כללי

פסגת קמפ-דיוויד – מה הלאה?

 

הקדמה:

פסגת קמפ דיוויד - כמפגש שנועד להשיג הסדר קבע וסיום הסכסוך - קוימה בלחצו של ברק  אשר סירב להמשיך בקיום הסכמי הביניים אותם הגדיר כ"מסוכנים לישראל"[1], בטרם יובהרו כיוון התהליך ומטרותיו הסופיות של אש"ף.

 

היה זה בניגוד לעמדת ערפאת וגם בניגוד לעמדת כמה מחבריו של ברק בקואליציה כגון רמון ושריד שהעדיפו להמשיך במסלול של הסדרי ביניים, תוך עקיפת בעיית המטרות הסופיות של אש"ף שבהכרח היתה מובילה לפיצוץ התהליך.[2]

 

אכרם הניה, יועצו של ערפאת ועורך "אל-איאם" אשר השתתף במשא ומתן, סבור כי קלינטון השתכנע מברק שאש"ף נמצא במצב כה חלש וכל כך מעונין במדינה פלסטינית, שהוא יהיה מוכן להגמיש את מטרותיו הסופיות בתמורה להכרה במדינה ותמיכה של מיליארדים.[3] צוות השלום האמריקני, טוען הניה, זלזל בעצות הפלסטינים ודחה את אזהרתם כי "[האמריקנים] יעשו טעות גדולה אם יחשבו שערפאת יכול להסכים לחתום על הסכם שאינו עונה על מינימום הזכויות הלאומיות הפלסטיניות." לדבריו, "נראה כי הצד האמריקני והצד הישראלי יצרו הערכת [מצב] משותפת לפיה יש אפשרות להשיג הסכם קבע שישים קץ לסכסוך הפלסטיני – ישראלי... הערכה שנבעה, ככל הנראה, מהעדר [יכולת] שכלית להבין את מאפייני המציאות הפלסטינית... ואשר היתה מיזוג מוזר של יהירות הכוח, התנשאות, חוסר מקצועיות, חובבנות פוליטית וחיפוש נואש מצד חלק מן הצוות האמריקני אחר הישג... לפני שיבוא ממשל [אמריקני] חדש. [לסיכום] היתה זו חזרה קלאסית על הבלי הדיפלומטיה האמריקנית במזרח התיכון."[4]

 

ברק גם הציב יעד אלטרנטיבי בטרם צאתו לפסגה: אם לא יושג הסכם - לפחות "יחשפו עמדותיו של אש"ף"[5]. כתוצאה מכך "תושג אחדות העם, אשר ידע – במידה ויתפתח עימות - כי ניסינו הכל".

 

חשיפת העמדות במהלך הפסגה:

ישראל:

ברק חרג - באופן מותנה ובלתי ישיר[6] - מחלק מן הקווים האדומים המוצהרים שלו (ושל מדינת ישראל במשך שנים רבות) והגמיש כמה מעמדותיו כדלקמן:

א.  בנכונות ל"חלוקת ירושלים" (העברת שכונות ערביות בפאתי מזרח ירושלים לריבונות פלסטינית ונכונות – אם גם הפלסטינים יסכימו להצעה אמריקנית זו - לשקול ריבונות פלסטינית ברבעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה תוך שמירת הריבונות על הר הבית בידי ישראל וקביעת הפלסטינים כאפוטרופוסים (custodians) על הר הבית ומתן אפשרות תפילה ליהודים באחת מפינותיו).[7]

ב.  בנכונות לחילופי שטחים במסגרתם תעביר ישראל לפלסטינים שטחים מתחומי הקו הירוק.

