קטעים מראיון עם השיח' אחמד יאסין בשבועון "אל-צנארה" [1]

על המו"מ בקמפ-דיויד:

"אנו חולקים על הרשות הפלסטינית, אשר רואה [רק] את הגדה והרצועה כאדמה פלסטינית, ואנו רואים את כל פלסטין [ככזו]. הפלסטינים לא יסכימו לקבל שום אדמה מלבד אדמתם. הפלסטינים בפזורה, למשל, לא יסכימו לחזור לגדה ולרצועה, שכן מולדתם המקורית אינה הגדה או הרצועה אלא מה שנקרא היום 'ישראל'. הישות הציונית מחלקת את המולדת באמצעות כבישים עוקפים, מתקיימת על חשבון הישות הפלסטינית ומתנגדת לזכות השיבה."

על שביתת הנשק עליה הכריז בזמן קמפ-דיויד:

"אני רוצה להבהיר, כי החמאס לא הכריזה על שביתת נשק [הודנה] כמו שפורסם באמצעי התקשורת. לפני שלוש שנים, לאחר שיצאתי מהכלא, הכרזתי על [נכונות ל]שביתת נשק בתנאי של היענות הצד הישראלי לדרישותינו, אך הדבר לא יצא לפועל, ושביתת הנשק גוועה. החמאס רואה בשביתת הנשק דבר שחלף לפני זמן רב. לא הצענו שביתת נשק חדשה. אני אומר תמיד בצורה ברורה כי כל עוד ישראל אינה נענית לדרישותינו, אין מקום לשביתת נשק".

על בעיית ירושלים:

"המדינות נפלו למלכודת שנקראת אמריקה. מישהו מהפלסטינים קם והכיר במדינת ישראל. מה תהיה עמדת המדינות הערביות והמוסלמיות כלפי ישראל לאחר שבעלי הזכות ובעלי האדמות [כלומר הפלסטינים עצמם] הכירו בישות הציונית ובמדינת ישראל? האם אין זה רמז למדינות הערביות והמוסלמיות לוותר על בעייתנו? חלק ממדינות ערב הגיעו לנרמול עם ישראל, ואנו מתנגדים לכך, שכן בעיית ירושלים איננה בעיה פלסטינית בלבד אלא בעיה ערבית ומוסלמית. ויתורם של הפלסטינים על אדמתם מחליש את עמדת המדינות הערביות והמוסלמיות. ישנן מדינות המסתייגות ושותקות [מכיוון שהן] אינן רוצות להתנגש עם ארה"ב, הזורעת פחד בלבבות עמי ערב".

על הכרזת המדינה הפלסטינית:

"חמאס אינה מתנגדת למדינה [הפלסטינית] ואינה נלחמת בה, אך היא לא תשתף אתה פעולה, שכן היא [המדינה] איננה מתקיימת לפי התנאים שמציבה חמאס. יש הכרח לשחרר את האדמה ואסור לוותר על הזכויות ההיסטוריות של העם הפלסטיני: שיבת הפליטים, ירושלים, ריבונות מלאה על כל האדמות המשוחררות והמשך המאבק בכיבוש. חמאס לא תשתתף במדינה הזו אלא אם יתמלאו התנאים שהציבה, וכל העמדות ייבחנו בהתאם לתנאים שלה. מובן שלא יהיה מו"מ עם הצד הישראלי. איננו מכירים בצד הזה באופן עקרוני, ואי-ההכרה הוא הדדי".

על המצב הפוליטי בישראל:

"מה שקורה [בזירה המדינית בישראל] משקף את אופיים של היהודים: הרמאות והמרמה. מתקיימת בהם הסורה הקוראנית: "תדמה כי הם מאוחדים, אך לבותיהם נפרדים"[2]. זה מוכיח כי הם הם הנחשים, ולא אנחנו. כאשר אתה רואה אותם מאוחדים, דע שהדבר היחידי שמאחד אותם הוא האינטרסים האישיים. שום דבר אחר אינו מצליח לאחדם. אנו יודעים שמדינת ישראל איננה מאוחדת ולעולם לא תתאחד. מה שמאחד אותה הוא הפחד לחייהם. אם יעלם הפחד הזה, ילך כל אחד מהם לדרכו. כל המפלגות היהודיות-ישראליות הן פנים שונות לאותו מטבע. השמאל, למשל, אומר שאין אלהים, והימין הולך להתפלל בכותל המערבי ואומר שאלהים מתחרט (על שברא את בני ישמעאל). העם הישראלי שואף להחזיק באדמות הפלסטיניות ולהפוך את הפלסטיני למשרתו. אין שום סיכוי להגיע להסכמה אלא על חשבון העם הפלסטיני".

על גיוס ערבים ישראלים לטובת פעולות החמאס:

"ההתנגדות חייבת להתבצע ע"י תושבי פלסטין של 1948, אשר סובלים מאפליה, מקיפוח ומגזענות במקום מגוריהם, בערים המעורבות או מחוצה להן".

על ניצחון החזבאללה בלבנון:

"התנאים שלנו שונים לחלוטין מהתנאים שהיו לחזבאללה, אשר הגבולות הגיאוגרפיים הקלו עליו. מה שחשוב יותר, חזבאללה זכה לתמיכת ממשלת לבנון והעם הלבנוני. אנו, למרבה הצער, איננו מקבלים סיוע מהרשות הפלסטינית. להפך: היא עוצרת אותנו, מפרקת אותנו מנשקנו ומחסלת אותנו. הרשות חושפת את סודותינו ומציגה אותם בפני היהודים. שיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון הישראליים לאלו הפלסטינים הביא לסיכול 175 פעולות צבאיות בשנה האחרונה".