עיתונאית סודאנית הזמינה את התקשורת לצפות בעונש המלקות שקיבלה בגין לבישת מכנסיים

בסודאן ומחוצה לה עלה לאחרונה לכותרות נושא הפגיעה בנשים בידי משטרת הסדר הציבורי[1]. זאת הודות לעיתונאית סודאנית, לבנא אחמד חוסיין, שנעצרה בח'רטום (3.7.09) בידי משטרת הסדר הציבורי, יחד עם עוד 12 נשים, בגין לבישת מכנסיים. כעבור יומיים זומנו עשר מתוך הנשים לתחנת המשטרה והולקו עשר מלקות. נגד שלוש הנשים האחרות, ובהן חוסיין, הוגשה תביעה בגין התנהגות בלתי הולמת ולבוש בלתי הולם. סעיף 152 של החוק הפלילי הסודאני, מורה על מתן עד 40 מלקות ו/או קנס למי שמתנהג בצורה בלתי הולמת או מנוגדת לנורמות או למי שמתלבש בצורה בלתי הולמת.

מקרים מעין אלה הם דבר שבשגרה בסודאן, ואינם זוכים לתשומת לב של התקשורת, המקומית או העולמית. ואולם, חוסיין החליטה לתת פומבי לפרשה בכך שהדפיסה וחילקה לעיתונאים ולמכריה 500 הזמנות למשפט, על מנת שיוכלו לחזות בו ובעונש המלקות שיבוא בעקבותיו. בכך ביקשה למחות על הסעיף בחוק הפלילי בגינו היא צפויה למלקות, ועל התנהגות משטרת הסדר הציבורי, הפוגעים בשיטתיות, לא רק לדעתה, בזכויות האדם של הנשים בסודאן. בראיון לערוץ אל-ערביה הסבירה חוסיין שהפיצה את ההזמנות לעיתונאים, "משום שאיש לא היה מאמין שהולקיתי בגין לבישת בגדים רגילים. רציתי שביצוע העונש יהיה לעיני אנשים, כדי שתובהר להם סיבת ההלקאה"[2].

הרשת הערבית למידע בעניין זכויות האדם, פרסמה הודעת גינוי למעצרה של חוסיין ולעונש הצפוי לה, בה נאמר שזהו מעשה נקמה על מאמרי הביקורת שפרסמה נגד הממשלה הסודאנית:

"אלו האשמות זולות, שרק ממשלות עריצות משתמשות בהן. על הממשלה הסודאנית לגלות אומץ, להודיע על כך שכתיבתה של העיתונאית האמיצה הזו הכניסה אותה למצוקה, במקום [לנקוט] בהאשמות ובנקמה פראית, שמטרתן הבסיסית היא [להשתיק] את העיתונאית הזו. חוק הסדר הציבורי הסודאני הוא אחד החוקים המפלים ביותר נגד האישה הסודאנית. הוא מפר כמה חירויות בסיסיות שזכותו של כל אזרח ליהנות מהן. החוק הזה מכוון כנגד נשים עובדות וכנגד סטודנטיות. הוא נחקק מתוך כוונה לרדוף אותן, להשפילן, להגביל את חירותן ולהרחיקן מן החיים הציבוריים. כעת המוח המשטרתי הוליד את רעיון השימוש בחוק כנגד עיתונאית אופוזיציונרית". [3]

חוסיין הפיצה ברשת החברתית פייסבוק מכתב לתומכיה, בו הסבירה שהחליטה ליצור סערה ציבורית סביב  המקרה הפרטי שלה, כדי לחשוף את המציאות הבלתי נסבלת לה חשופות נשים בסודאן בשל החוק הפלילי. להלן תרגום המכתב:

"אני מודה לכם מאד, וברצוני להביע את שמחתי על ההזדהות הזאת. אני מקווה שהיא תשפוך אור על סעיף 152 לחוק הפלילי [הסודאני] משנת 1991. אין מדובר כאן בהתקפה אישית עלי כעיתונאית, או בהצלת כבודי [האישי] מאנשי משטרת הסדר הציבורי. לחלוטין לא... הסוגיה קיבלה אופי אחר [ואני מפנה] קריאה לציבור להיות עדים [לאירוע, ולהחליט האם זו] בושה עבורי או בושה עבורם. [התשובה לכך] תיקבע על ידכם לאחר שתשמעו את דברי התביעה ועדיה, ולא [רק] את דברי.

העניין שלי הוא עניינן של עשר הבנות אשר הולקו באותו יום ושל עשרות, מאות, ואולי אלפי הצעירות המולקות מידי יום, מידי חודש ומידי שנה בבתי המשפט של מנגנון הסדר הציבורי, בגלל לבושן. הן יוצאות משם בראש מורכן, משום שהחברה לא מאמינה להן ולא תאמין להן שאישה צעירה הולקתה רק בגלל לבושה. התוצאה היא גזר דין מוות חברתי למשפחת הבחורה, התקף סכרת, לחץ דם או התקף לב לאביה ולאמה. המצב הנפשי אליו הבחורה עשויה להיקלע, ואות הקלון אשר ירדוף אותה כל חייה – כל זה בגלל מכנסיים. רשימת [הקרבנות] תלך ותתארך משום שהחברה אינה מאמינה שזה אפשרי שבחורה או אישה תולקה בגלל בגדים.

משום כך הדפסתי 500 הזמנות [למשפט]. רציתי שציבור המזדהים, ידידים, קרובים וגם השמחים לאיד יוכלו להיות נוכחים [בו]. זוהי הזמנה לכל הציבור. [עד עתה] טרם סיפרתי את פרטי האירוע [בו אני נאשמת], משום [שאני רוצה] שהאנשים ישמעו במו אוזניהם ויראו במו עיניהם את דברי התביעה ועדיה, ולא רק אותי.

אכן, [הפרשה מעוררת] כמה שאלות, כגון מדוע חלק מהאנשים נעצרים וחלק אחר לא? זוהי שאלה כבדת משקל, שיש להפנותה למשטרה או לתביעה. הבה נראה מה יהיה משפט הציבור. הבה נראה מהו המעשה המגונה - מה שאני לובשת ומה שלבשו הבנות שהולקו, או הפארסה הזו שהם [שוטרי הסדר הציבורי] חוזרים ומציגים מדי יום, מבלי שאף אישה תעז למחות, מפחד הזעזוע [שעלול להיגרם] להוריה ומהשערורייה. [שורש] הבעיה הוא סעיף 152 לחוק הפלילי, הקוצב ארבעים מלקות או קנס, או את שני העונשים גם יחד, בגין מלבושים מגונים, מבלי להגדיר את המפרט של הלבוש המגונה הזה.

מעבר לכך, [יש להתייחס] לשם הסעיף בחוק: "מעשים מגונים". שוו בנפשכם, מה עולה לתודעה כאשר אתם שומעים שפלונית בת אלמוני הולקתה במתקן של מנגנון הסדר הציבורי בגין מעשים מגונים? זה מה שרציתי להעיד עליו בפני הציבור. שישמע את התביעה ועדיה. אשר לי, אני לא אומר לבית המשפט דבר מלבד "כן, זה נכון". בואו נראה, מה הוא הפשע שביצעתי?

לבנא אחמד חוסיין

ח'רטום סודאן

11.7.09[4]"