הדיון במצרים על הורשת שלטונו של מובארכ לבנו
הדיון במצרים בפרשת הורשת השלטון בסוריה מחאפט' אסד לבנו בשאר התנהל בסימן השאלה, האם תופעה זו עלולה להתרחש גם במצרים. כמה פובליציסטים מצרים נזכרו בימים האחרונים בח'ליפה מעאויה בן אבי ספיאן,[1] מושל דמשק ומייסד השושלת האומיית, שהיה למנהיג האסלאמי הראשון שהוריש את השלטון לבנו, יזיד. סעיד אסמאעיל, בעל טור ביומון הממסדי אל-אח'באר, סיכם בלעג את מאמרו "היה היה פעם": "אינני יודע מדוע נזכרתי בזה ללא כל סיבה. לפתע פתאום זה פשוט צף ועלה בזיכרוני!"[2]
כוונותיו של הנשיא מבארכ בעניין זה אינן ברורות, ובתקשורת המצרית הועלתה האפשרות שהוא מייעד את בנו גמאל לרשת אותו, וזאת משתי סיבות עיקריות:
האחת: בחירתו בפברואר 2000 של גמאל מבארכ למזכירות הכללית של מפלגת השלטון של אביו, המפלגה הלאומית דמוקרטית, והזמנתו להשתתף בדיוני צוות השרים הכלכליים.
השניה: העובדה שהנשיא מבארכ, בניגוד לקודמיו, עבד אל-נאצר וסאדאת, נמנע לאורך 19 שנות שלטונו מלמנות לעצמו סגן. גם לאחר שניצל מניסיון התנקשות בשנת 1995 הוא לא עשה זאת. מינוי סגן נשיא במצרים מסמן את האדם לתפקיד היורש. לאורך השנים טען מבארכ כי הוא נמנע מלעשות כן כדי שלא לכפות על העם המצרי מועמד כלשהו.[3] התעקשותו שלא למנות סגן נשיא פורשה ככוונה להותיר את התפקיד פנוי עבור בנו.
התקשורת המצרית נמנעה בדרך כלל עד כה מלעסוק בשאלה, מי יירש את מבארכ. פרשת הורשת השלטון בסוריה אפשרה להתחיל לדון בנושא זה במישור העקרוני, ומשם גלש הדיון עד מהרה לעיסוק נקודתי בגמאל מבארכ.
העיתונות הממסדית והלגיטימציה של הירושה:
בניגוד לעיתונות האופוזיציה, אשר פרסמה מאמרי גנאי רבים נגד המהלכים הבלתי דמוקרטיים של העברת השלטון בסוריה, שמרה העיתונות הממסדית במצרים -- ובעיקר הפובליציסטים הבכירים-- על פרופיל נמוך בשבועות הראשונים לאחר מותו של חאפט' אסד. עיתוני הממסד התמקדו בכתבות הסוקרות את פועלו של הנשיא המנוח ואת האתגרים הכלכליים העומדים בפני יורשו.
"הלגיטימיות של בשאר אסד", כתב אחסאן בכר ב"אל-אהראם", "תיקבע על פי מידת אמונתו בחילוצה של סוריה ממציאות כלכלית כואבת, בביעור מאורות השחיתות ובהקמתה של מדינה מודרנית המבוססת על שקיפות, על דמוקרטיה ועל פלורליזם אמיתי, תוך כיבוד זכויות האדם ומבלי להתנער מעקרונות היסוד [המדיניים] הערביים".[4] גישה זו, לפיה הלגיטימיות של בשאר תלויה במדיניותו העתידית -- ובמשתמע אין בה פגם בשל דרך הגעתו של בשאר לשלטון -- אפיינה את כתיבתה של העיתונות הממסדית ככלל.
אלא שבסופו של דבר הצליחו עיתוני האופוזיציה להעלות את נושא ירושת השלטון לסדר היום הציבורי ואילצו גם את בעלי הטורים בעיתוני הממסד להתייחס לכך באופן ישיר. אז התברר, שהעיתונות הממסדית מעדיפה לקבל את ההנמקות הסוריות להליכי הורשת השלטון, ובעיקר את הטענה כי ה"יציבות" קודמת לכל.