ג.   בנכונות לפתרון חלק מבעיית הפליטים גם בשטח ישראל במסגרת הסדר של "איחוד משפחות".[8]

ד.  בנכונות לנסיגה גם מחלקים בבקעת הירדן.[9]

 

אש"ף:

הפלסטינים הבהירו - בניגוד למה שחשבו גורמים פוליטיים שונים בישראל – כי תביעותיו של אש"ף אינן עמדות ומטרות טקטיות, לצורך משא ומתן, אלא הן עמדות אסטרטגיות ועקרונות שמהם הם אינם מוכנים לסגת[10], כדלקמן:

א.  התביעה ליישום 242 במלואה לגבי ירושלים[11]. לאמור: ריבונות פלסטינית גם בעיר העתיקה, כולל הר הבית והכותל המערבי לגביו יהיו מוכנים לדון בסידורים מיוחדים להבטחת ההגעה והתפילה ליהודים.[12]

ב.  התביעה לפתרון בעיית הפליטים על יסוד החלטת עצרת האו"ם 194, כולל עקרון אחריותה של ישראל לבעיה וזכותם של כל הפליטים לשוב אם ירצו בכך.[13] לדברי אבו מאזן, המשלחת הפלסטינית סירבה להגביל את מספר הפליטים שיותר להם לשוב "אפילו אילו היו מציעים לנו שיבה של שלושה מליון פליטים"[14]. נושא הפליטים זכה לפחות כיסוי תקשורתי מאשר עניין ירושלים. אולם, הן ברק והן ערפאת הדגישו כי גם בנושא זה הגיעו הצדדים למבוי סתום. ברק עצמו הבהיר כי הפלסטינים לא ויתרו על זכות השיבה ויתכן שבשל כך לא ניתן יהיה להגיע לסיום הסכסוך.[15] ואילו ערפאת הדגיש בנאומו ברמאללה עם שובו מן הפסגה כי "שיבת הפליטים קדושה, וקדושתה איננה נופלת מזו של המקומות הקדושים [בירושלים]".[16]

 

חשיפת עמדות שני הצדדים ארעה לפחות פעמיים כאשר אש"ף דחה את ניירות הגישור האמריקניים. פעם אחת ב13-7-[17] ובעקבות זאת ברק שיגר מכתב לקלינטון והודיע כי הוא עוזב את קמפ דיוויד, משום ש"לצערי הגעתי למסקנה שהצד הפלסטיני מנהל מו"מ שלא בתום לב ואינו מוכן לשאת ולתת באופן ענייני ורציני על שלום קבע בינינו ולפיכך, איננו פרטנר לשלום."[18]        פעם שניה ב24-7-[19] כאשר ברק, בעקבות דיון נוקב של המשלחת הישראלית במסמך הגישור האמריקני, מסר לקלינטון כי הוא מקבל את מסמך הגישור האמריקני, בתנאי שתושג הסכמת ערפאת לכך. אולם ערפאת סירב לה בכתב[20].

 

ארה"ב

במהלך הפסגה חשפה גם ארה"ב את עמדותיה:

א.  כי עקרון הפשרה מחייב גם את הפלסטינים.[21]

ב.  כי היא איננה מקבלת את הפרשנות הפלסטינית להחלטה 242.[22] 

ג.   כי היא תעריך מחדש את מכלול יחסיה עם הפלסטינים אם יצהירו באופן חד צדדי על הקמת מדינה, כולל האפשרות להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.[23]

 

מה הלאה?

הפלסטינים:

דוברי אש"ף מציגים את פסגת קמפ דיוויד כהצלחה במישורים הבאים:

א.  עמידתם של ערפאת (והפלסטינים בכלל) על עקרונות היסוד הלאומיים, למרות שהופעלו עליהם לחצים "על אנושיים".[24]

ב.   שבירת ה"לאווים" של ישראל בה הם רואים סימן לבאות.

 

הם רואים בפסגת קמפ דיוויד תחנה אחת[25] במסלול הויתורים שעל ברק עדיין לעשות, במסגרת סדרת פסגות עליה חשבו מלכתחילה.[26] אבו עלאא' הבהיר כי "לשם כינוס פסגה נוספת דרושה התקרבות של העמדה הישראלית לעמדה הפלסטינית ולא להפך כי הפלסטינים אינם הצד שנכנע ללחצים."[27] הם מעונינים להמשיך את השיחות "ממקום בו נפסקו" ותובעים שהויתורים המותנים ימשיכו להיות שרירים וקיימים.

