני בעניין הכותל המערבי והרובע היהודי.

 

הר הבית:

ההצעה האמריקאית שהוצגה בפסגת קמפ-דיוויד, חילקה את הר הבית לכמה חלקים ולכמה סוגי ריבונות. בכל האלטרנטיבות, נקבע כי מסגדי הר הבית עצמם יהיו נתונים לריבונות פלסטינית. על פי אחת ההצעות האמריקאיות, בתמורה לריבונות הפלסטינית "העילית" על המסגדים, תזכה ישראל בריבונות "תחתית" על השכבות הארכיאולוגיות בהן מצויים שרידי בית המקדש.

 

ערפאת דחה את ההצעה האמריקאית לחלוקת הריבונות בהר הבית. הפלסטינים מתייחסים להר הבית כאל מקשה אחת ומתנגדים לחלוקתו לריבונות "עילית" וריבונות "תחתית" או לשותפות כלשהי בריבונות. חבר המשלחת הפלסטינית, נביל שעת', למשל, קבע כי "תרבויות באות ותרבויות הולכות. מתחת לעזה ישנן שכבות ארכיאולוגיות רומיות, אך אין זה אומר כי לממשלת איטליה זכות לתבוע אותן. גם בספרד הייתה תרבות אסלאמית שנמשכה שנים ארוכות."[9] טענה זו העלה גם ערפאת בשיחה שהוגדרה "סוערת" עם מזכירת המדינה אולברייט בשולי עצרת המילניום.

 

ברק, מצדו, הביע נכונות לדון בהצעה האמריקאית בשאלת הר הבית, בתנאי שתתקבל על ידי הפלסטינים. העמדה הישראלית העדכנית, כפי שהציג אותה שר החוץ הישראלי בפועל, שלמה בן עמי בראיון ליומון הפלסטיני אל-איאם, היא שישראל תובעת ריבונות על חלקו התת קרקעי של הר הבית. "אנו עומדים על תביעתנו זו", אמר בן עמי, "משום שמקדש שלמה הראשון [ובית המקדש] השני היו מצויים במקומו של המסגד… הבעיה היא עם ערפאת ולא אתנו, משום שהוא זה שתובע מונופול [על הר הבית]. בשעה שאנו מכירים בכך שיש לו שאיפות לגיטימיות, הוא אינו מכיר בכך שיש לנו שאיפות לגיטימיות... [אם נפעל] על פי רוח דו-הקיום האסלאמי-יהודי של העבר, נוכל למצוא פתרון, אבל אם תבוא ותאמר הכל שלי ורק שלי, זה יהיה חסר תוחלת."[10] יצוין כי בן עמי דיבר על "שאיפות לגיטימיות" של הפלסטינים בהר הבית ונמנע מלהשתמש במונח ריבונות, מאחר שעמדתה הרשמית של ישראל היא שהפלסטינים יזכו למעמד מיוחד של

"שומרי המקומות הקדושים" [custodians] בהר הבית.[11]

 

השר בן עמי בוחן עם האמריקאים את הצעה נוספת: הריבונות בהר הבית תועבר לגורם שלישי שבתורו יעביר לידי הפלסטינים את סמכויות השלטון והמשמורת [custodianship] על המקומות הקדושים. על פי הצעה זו, תשמור ישראל על ריבונות שיורית [residual] על ההר.[12] כלומר, כל הסמכויות שלא יועברו לידי הפלסטינים, יוותרו בידי ישראל. בנוסף תחזיק ישראל בריבונות על השכבות התת-קרקעיות ועל הכותל המערבי. הסדר כזה פוטר את ישראל מהצורך להעביר את סמכויות על הר הבית באופן ישיר לידי ערפאת.

 

ניתן להסיק מדבריו של בן עמי, ובעיקר מצמצום תביעתו לריבונות ישראלית על השכבות התת-קרקעיות של הר, כי ישראל מוכנה להתחלק בריבונות על הר הבית ולהסתפק בריבונות שיורית על חלקו העליון, אך מנסה להימנע מהפיכת עמדה זו ל"פיקדון", כל עוד ממשיכים הפלסטינים לתבוע "מונופול" על ההר כולו, כפי שניסח זאת השר בן עמי.

 

הצעה אמריקאית אחרת גרסה שחלקים מסוימים בהר הבית יהיו כפופים ל"ריבונות של האל". ערפאת דחה גם את הנוסחה הזו ואמר כי "האל ריבון בכל מקום, כולל בבית הלבן..."[13] עמדתה של ישראל היא כי "ריבונות של האל" אינה יכולה לבוא על חשבון ריבונות ישראלית על, לפחות, חלק מהר הבית.

 

בינאום אסלאמי של הר הבית:

ערפאת הציג בפני קלינטון בפגישתם בעצרת המילניום בניו-יורק הצעה פלסטינית לפתרון המחלוקת בהר הבית. על פי הצעתו של ערפאת, הריבונות על הר הבית תהיה אסלאמית באמצעות "ועדת ירושלים". עם זאת, על פי הצעתו של ערפאת, "ועדת ירושלים", שתחזיק בריבונות האסלאמית על האתר, תעניק לפלסטינים תחום שיפוט ריבוני (Sovereign Jurisdiction) על הר הבית.[14] בעיתונות הישראלית[15] נמסר כי הצעתו של ערפאת היא שפורום משותף של "ועדת ירושלים" ומועבי"ט הוא שיעניק לפלסטינים את אותו תחום שיפוט.