"מי שמכיר את סוריה היטב, יודע שלא הייתה ברירה אלא לבצע את ההעברה השקטה והמהירה הזו של השלטון", כתב ב"אל-ג'מהוריה" מחמד אבו אל-חדיד, "משום שהאלטרנטיבה הייתה המבול."[5] טרם עלה חאפט' אסד לשלטון, הייתה סוריה עדה להפיכות רבות, והבדיחה מספרת, מוסיף אבו אל-חדיד, כי "כל אזרח שהיה משכים קום יכול היה להפוך לנשיא הרפובליקה. כל מה שהיה צריך זה שני טנקים, האחד שייסע לבית הנשיא והשני- לבנין הרדיו כדי להכריז על הפלת המשטר והקמתו של משטר חדש."[6]
אחרים העדיפו לראות בכל הפרשה עניין סורי פנימי. מחמד וג'די קנדיל, בעל טור בשבועון הממסדי "אח'באר אל-יום", כתב: "זכותו של העם הסורי לבחור את נשיאו והנהגתו, וזכותה של סוריה להבטיח את היציבות בשלטון ואת המעבר השקט של השלטון מאסד הראשון לאסד השני."[7]
ככלל, אפוא, בחרה העיתונות הממסדית לגלות הבנה למהלכי העברת השלטון בסוריה, הן מתוך סולידריות עמה ומחשש כי ביקורת העיתונות האופוזיציונית תעיב על היחסים המצריים- סוריים בעתיד, והן משום שביקורת על התהליך עלולה הייתה להתפרש כהתנגדות מרומזת לגמאל מבארכ. בעיתונות הממסדית העדיפו שלא לדרוך על יבלת זו.
"אל-ופד" פותח במתקפה
העיתון שהנהיג את מתקפת האופוזיציה על הורשת השלטון בסוריה היה ביטאונה של מפלגת האופוזיציה העיקרית, היומון "אל-ופד". בעלי טורים ביומון זה לא גילו רחם בבואם לכתוב על הפרשה. "אילו היו סוקרטס, אפלטון, ושאר היוונים הקדמונים, חיים בקרבנו היום, הם היו מכריזים על כפירתם בדמוקרטיה ועל התנערותם ממנה", כתב בעל הטור, מגד'י מהנא. "בחמישים השנים האחרונות, מילאו את ראשינו בדיבורים ובסיסמאות על שחיתותו של השלטון המלוכני... את כל זה נשאה הרוח.
השלטון המלוכני חוזר אלינו בכסות רפובליקנית. נדמה, שהעמים הערביים והאזרחים הם שפני ניסיון של שליטיהם; נדמה, כי אין להם רצון משלהם, אין להם כבוד ואין להם הזכות המינימלית לבחור את שליטיהם."[8] דר' אל-שאפעי בשיר, מרצה למשפטים באוניברסיטת אל-מנצורה, העלה ב"אל-ופד" את הסברה שהרעיון לשכפל את הנשיא המת בדמותו של בנו החי עלה במוחו של חאפט' אל-אסד, "בעקבות הצלחת שכפולה של הכבשה דולי".[9]
עורך "אל-ופד", עבאס אל-טראבילי, שהיה החריף שבמבקרים, עמד על הסיבות לכך שהעם הסורי קיבל את הגזרה בהכנעה: "במדינות המכונות דמוקרטיות, או למעשה "רפובליקות- מונארכיות", העניינים מתנהלים במנותק מהלגיטימיות העממית, אם משום שהעם נאלץ להסכים [להורשת השלטון] בשל שטיפת המוח בת עשרות השנים בה הוא נתון, ואם משום שהעם סבור ששליט שאנו מכירים עדיף על מי שאיננו מכירים..."[10] עאדל צברי, בעל טור ב"אל-ופד", הבהיר גישה זו: "האזרח הערבי מאמין שהורשת השלטון לבניהם של השליטים הוא דבר מובן מאליו... העתיד עלול להביא משטרים מדכאים ואכזריים עוד יותר. לכן האזרח הערבי מעדיף את המציאות המרה על פני הבלתי ידוע..."[11]
כותבים על בשאר וחושבים על גמאל:
בעלי טורים רבים כתבו על הורשת השלטון הסורי תוך התייחסות להישנותה האפשרית של התופעה ברמה הכלל-ערבית. מרביתם היו תמימי דעים, שלפחות שלוש רפובליקות ערביות נוספות נמצאות בשלבים מתקדמים של הכשרת בנו של הנשיא כיורש: תימן, עראק ולוב.