 

מיד עם תום הפסגה החל ערפאת במסע ערבי ובינלאומי לגבש תמיכה בעמדותיו העקרוניות לגבי יישום 242 ו194-. במסגרת זו פועל ערפאת לכינוס פסגה ערבית[28] או ועידת שרי חוץ מוסלמיים[29] שיתנו תוקף כלל ערבי או כלל מוסלמי לעמדותיו בשתי סוגיות אלה. גם בתוך השטחים החל מסע  ציבורי לחזק את עמדותיו של ערפאת בנושאים אלו.

 

בנוסף לכך מעונינים הפלסטינים בהמשך משא ומתן שהתעכב במסלולי הסדר הביניים במטרה לקבל את מה שישראל עדיין חייבת להם במסגרת הסכמים אלו.

הצהרות הבכירים הפלסטיניים בחודשים האחרונים בדבר "מרחץ דמים", "מלחמה", "התנגשות אלימה" שיפרצו אם ייכשל המו"מ, וכמוהם האיומים ליישם את לקחי לבנון בשטחים - התגלו בינתיים כאיומי סרק.[30] גם הטענות שאם תיכשל הפסגה תבוא התפוצצות 'ספונטנית' – לא התממשו, שכן ממילא אין מדובר באירועים ספונטניים אלא בניהול משברים על ידי הרש"פ. דובריו המוסמכים של אש"ף, ובראשם ערפאת, מבהירים כי "אינם חפצים בעימות עם ישראל"[31], וכתוצאה מכך גם אין אירועים אלימים חריגים בשטח. כך גם ההצהרות בדבר יישום הכרזת המדינה הפלסטינית נדחות על ידי דוברים פלסטיניים מוסמכים מן ה13- בספטמבר (לאחר שהאפשרות לדחייה כזו גובשה כבר בהחלטות "המועצה  המרכזית" של אש"ף).

 

התנהגותו זו של אש"ף נובעת משלושה גורמים עיקריים:

א.  אובדן התמיכה האמריקנית, ובמיוחד האיום הישיר מצד קלינטון.

ב.  ההכנות הישראליות המוצהרות להפעלה מסיבית של צה"ל נגד כל עימות פלסטיני יזום, כולל שריון וחיל אויר.

ג.   ראיית תוצאות הפסגה לפחות כהצלחה חלקית שניתן, לדעתם, לפתחה במסגרת מו"מ.

 

ישראל:

ברק רואה את הצעותיו כקצה גבול הויתורים האפשריים מצד ישראל.[32] יתרה מזו, הוא עומד על כך שהצעות אלה היו מלכתחילה מותנות ולפיכך, לאחר הסירוב הפלסטיני הן "בטלות ומבוטלות ולא יוכלו לשמש קו התחלה לתביעות פלסטיניות בעתיד".[33] הוא מדגיש - הן במכתבו לקלינטון לאחר הסירוב הפלסטיני הראשון והן בנאומיו לאחר הסירוב השני וסיום הפסגה - כי התברר ש"ערפאת אינו פרטנר". עם זאת, בפועל, ממשיך ברק לראות בערפאת פרטנר. לדבריו, "תוך כמה שבועות אפשר יהיה לדעת אם אנחנו נכנסים להתעקשות מהותית, עמוקה ובלתי מוגשמת עם הפלסטינים ואז ננוע למצב של חירום לאומי [ביטוי בו משתמש ברק לציון קואליציה הכוללת מפלגות ימין], או שהפלסטינים יגמישו את עמדותיהם וייווצר בסיס לדיון מחודש."[34]

 

ברק איננו נוטה לקיים פסגות נוספות נוכח עמדות אש"ף ורואה גם הסדר ביניים נוסף כ"מסוכן לישראל". כמו כן, אין בכוונתו לבצע עתה את הנסיגה השלישית שתאריך היעד שלה היה 7 ביולי ולדבריו גם תאריך היעד של 13 בספטמבר "איבד מחשיבותו".[35]

