המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר בכווית: רחוב אדג'וור בלונדון מוציא שם רע לאסלאם
30/10/2009

 

מאמר בכווית: רחוב אדג'וור בלונדון מוציא שם רע לאסלאם

 

בחודש אוגוסט פרסמה בעלת הטור הכוויתית, דלע אל-מופתי, מאמר הדן בנעשה ברחוב הלונדוני Edgware Road המוכר כ"רחוב הערבים" בלונדון, בשל האוכלוסייה הערבית המוסלמית הגדולה המתגוררת בו. במאמר מגנה הכותבת את ההפקרות המוסרית של התושבים הערבים שהשתלטו על הרחוב ובמראה הקודר והזעוף של המטיפים לאסלאם והמתרימים עבורו ברחוב, דברים המוציאים שם רע ללאומיות הערבית ולדת האסלאם. להלן תרגום המאמר:

 

"בשיחה עם חבר בנוגע לערבים ב'ארץ הערפל' [אנגליה], שוחחנו על רחוב אדג'וור בלונדון, והוא שאל: מדוע שלא תכתבי עליו? שאלתי אותו: על מה בדיוק לכתוב? הוא אמר: על כל הסקנדלים האלה שבני ארצנו עושים שם. אמרתי: ומה חדש יש בכך? אין אדם שלא ראה או לא שמע או קרא על מה שקורה ברחוב הזה, ואתה יודע שאיש כבר אינו מתעניין [בכך]; מי שמתעניין הוא רק מי שיתקוף אותי, וינזוף בי על כך שאני מטיילת ברחוב במטרה לכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו מעל דפי העיתונים. הוא אמר: אל תכתבי על יוצאי מדינה ערבית מסוימת, כתבי באופן כללי, ו'על ראש הגנב בוער הכובע' [מי שהדברים נוגעים בו – יידע זאת].

 

שאלתי את עצמי: מהיכן להתחיל, ועל איזה מבין המעשים המבישים המתחוללים שם אדבר? על השתלטות הגברים על בתי הקפה ברחוב, עד כדי כך שאישה הגונה אינה מסוגלת לשבת בהם? על ההפקרות המוסרית של חלק מהצעירים והצעירות שלנו, [המתנהגים] כמי שזנחו את החינוך שלהם כאשר הם עזבו את ארצותיהם והחלו לשוטט ברחוב באופן לא צנוע?... האם אכתוב על המהגרים הערבים הלא-חוקיים המתמחים במעשי רמאות והונאה נגד בני ארצם? או על הזונות 'הערביות' אשר מוצאות את מבוקשן [לקוחותיהן] ברחוב באמצעות סרסורים תוך פחות מחצי שעה? האם אכתוב על הגברים שיורדים לרחוב בפיג'מות שלהם (הרי הרחוב הפך להיות הרחוב של אבא שלהם)? או על הנשים שגוררות את רגליהן בסוף היום עם טוֹנות של שקיות ומשוכנעות שלונדון אינה אלא שוּק? אינני מתכוונת ליוצאי מדינה ערבית מסוימת, שהרי כאן, במיוחד, כולנו מזרחיים.

 

וכדי שאכתוב מלב ההתרחשות, כמו שעושים הכתבים הצבאיים, החלטתי לערוך סיור ברחוב. היה זה יום שטוף שמש בלונדון, אך ברחוב אדג'וור הצבע היה שונה. השחור הציף את כולו ועשרות גברים ונשים התלבשו בשחור מכף רגל ועד ראש, ועמדו וחילקו דפים וספרים קטנים ואספו תרומות מהולכי הרגל. הגברים מכוסים בגלביות וכיפות שחורות, והנשים מכוסות בעבאיות [גלימות] שחורות, בדומה לעבאיות של [הנשים] האפגאניות, שאין רואים מהן אלא שני סדקים לעיניים. כולם מקדירים פנים, כאילו פגע בהם אסון. עצרתי כדי לחקור את העניין, וגיליתי שהחבורה הזאת מזמינה [אנשים] להצטרף אל האסלאם.

 

רחוב אדג'וור, כפי שיודעים כולם, הוא רחוב הערבים בלונדון, כאשר רובם מוסלמים מן המפרץ ומוסלמים מאסיה. אילו היה שם רצון אמיתי לקרב את הלא-מוסלמים אל האסלאם, אז עם טיפת היגיון עדיף היה לבחור רחוב אחר בעיר. מסיבה זו יש לי דעה אחרת בנוגע לחבורה הזאת שאני שומרת לעצמי. ואולם מה שהרגיז אותי הוא הופעתם החיצונית של חברי 'הארגון' [הזה], כאילו השחור, הכיעור והקדרות הם הכרח באסלאם. איך הם מצפים למשוך אליהם אנשים עם ההופעה המדוכאת הזאת, כאילו הם בלוויה? כיצד הנשים האלה חשבו לשכנע אישה זרה להעדיף את האסלאם ואת מעלותיו הטובות, לאחר שהפכו לאוהלים שחורים? כיצד יצליח גבר בעל פנים קודרות וזועפות לשכנע אדם זר שהאסלאם הוא דת מקלה, דת של סובלנות ושלום?

 

וכדי ש'שמחתי' בתור ערביה בלונדון תהיה שלמה – נגנב תיקי בידי ערבי (ולא אציין את המדינה ממנה בא כדי לא לקבל נזיפה מהשגרירות של ארצו). השותף שלו, שהמשימה שלו הייתה להעסיק אותנו באמצעות קונצרט של גידופים וקללות כדי שחברו יוכל לשדוד אותנו, נתפס. אז הוא עמד וביקש רחמים, ואמר: 'תתביישו לכם, אני ערבי מוסלמי'. רציתי לתת לו סטירה ולומר לו: 'אתה תתבייש, אתה והדומים לך הם אלה שקלקלו את השם הטוב של הערביות והאסלאם והשחירו את פנינו', אך השוטר הבריטי עצר בעדי [מלעשות זאת]...".[1]



[1]  אל-קבס (כווית), 27.8.2009