אלא שהשאלה שעניינה את הכל הייתה האם "התסריט הסורי" צפוי לחזור על עצמו במצרים. "מרביתם של אלו שהתנגדו לשיטת ההורשה בסוריה, אם לא כולם", כתב בעל הטור, סלימאן אל-חכים, "התנגדו למעשה לתסריט דומה היכול להתרחש בארצותיהם... שמעניינות אותם יותר מהמקרה של בשאר בסוריה."[12] לציבור המצרי היה ברור, כי העיתונות המצרית כותבת על בשאר וחושבת על גמאל.
"דעת הקהל במצרים לא התעניינה באופן ישיר במה שהתרחש בסוריה", כתב חסן עבד אל-ראזק, בעל טור ב"אל-אהאלי", "אלא בדאגה מן האפשרות שהנשיא מבארכ ימנה לעצמו יורש בדמותו של בנו, גמאל." [13] מג'די מהנא מ"אל-ופד" הוסיף: "המטרה בכתיבה על סוריה היא מניעת חזרתו של התסריט בארצות ערביות אחרות, [שכן] המצב המשפטי והקונסטיטוציוני בסוריה זהה לזה שבמצרים, והדרך אותה קבעה החוקה הסורית לבחירת המועמד לנשיאות זהה לזו שנקבעה בחוקה המצרית."[14]
לפיכך, כדי למנוע את חזרתו של "התסריט הסורי" במצרים, תבע עורך "אל-ופד", עבאס אל-טראבילי, מהנשיא למנות כבר עכשיו סגן נשיא, בידיעה שמהלך שכזה יטרפד את מינויו של גמאל מבארכ: "אע"פ שהנשיא מבארכ חזר ואמר כמה פעמים כי העברת השלטון במצרים [יתנהל] בהתאם לחוקה, העם המצרי זכאי לכך שלהצהרות אלה יתלוו צעדים מעשיים... מן ההכרח למנות סגן נשיא... כל דבר אחר- משמעותו ואקום פוליטי וסכסוכי דמים... אדוני הנשיא, מחמד חוסני מבארכ, אנו נתנו את קולותינו ובחרנו בך כמה פעמים... אנו מייחלים שתייצב את משטרך ותמנה את מי שתראה לנכון לסגן, כדי שילמד ממך ויידע כיצד לנהל את העניינים על פי הוראותיך ולהצעיד את מצרים באותה הדרך שלך. אדוני הנשיא, מצרים מצפה לראות במי תבחר לסגן נשיא, כדי שלא יקרה לנו מה שקורה בארצותיהם של אחרים, וכדי שלא נאלץ להתמודד עם ואקום פוליטי."[15]
ברוב להיטותו למנוע את הורשת השלטון לבנו של מבארכ, הכשיר אל-טראבילי את האפשרות שמבארכ יוציא את ההחלטה מידי העם -- דבר לו מתנגדת האופוזיציה המצרית באופן עקרוני -- ויסמן באופן שרירותי ואישי את יורשו על ידי מינויו לסגן נשיא.