 

אף על פי כן, אפשר שנוכח המבוי הסתום ידון, בכל זאת, בהסדר ביניים, אם יהיה ארוך טווח  ובמסגרתו תמומש הצעה (שעלתה כבר בפסגת קמפ דיוויד) לדחות את נושא ירושלים ואולי גם את זכות השיבה לזמן רב. ואולם, אש"ף, מצדו, מתנגד להסכם כזה.[36]

 

סיכום:

כמו במשא ומתן עם סוריה, כך גם במשא ומתן עם הפלסטינים, נקט ברק באותה אסטרטגיה: הוא הגיש הצעות משמעותיות - ונתקל בסירוב. גישה זו הביאה הישגים משמעותיים במישור היחסים עם ארה"ב, אך לא הביאה לתוצאה לה קיווה ברק במישור הפנימי. גורמים בימין סבורים שהוא ויתר יותר מדי בעוד גורמים בשמאל סבורים שהוא ויתר מעט מדי, או שפעל בדרך מוטעה וכושלת.

 

אשר לפלסטינים, הם מתעלמים מכך שההצעות הישראליות היו מותנות ורואים בויתורים שנכללו בהן  הוכחה לאפשרות הבלתי נמנעת שגם בעתיד תימשך שחיקת הקווים האדומים וה"לאווים" שברק עדיין מחזיק בהם.[37]  

 

הפער שהתגלה במשא ומתן בין העמדה הישראלית המרחיקה לכת ביותר לבין העקרונות הלאומיים הפלסטיניים הופך את האפשרות להשגת הסכם קבע לבלתי אפשרית כל עוד לא חל שינו בעמדותיהם העקרוניות של הצדדים.

אשר להסדר ביניים נוסף הרי שגם אם יתחיל משא ומתן להשגתו, ספק אם גם הוא יהיה אפשרי עתה, שכן לפלסטינים כיום מטרה מיידית והיא יישום ההכרזה על המדינה הפלסטינית העצמאית, שמהווה עבור הפלסטינים את הבסיס לכל הסדר ביניים חדש. עבור ישראל, לעומת זאת, ההכרה במדינה פלסטינית יכולה לבוא רק בהקשר ובתמורה להסכם קבע. לפיכך, צפוי שהצדדים יגיעו שוב למבוי סתום.

[1] הארץ, 31.7.2000.

[2] בראיון לטלביזיה הישראלית, 27.7.2000, אמר השר רמון כי הציפייה לקץ הסכסוך לא הייתה ריאלית משום שהפלסטינים אינם יכולים להסכים לכך בשלב זה של חייהם הלאומיים. בראיון לקול ישראל, 28.7.2000 טען חבר הכנסת שריד כי אמר לברק כבר לפני שנה שאין סיכוי להסדר קבע שיכלול את ירושלים, אבל "יש אנשים שהסדר ביניים הוא קטן עליהם".

[3] אבו מאזן מוסר כי הוצעו לפלסטינים מיליארדים ואולם, "אנו דחינו זאת ואמרנו שלא נקיים מיקח וממכר על זכויותינו". אל-איאם 30.7.2000.

[4] אל-איאם, 29.7.2000.

[5] ראה ראיון של השר בן עמי להארץ, 27.7.2000.

[6] ברק לא הסתפק בהתניה המפורשת, אלא גם נזהר מלקיים פגישת עבודה מתועדת עם ערפאת כדי שעמדותיו לא ירשמו בידי הצד הפלסטיני וערפאת לא יוכל לטעון שהוא התחייב כלפיו. כמו כן הוא לא העביר שום נייר ישראלי לידי הפלסטינים אלא הצעותיו הועלו כרעיונות אמריקניים, ובן עמי הוא שנשלח לשיחות עם ערפאת. ידיעות אחרונות, 28-7-00. הארץ, 27.7.2000.