 

למרות שפקידים אמריקאים שאבו עידוד מכך שיתכן שערפאת הבין כי אין הוא יכול לצפות לריבונות בלעדית על הר הבית[16] ועל אף שמזכירת המדינה אולברייט, דברה על "רעיונות חדשים", על "תפקיד של האו"ם בנושא ירושלים ועל כך ש"סוגיית ירושלים איננה עוד סוגיה ישראלית-פלסטינית בלבד"[17] – הנשיא קלינטון דחה את הצעתו של ערפאת.

 

גם הצעתו של ערפאת כי "ועדת ירושלים" תיוצג על ידי בעלות בריתה של ארה"ב, מצרים, סעודיה, ומרוקו[18], ולא על ידי איראן ועראק, לא הניחה את דעתו של נשיא ארה"ב, שסבר שישראל שאיננה מוכנה להעביר את הריבונות בהר הבית במלואה לפלסטינים -- לא תסכים להעבירה למדינות האסלאם. האמריקאים ראו בהצעתו של ערפאת מהלך טקטי שמטרתו לשפר את מעמדו בפניהם ולא מהלך המגלה התחשבות כלשהי בצרכים הישראלים. יתרה מכך, ראש ממשלת ישראל, ברק, הכחיש מכל וכל דיווח ב"הארץ" כי ישראל הודיעה לנשיא קלינטון שהיא מוכנה לדון בהצעתו של ערפאת.[19]

 

בינאום ירושלים:

הצעה זו הועלתה במפתיע על ידי יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית, אחמד קריע 'אבו עלאא', בנאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג, שהבהיר בנאומו כי היא מבוססת על החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 1947, היא החלטת החלוקה. הצעתו של אבו עלאא' היא כי במידה ולא יושג הסדר קבע, יאוחדו שני חלקי העיר ויהפכו ל"בירת העולם" שתוכפף לריבונות בינלאומית.[20] הצעה זו נדחתה על ידי ישראל. גם בכירים ברשות הפלסטינית דחו הצעה זו מכל וכל. שר המשפטים הפלסטיני, פריח אבו מדין, לדוגמא, הכריז כי אבו עלאא אינו מוסמך לוותר על ירושלים.[21] למעשה, דחו הפלסטינים את הצעות הבינאום למיניהן כבר בעבר. כך למשל, דיווח היומון הפלסטיני אל-קדס, כי ערפאת דחה הצעה להעניק את הריבונות על העיר העתיקה כולה למועצת הבטחון של האו"ם.[22]

דחיית ההכרעה בסוגיית ירושלים:

השרים פרס ורמון, ומנהיג מר"צ, שריד, מובילים מזה זמן את הגישה לפיה יש לדחות את ההכרעה בעניין ירושלים לעתיד הרחוק ולהגיע להסכם ביניים ארוך טווח בנושאים האחרים העומדים על הפרק. רעיון זה זכה לאוזן קשבת מצד מצרים. מקור מצרי משפטי המקורב למו"מ, שנשאר בעילום שם, אמר כי מצרים העבירה לצדדים "הצעה בלתי רשמית" לפיה תדחה ההכרעה בסוגיית הריבונות בירושלים לחמש-עשר שנים, שיהוו תקופת ניסיון, שבמהלכה ישמרו הצדדים יחדיו על הסדר הציבורי.[23]

 

נוסחה זו הייתה אחת האלטרנטיבות שהוצגו על ידי האמריקאים במהלך פסגת קמפ-דיוויד והיא נדחתה על ידי ערפאת. גם ראש ממשלת ישראל, ברק מתנגד לאפשרות זו, למרות שאמר שבמידה והפלסטינים יקבלו אותה, או כל הצעה אמריקאית אחרת, הוא יהיה מוכן לדון בכך.

 

סיכום:

בעוד שבפסגת קמפ-דיוויד, היוותה שאלת הריבונות על העיר העתיקה כולה את סלע המחלוקת, נראה כי כיום נוגעים חילוקי הדעות המשמעותיים בעיקר בריבונות על הר הבית.

 

ישראל, שמבחינה רשמית מצהירה על תביעתה לריבונות על ההר, מגלה פתיחות לרעיונות של חלוקת ריבונות או ריבונות משותפת. בנוסף לדברי השר בן-עמי ליומון אל-איאם, צוטט מקור ישראלי בכיר כאומר שישראל "תסכים לשקול רעיונות יצירתיים הנוגעים לריבונות בהר הבית, אם יתקבלו על ידי הפלסטינים כבסיס לדיון.[24] אלא שהפלסטינים ממשיכים לתבוע ריבונות מלאה ובלעדית על הר הבית ועד כה דחו את כל מגוון ההצעות לחלוקת ריבונות או ריבונות משותפת.