עורך "אל-אהאלי" השמאלי כעס על דבריו של אל-טראבילי וקבע כי תהיה זו טעות להתמקד במניעת הנשיאות מגמאל מבארכ ולאפשר לנשיא להוריש את השלטון בהכרעת יחיד לאדם אחר. לטענת "אל-אהאלי", סימון הנשיא הבא באמצעות בחירתו לסגן נשיא גם הוא בלתי לגיטימית, בין אם המדובר בבנו של הנשיא המכהן ובין אם מדובר בכל אדם אחר.[16] אל-טראבילי, שכנראה הבין את טעותו, קבע במאמר מאוחר יותר כי הנשיא וסגנו צריכים להיבחר בבחירות חופשיות.[17]
חבר ההנהגה העליונה של מפלגת אל-ופד, עזת צקר, שיקף את ייאושה של האופוזיציה משיטת המשטר במצרים. "השאלה, מי יקבל את השלטון לאחר הנשיא מבארכ, מעידה על האינפנטיליות של העם הזקוק לאב", הוא כתב. "עם זה משול לעדר כבשים הזקוק לרועה, או לעבדים המחפשים אדון בעל שוט... גם אם נמצא מלאך שיקבל את השלטון לאחר הנשיא מבארכ, הוא יהפוך לדיקטטור ולרודן כמו האחרים. הבעיה איננה באיכותו של הנשיא אלא בסוג המשטר."[18]
בעלי טורים רבים בעיתוני האופוזיציה והממסד כאחד מיאנו להאמין, כי "התסריט הסורי" עלול לחזור על עצמו במצרים. מרביתם נתלו בדברים שאמר מבארכ לאחרונה ליומון הספרדי El Pais כהוכחה לכך, שאפשרות הורשת השלטון לגמאל מבארכ אינה עומדת על הפרק. בסיומו של אותו ראיון פנה מבארכ לכתבת ושאל אותה האם אין היא מתכוונת לשאול אותו בנוגע לירושת השלטון. נשיא מצרים המשיך מייד ואמר: "איננו מונרכיה. מצרים היא רפובליקה, ואיננו דומים למדינות אחרות באזור.
אינני יכול לקבוע את הירושה בהתאם לרצוני. החוקה קובעת שבמקרה שהנשיא אינו נבחר מחדש, שליש מחברי הפרלמנט צריכים להציג מועמד [חדש]. כלומר, יכולים להיות עד שלושה מועמדים. מי שזוכה בתמיכת שני שלישים מהבית העליון, צריך לעמוד למשאל עם. אם אינו זוכה לתמיכה, התהליך חוזר על עצמו. אם אני אקבע שאדם מסוים יהיה היורש, הציבור יכול שלא לקבל אותו".[19]
אלא שגישה לגאליסטית זו של הנשיא מבארכ איננה מבהירה באופן חד משמעי את כוונותיו, ואינה שוללת באפן מוחלט את האפשרות שבכוונתו להוריש את השלטון לבנו. ככלות הכל, גם ההנהגה הסורית פעלה "בהתאם לחוקה" במינויו של בשאר.
הפובליציסט הידוע, ומי שהיה יועצו של גמאל עבד אל-נאצר, מחמד חסנין הייכל, התריע מפני הצפוי למצרים. "אני מתנגד לעקרון הירושה", הוא אמר. "לא יכול להיות שאדם יחזיק בשלטון עשרים שנה ואחר כך יאמר, שלא מצא איש שיחליף אתו פרט לקרוב משפחה". לדעתו של הייכל, החוקה המצרית אינה נותנת פתרון אמיתי למקרה שמבארכ ימות: "החוקה המצרית קובעת מכניזם להעברת השלטון במקרה שהנשיא ייפגע. יו"ר מועצת העם מקבל את ניהול ענייני המדינה לששים יום, ולאחר מכן מציעה מועצת העם מועמד לנשיאות, לגביו מתנהל משאל עם. האמת היא שזהו דבר בלתי הגיוני... משום שמועצת העם במצבה הנוכחי לא תוכל להציג אף אחד כמועמד, והצבא יהיה זה שיכפה את האדם לתפקיד."[20]
התמיכה בגמאל מבארכ לנשיאות:
ההתנגדות, בעיקר בחוגי האופוזיציה, לאפשרות הורשת השלטון ממבארכ לבנו, הייתה חריפה אך לא חד משמעית. בקרב האופוזיציה והממסד כאחד החלו להישמע קולות ראשונים שקראו, שלא לפסול את האפשרות שגמאל מבארכ יהיה נשיאה הבא של מצרים. העורך הראשי של "הדו"ח האסטרטגי הערבי" של מוסד אל-אהראם, וחיד עבד אל-מגיד, ביטא גישה זו, לפיה מה שנחוץ למצרים הוא אדם הבא מ"החברה האזרחית" ולא מהצבא, קריטריון ההולם את בנו של הנשיא מבארכ: "אלו התובעים לצמצם את תפקידו של גמאל מבארכ, אינם מציגים נימוק הגיוני לכך. הם צודקים באומרם שאסור לאפשר לו לזכות בתפקיד כלשהו שאין הוא ראוי לו רק בשל היותו בנו של הנשיא. אולם אין משמעות הדבר שיש להענישו ולאסור עליו להתמודד."