[7] על פי אבו עלאא', "הישראלים דברו על כך שמתחת למסגדים יש משהו שלטענתם הוא שלהם. פירוש הדבר שתוך מספר שנים הם יהרסו את המסגדים. זוהי ההצעה המסוכנת ביותר." אל-איאם, 30.7.2000. מקור פלסטיני אחראי התפלא על הצעה זו "הדומה לחלוטין להצעות התנועות הדתיות הקיצוניות בישראל ואשר קוראת להרס המסגדים ולבנייה מחדש של בית המקדש." אל-חיאת (לונדון), 31.7.2000 נביל שעת' אמר כי "ישראל דורשת לשלוט בהר הבית בטענה שהמקדש השקרי שלהם היה קיים שם". אל-איאם, 276.7.2000. על פי בן עמי, צאי'ב עריקאת טען גם כי אין הוכחה שהמקדש היה בהר הבית. ידיעות אחרונות, 28.7.2000. הארץ, 27.7.2000.

[8] הארץ, 14.7.2000.

[9] היקף השטח שברק היה מוכן להעביר לידי הפלסטינים לא דווח במדויק, אך על פי גרסאות שונות מדובר בשטח שבין שמונים וחמישה אחוזים לתשעים וארבעה אחוזים.

[10] נוכח עמדות אלו נראה כי הצעות ישראליות מרחיקות לכת יותר עליהן ממליץ עוזי בנזימן בהארץ, 28.7.2000 בעקבות שיחות עם שרי ממשלה, כגון: "מאמץ ניסוחי נוסף ונדיבות הצהרתית גדולה יותר למחויבות הפלסטינית לעיקרון זכות השיבה" - לא ישנו את העמדה הפלסטינית.

[11]  על פי אל-קדס, 20.7.2000 אמר ערפאת לברק ולקלינטון כי "עוד לא נולד המנהיג הערבי שיוותר על ירושלים". על פי הטלביזיה הישראלית, ערוץ 1, 28.7.2000 ועל פי אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.7.2000, הדגיש ערפאת בנאום ברמאללה עם שובו מן הפסגה כי תביעת אש"ף לריבונות בירושלים "איננה מתייחסת רק לכנסיית הקבר, למסגדי הר הבית או לרובע הארמני, אלא לירושלים כולה, כולה, כולה." גם פיצל אל-חסיני, הצהיר כי הפלסטינים לא הסכימו "להצעה הישראלית לחלק את העיר העתיקה לשכונות". אל-איאם, 2.8.2000.

[12] ערפאת עצמו הדגיש במהלך המשא ומתן כי "כבר ממשלת המנדט קבעה בשנת 1929 ש'הכותל המערבי הנו 'כותל אל-בראק' ונחשב להקדש אסלאמי ולזכות היסטורית של הפלסטינים." אל-חיאת (לונדון), 27.7.2000. גם מזכ"ל הנשיאות, אל-טייב עבד אל-רחים וגם אבו עלאא' הבהירו כי הפלסטינים יהיו נכונים לדון בצרכיה של ישראל, כגון שאלת ההגעה אל הכותל המערבי וכי הם מוכנים להגיע להסכם על סידורים שייקחו בחשבון צרכים אלה. אולם, לדברי אבו עלאא', "אין טעם לדון בפרטים לפני שהכירה ישראל בריבונות הפלסטינית על ירושלים." אל-קדס, 25.7.2000, אל-איאם, 30.7.2000.

[13] על פי נחום ברנע בידיעות אחרונות, 28.7.2000, הפלסטינים הגישו לועדה לענייני פליטים נייר עבודה קיצוני ביותר "שמעליו ריחפה ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית: אותו עוול, אותם מנגנוני פתרון".

[14] אל-איאם, 30.7.2000.

[15] קול ישראל 28.7.2000, יוני בן מנחם.

[16] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.7.2000. כמו כן, ראה דברי ערפאת באל-חיאת (לונדון), 27.7.2000.