השורה התחתונה, מבחינתו של עבד אל-מגיד, היא שאין זה משנה כלל מה יהיה שם מחליפו של מבארכ, בתנאי שהוא יזכה בנשיאות "בזכות התפקיד שמילא בחברה האזרחית."[21] ברור, אם כן, שעבד אל-מגיד תומך בגמאל מבארכ, "איש החברה האזרחית", על פני מועמד משורות הצבא.
קריאות דומות בזכותו של גמאל מבארכ נשמעו גם דווקא בקרב מפלגת אל-ופד, שבכירים בה היו החריפים שבמבקרי הורשת השלטון בסוריה. הראשון היה יאסין סראג' אל-דין, אחיו של מנהיג מפלגת "אל-ופד", שהכריז בראיון ל"אל-ערבי" הנאצריסטי, כי הוא "מעריץ באופן אישי את גמאל מבארכ... הוא אדם משכמו ומעלה, ואני אסכים שהוא יהיה נשיא, מאחר שהוא באמת מאמין בדמוקרטיה וברפורמה הפוליטית אליה אנו שואפים".[22]
אחריו בא חבר ההנהגה העליונה של הופד, רמזי זקלמה, שקבע כי גמאל מבארכ הוא איש החברה האזרחית שיכול לקדם את הדמוקרטיה במצרים, ושאין למנוע ממנו את האפשרות להפוך לנשיא רק מפני שאביו הוא הנשיא. "בבוא הזמן, אינני רואה כל מניעה שהוא ייכנס לבחירות ועמו אנשים אחרים", סיכם זקלמה. "על העם לבחור במי שהוא רואה לנכון."[23] גם סעיד עבד אל-ח'אלק, המשמש (יחד עם עבאס אל-טראבילי) כעורך היומון "אל-ופד", קבע כי "ההשתתפות בפעילות הציבורית ובעיקר בפעילות הפוליטית היא זכות השמורה לכל מצרי בתור אזרח, ללא כל קשר לתפקיד שממלא אביו או אחד מבני משפחתו. כלומר, אין לאסור עלי לעסוק בפוליטיקה רק משום שאבי נשיא או שדודי שר."[24]
ביטויי התמיכה בגמאל מבארכ מצויים עדיין בשלב ראשוני, וקשה לאפיין במדויק את העומדים מאחוריהם. ניתן להבחין, כי גמאל מבארכ זוכה לתמיכה מסוימת במפלגת "אל-ופד", אך אנשי מפלגה זו אינם מהווים מקשה אחת. בעבר הלא רחוק הוכח כבר כי יש ב"אל-ופד" מי שמעונינים בשיתוף פעולה עם המשטר. בשנת 1999 הגן סגן יו"ר "אל-ופד", נעמאן ג'מעה, על סגן ראש הממשלה, שר החקלאות ויו"ר מפלגת השלטון, יוסף ואלי, במשפטו נגד גורמים אסלאמיים שהאשימו אותו בשיתוף פעולה עם ישראל.
הדו"ח האסטרטגי הערבי של אל-אהראם לשנת 1999[25] הסתמך על עובדה זו, בין היתר, בקביעתו כי הדיכוטומיה בין השלטון לאופוזיציה, שאפיינה את הפוליטיקה המצרית בתקופות עבר, הולכת ומתפוגגת. בעבר, הייתה מדיניות החוץ של מצרים (ובעיקר היחסים עם ישראל) סלע המחלוקת העיקרי בין השלטון לבין האופוזיציה. אלא שבסוף שנות התשעים גושר הפער בנושא זה בין השלטון לבין חלקים באופוזיציה כמעט לחלוטין הודות להצטננות יחס השלטון המצרי לישראל. כיום מהווה דווקא מדיניות הפנים (ובמיוחד היחס לתנועה האסלאמית) את הקריטריון העיקרי על פיו נקבעים יחסי השלטון והאופוזיציה במצרים. לפיכך, אין פליאה שתמיכה ראשונית במבארכ נשמעת דווקא משורות "אל-ופד", ויתכן שעם הזמן תלך מגמה זו ותגבר.
התמיכה בגמאל מבארכ צפויה להגיע מאנשים שיוכלו להזדהות ביתר קלות עם הערכים שהוא מייצג, מאשר עם אלו של שר ההגנה טנטאוי או של כל מועמד אחר מהצבא. אע"פ שמוקדם עדיין לקבוע בפסקנות, נראה כי גמאל מבארכ יזכה לתמיכה מסוימת מהמגזר העסקי ומאנשים התומכים ב"ליברליזם הכלכלי" עמו הוא מזוהה. אמנם, העברת השלטון מאב לבנו היא צפרדע שליברלים הן בממסד והן באופוזיציה יתקשו לבלוע, אך לפחות חלקם צפויים לתמוך בגמאל מבארכ בסופו של דבר, בתנאי שבחירתו תהיה בעלת מראית דמוקרטית.
סיכום:
אין ספק שאם אכן היו לנשיא מבארכ כוונות עוד לפני האירועים בסוריה להוריש את השלטון לבנו -- הן קבלו משנה תוקף נוכח התמיכה הבינלאומית הרחבה בבשאר אסד-- כולל מצד ארה"ב והאו"ם -- אפילו טרם נבחר רשמית. הכוחות המובילים בקהילה הבינלאומית אשר העדיפו את הבטחת ה"יציבות" שהביא עמו בשאר אסד, על פני הליכים דמוקרטים, נתנו לתופעה זו לגיטימיות, שקשה להניח כי ימנעו אותה ממצרים, אם תחזור על "התסריט הסורי".
אפשרות זו נראית בינתיים בלתי ריאלית. החברה והמשטר המצרים שונים מאלו שבסוריה. אין ספק, שאם הנשיא מבארכ אכן מייעד את בנו לירושה, מצריך הדבר תהליך ארוך של הכנה. בשנה שעברה דנה התקשורת המצרית במשך תקופה ארוכה באפשרות הקמתה של מפלגה חדשה, "אל-מסתקבל" ["העתיד"] שבראשה אמור היה לעמוד גמאל מבארכ. יוזמה זו לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, ככל הנראה בשל התנגדות שעוררה בצבא. מאז צורף גמאל מבארכ להנהגת המפלגה הלאומית דמוקרטית של אביו.
כמו בפרשת מפלגת "אל-מסתקבל", כך גם במקרה הנוכחי, יש לראות בדיון התקשורתי משום "בלון ניסוי" שהמשטר משחרר במטרה למשש את הדופק הציבורי בנוגע לאפשרות קידומו של גמאל מבארכ. הורשת השלטון בסוריה קידמה את הדיון הציבורי הזה צעד נוסף. עצם העיסוק התקשורתי בנושא יש בו כדי "לטהר את השרץ", שכן מה שלפני כמה שבועות נראה כלא יעלה על הדעת, הופך פתאום לנושא לגיטימי לדיון ולויכוח ואפילו זוכה לתמיכה מסוימת.