[17] ראה כותרת ראשית באל-קדס, 22.7.2000: "סירוב פלסטיני להצעות האמריקניות". וכן אל-איאם, 21.7.2000. גם אל-טייב עבד אל-רחים הכריז: "עקרונותינו הלאומיים לא יופקרו ואלא נוותר עליהם". אל-חיאת אל-ג'דידה, 13.7.2000. וכן לפי אל-חיאת (לונדון), 16.7.2000: הצעות ישראל בעניין ירושלים והפליטים הרגיזו את ערפאת והוא איים לעזוב את המשא ומתן. ואולם, הנשיא קלינטון משך את הצעותיו בחזרה. וכן: כותרת ראשית באל-חיאת אל-ג'דידה, 16.7.2000: "המשלחת הפלסטינית דחתה נייר עבודה אמריקני".

[18] ידיעות אחרונות והארץ, 20.7.2000.

[19] ידיעות אחרונות 27-7-00, הארץ, 27.7.2000.

[20] הארץ, 27.7.2000.

[21] ראיון עם אהרון מילר לאל-קדס, 2.8.2000.

[22] אכרם הניה, עורך "אל-איאם" ויועצו הקרוב של ערפאת, טען כי ארה"ב "שברה" את החלטות 242 ו338- כמקור סמכות לתהליך המדיני. אל-איאם, 1.8.2000

[23] קלינטון גם אימץ תביעה ישראלית ישנה לזיקה בין הפליטים הפלסטינים לבין הפליטים היהודים מארצות ערב ואת הצורך המקביל בפיצוי. הארץ, 30.7.2000.

[24] כדברי אבו מאזן, אל-איאם, 30.7.2000.

[25] נביל שעת', אל-קדס, 27.7.2000.

[26] הארץ, 11.7.2000.

[27] אל-איאם, 30.7.2000.

[28] ראה אל-טייב עבד אל-רחים, אל-איאם, 26.7.2000.

[29] ראה אבו עלאא', אל-איאם, 30.7.2000.

[30] רק בודדים המשיכו בכך לאחר הפסגה. פואד אבו חג'לה, בעל טור ביומון "אל-חיאת אל-ג'דידה", למשל, איים גם על המערב כי "הזרוע הפלסטינית ארוכה בהרבה ממה שסבורים האמריקנים וכי במזרח התיכון עם הנפט שלו לא נחוץ יותר מאשר גפרור על מנת לחזור אל נקודת המוצא שבה אין שלום אמריקאי ולא פיקוח אמריקאי על הקומדיה המכונה משא ומתן." אל-חיאת אל-ג'דידה, 30.7.2000. גם שר המשפטים הפלסטיני, פריח אבו מדין, המשיך לאיים בהתנגשות דמים ובהתמוטטות כל המזרח התיכון ולא רק הפלסטינים. אל-קדס, 26.7.2000.

[31] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.7.2000. אל-טייב עבד אל-רחים אמר כי הפלסטינים אינם מעונינים בהסלמת המצב ובפיצוץ האזור. אל-איאם, 26.7.2000.

[32] בנאומיו עם שובו, חזר ברק והדגיש: "יש שלושה דברים שעם איננו יכול לוותר עליהם: הביטחון, קודשי האומה והאחדות הפנימית". הארץ, 28.7.2000.

[33] הארץ, 26.7.2000.

[34] הארץ, 31.7.2000. גם בישיבת שרינו ב28.7.2000, אמר ברק כי "תוך כמה שבועות יתברר אם הפלסטינים הולכים לקראת עימות, ואז יציע הקמת ממשלת חירום". הארץ 29.7.2000.

[35] הארץ, 26.7.2000.

[36] אבו מאזן, אל-איאם, 23.7.2000. וכן ידיעות אחרונות, 28.7.2000

[37] מאמר מערכת מאל-קדס, 26.7.2000, מרואן ברע'ות'י מJerusalem Times, July 21, 2000