אבראהים עיסא בעל טור בשבועון הנאצריסטי "אל-ערבי" כתב תסריט המתאר כיצד יכול הבלתי ייאמן -- הורשת השלטון במצרים ממבארכ לבנו -- להפוך לממשי: "יהיו כאלה שיבקשו להשמיע את דבריהם לנשיא. הם ינסו לפתות אותו ולשבות את ליבו. הם יהללו את הצורך ביורש עצר עבורו -- כדי לשמור על היציבות. יהיו מי שינסו לחזר אחר רגשותיו האבהיים של הנשיא ולטהר עבורו [את השרץ שב]החלטה שפלה שכזו. רבים מאתנו יכניסו נעליים לפיותיהם וישתקו, כאילו אין הדבר נוגע להם, כאילו המדינה איננה מעניינם. הם יהללו את [מעשהו של] הנשיא בשתיקתם, בדיוק כפי שאחרים יהללוהו בצביעותם. קטסטרופה שכזו נראית דמיונית והיפותטית. אלא שזוהי עובדה שהתרחשה שם [בסוריה], ויש הרוצים שתתרחש פה. יהיו אחרים שיפנו את תשומת הלב לבן ויעודדו אותו להופיע ולשאת דברים יותר ויותר.
אם הוא ייכנס לאולם ועידות, הם יעמדו ויהללו אותו. אם הוא יאמר מלה, הם ימחאו כפיים. הם יישאו דברי שירה בזכות גאוניותו וחכמתו. הם יאמרו שהוא מקדים את זמנו, יאמרו שהוא האביר המוביל את דורו, שהמדינה זקוקה לו, שהמולדת מצפה לו, שהעתיד נתון בידיו, שהמדינה מוקירה אותו ושהעם אוהב אותו. הם יאמרו שהוא חייב לדבר אל לב אביו ולעודד אותו להוריש לו את השלטון", מסכם עיסא. "אם לא היה קורה כדבר הזה בסוריה, לא הייתי פוצה פה."[26]
בניגוד לנשיא חאפט' אסד בסוריה, הנשיא מבארכ אינו צריך למהר בקידום בנו. תהליך הכשרתו של גמאל מבארכ יכול להתנהל באופן הדרגתי ולאורך זמן. את כוונותיו של הנשיא מבארכ בנושא זה ניתן יהיה לזהות בשנים הקרובות בהתאם לכמה סימנים:
· קידומו הפוליטי של גמאל מבארכ: במצרים נפוצו שמועות לפיהן גמאל מבארכ ימונה לחבר מועצת העם מטעם מפלגת השלטון בבחירות הקרובות בנובמבר 2000. אם אכן כך יהיה, ובמיוחד אם הוא יקודם בעתיד לתפקיד משמעותי, כגון יו"ר מועצת העם או חבר הממשלה, תהיה בכך עדות חד משמעית כי הוא מיועד לרשת את אביו.
· נטרול התנגדות אפשרית בצבא: אם יסולק שר ההגנה, טנטאוי -- המוזכר לעתים קרובות כבעל הסיכויים הטובים ביותר לרשת את מבארכ -- תהיה בכך עדות נוספת לכך שמבארכ מפנה את תפקיד היורש לבנו. המכשול העיקרי העומד בפני גמאל מבארכ הוא המסורת שהתפתחה במצרים, לפיה הנשיא בא משורות הקצונה הבכירה בצבא. מהלך קידומו הצבאי המטאורי של בשאר אסד עד לדרגת מפקד הצבא הסורי לא יכול לחזור על עצמו עם גמאל מבארכ. לכן, תהליך הכשרתו לתפקיד הנשיא יחייב רטוריקה חדשה לפיה בחברה אזרחית תקינה -- ובמיוחד בעידן הפיתוח הכלכלי -- אין הכרח שהנשיא יבוא משורות הצבא.
· הבלטת גמאל מבארכ וזהותו הליברלית בתקשורת: עד כה לא זכה בנו של הנשיא להבלטה יוצאת דופן בתקשורת. הופעות פומביות בתקשורת, ובעיקר לצד אביו הנשיא, יעידו על הכוונות לקדמו. הבלטת הזהות הליבראלית של גמאל מבארכ עשויה לשקף ניסיון לנטרל את התנגדותה של האופוזיציה החילונית. בסוריה, גובשה לבשאר אסד זהות שכזו באמצעות "המאבק בשחיתות" שבו החל. זהות זו סייעה לו אף לזכות בתמיכה בינלאומית לאחר מות אביו. בדומה לכך, הדגשת זהותו הליברלית של גמאל מבארכ עשויה לשרת את קידומו בעתיד ולהקל עליו לזכות בתמיכה בינלאומית.
[1] עבאס אל-טראבילי, אל-ופד (מצרים), 18-6-2000; ואיל אל-אבראשי, רוז אל-יוסף (מצרים), 17-6-2000 ואחרים.
[2] אל-אח'באר (מצרים), 21-6-2000.
[3] בעניין זה ראוי להזכיר, כי שר ההגנה לשעבר, מחמד עבד אל-חלים אבו ע'זאלה, שנתפס במשך שנים כמועמד הטבעי לרשת את הנשיא מבארכ, סולק מתפקידו ב1989- ולאחר מכן הורחק לחלוטין מההנהגה ב1993-. הארץ (ישראל), 30-6-2000.
[4] אל-אהראם (מצרים), 25-6-2000.
[5] עמדה דומה נקט מנכ"ל הרדיו המצרי, חמדי אל-כניסי, שאמר: "אלו ששאלו ועודם שואלים על המהירות הבלתי רגילה שבה שונה אחד מסעיפי החוקה הסורית... צריכים לתת את דעתם למהלכים המהירים של רפעת אסד, אמין אל-חאפט' ואחרים שעטו על תפקיד הנשיא. עליהם לומר, האם סוריה מסוגלת לסבול מהומות נוספות שיערערו את היציבות שהשיג חאפט' אסד?" אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24-6-2000. וגם עבד אל-האדי אל-בכאר, בעל טור ב"אח'באר אל-יום": "אני מתנגד לעקרון הירושה במשטר רפובליקני, אבל לסוריה לא הייתה ברירה". אח'באר אל-יום (מצרים), 24-6-2000.
[6] אל-ג'מהוריה (מצרים), 15-6-2000.אבו אל-חדיד הוסיף על כך את הטענה, כי הורשת שלטון מאבות לבנים מקובלת ברפובליקות נוספות ואפילו בארה"ב, שבה "אחד המתמודדים העיקריים בבחירות לנשיאות הוא בנו של הנשיא לשעבר, ג'ורג' בוש".
[7] אח'באר אל-יום (מצרים), 17-6-2000.
[8] אל-ופד (מצרים), 17-6-2000.
[9] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 18-7-2000.
[10] אל-ופד (מצרים), 15-6-2000.
[11] אל-ופד (מצרים), 17-6-2000.
[12] אל-אחראר (מצרים), 25-6-2000.
[13] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 29-6-2000.
[14] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 28-6-2000.
[15] אל-ופד (מצרים), 22-6-2000.
[16] עורך אל-אהאלי, נביל זכי- אל-אהאלי (מצרים), 28-6-2000; וגם חסן עבד אל-ראזק, בעל טור באל-אהאלי –אל-קדס אל-ערבי (לונדון),
29-6-2000.
[17] אל-ופד (מצרים) 6-7-2000.
[18] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 3-7-2000.
[19] El Pais (Spain), May 28, 2000.
[20] אל-אסבוע (מצרים), 23-6-2000.
[21] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 5-7-2000.
[22] Mideast Mirror7-7-2000.
[23] אל-ופד (מצרים), 1-7-2000.
[24] אל-ופד (מצרים), 29-6-2000.
[25] עמ' 277-281.
[26] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19-6-2000.