המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אנטישמיות ביומונים סוריים ממסדיים
13/5/2009

 

אנטישמיות ביומונים סוריים ממסדיים

 

שני יומונים סוריים ממסדיים פרסמו לאחרונה מאמרים אנטישמיים חריפים. מאמר אחד ניצל את ההכרזה על ירושלים כבירת התרבות הערבית כדי לטעון שיש קשר בין הדם שנשפך בצליבת ישו בירושלים לבין "הדם שהיהודים מרווים בו את צימאונם". המאמר השני מייחס ליהודים התנשאות כלפי הדתות האחרות וחרחור מלחמות ומתארם כמוצצי דם הפוגעים במשאבים הכלכליים של האומות. להלן תרגום קטעים מן המאמרים:   

 

שיני הזאבים היהודים נוטפות דם

בעל טור ביומון הסורי הממסדי אל-ת'ורה, ג'לאל ח'יר בכ, כתב במאמרו: "ירושלים בירת התרבות הערבית,  פצועה ומיוסרת. קולות הפעמונים והכנסיות נישאים בכל מקום. תחת עננים שחורים שהפיצה מדינת הישות הציונית קיימים בירושלים ובשאר מדינות ערב הפצועות ייסורים [שהחלו] ביום שישי העצוב[1] [ויימשכו] עד יום הדין. מדינת הישות הציונית שופכת אש וגופרית על הכנסיות ועל המסגדים בירושלים הערבית, ממסגד אל-אקצא עד כנסיית המולד בבית לחם, ועל צריחי המסגדים ופעמוני [הכנסיות] בעיראק העצובה.

 

ירושלים 'בירת התרבות הערבית' מעוררת את הזיכרון הערבי המנומנם והיא מהווה תחייה חדשה – אותה תחייה גדולה הנובעת ממעמקי הפצעים ומפיצה מחדש על היקום שפע של אור שאינו דועך, אלא קורן ובוהק יותר ככל שמתגברים כאבי הפציעות. מכל פצע צומח פרח אדום המזכיר ליקום את צבע הדם שנשפך ביום שבו הלך ישו בדרך גולגלתא [המקום שבו הוא נצלב], כשהציונים עולזים והנאתם מתגברת נוכח פצעיו השותתים. הוא הותיר בכל איש פצע שלא יוכל להגליד וסערה [של רגשות] שהולכת ומתגברת במשך הזמן...

 

ייסורי יום השישי העצוב עולים מחדש כמו בכל שנה ועימם באה תחיית הפצעים הקדושים כולל הסלחנות שבהם. מן הצד השני מתעוררות לחיים שיניהם של אלה שזרעו הרס והפריזו בגרימת עינויים בהעבירם מסר לעולם לפיו אלה העוטים לבוש אדם אינם אלא זאבים פוערי פה ובעלי שיניים חדות, שאינם שמים לב לפצעים או לסלחנות, אלא נוטרים טינה חבויה לישו [אף] שסלח להם וביקש מחילה עבורם...

 

שנת ירושלים, בירת התרבות הערבית, היא הכרזה שפצעי ירושלים ופלסטין אינם רדומים, אלא נמצאים במצפון הערבי והם עודם שותתים דם כדי לשחרר את [כוח] הרצון הערבי מתרדמתו ולהזכיר למסגדים ולכנסיות במולדת הערבית את שיני הזאבים שאינם שבעים מללקק את הדם ולחיות על שרידי הסלחנות. כנסיית המולד ומסגד אל-אקצא בירושלים הקדושה לא ניצלו מטינתם הקדומה, [הזאבים] מפליאים את מכותיהם באדם, בצומח ובדומם. הם הורגים, עוקרים ומוחקים, משום שבתוך תוכם יהודה אינו נם והוא מלמד אותם להתקיים על דמם של חפים מפשע. יותר מכך, הם מתקיימים על הדם שהם מוצצים ומקבלים אמצעים מן הנוצרים שהפכו לציונים בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות, כאילו ש'האדונים' האלה [הציונים-האמריקנים] אינם משתייכים [לדתו של] ישו ואפילו מתנערים ממנה. 

 

קול [פעמוני] הכנסיות במולדתנו הערבית מודיע כי ישו שפגעו בו ומצצו את פצעיו הנאצלים השותתים דם, מצא אצלם עוד כמיהה לדם... למוות ולהרס שהם זורעים ברחבי העולם המוסלמי והנוצרי כאחד, כאילו מצב של נקמת דם שורר בינם לבין האנושות כולה.... שהרי הם העם הנבחר ויש להם הזכות לפעול ביקום כרצונם.

 

ההכרזה בשנה זו על ירושלים כבירת התרבות הערבית היא בבחינת החייאת הבעיה הפלסטינית, ירושלים וכנסיית המולד הקדושה, כדי שימשיכו לבעור במצפון הערבי. כך איש לא ישכח את הפצעים השותתים בכל יום בדרך הייסורים, הדרך שבה הלך ישו בעבר וכדי שהדם שנשפך ברחבת אל-אקצא, בבית לחם ובכנסיית המולד לא יישכח. צריחי המסגדים ופעמוני הכנסיות בפלסטין ובכל חבל ארץ ערבי עורכים להם אזכרה מדי יום, כדי שלא יישכח שדם ערבי, מוסלמי או נוצרי לא הרווה את צימאונו של הזאב מאז ההליכה לגולגלתא עד היום. הזאב הזה יראה אחווה של המסגדים והכנסיות כביטוי לאחדות הגורל [הנוצרי-מוסלמי] ולכך שחבל ארץ קדוש זה יהיה מגודר [ומוגן] ע"י עורקיהם וזרועותיהם של הערבים, כדי להיות כקוץ בגרונם של בעלי הניבים שאינם יודעים שובע.

 

יום שישי העצוב וחג הפסחא חלים בתקופת חג 'אל-ג'לאא' בסוריה ויש לכך משמעות נשגבת המשרישה את האחדות הלאומית והפאן-ערבית ומזכירה מחדש ששחר העצמאות שיצרו בני אומה זאת במו ידיהם, ורידיהם ועורקיהם יביא בעקבותיו את חזרת פלסטין, אל-אקצא, וכנסיית הקבר אל הגן הערבי עתיר הפרחים האדומים.

 

 בפלסטין ינגנו את המנוני החירות. פצעי השיבה ינצחו והדם יכניע את שיני הזאבים שיעברו מן העולם. כפי שסוריה גירשה את צבאות הפולשים, כך תגרש האומה את הצבאות מאדמתה הקדושה ותשיב לעצמה את החופש והטוהר של המסגדים והכנסיות ותמחק מעל אדמתה הטהורה את עקבות רגליהם הפראיות, שהביאו את האגדות האומרות שפלסטין היא הארץ המובטחת."[2]

 

"מקיזי דם התלויים על מותני העמים"

החוקר מוצטפא אנטאכי התייחס במאמרו ביומון תשרין לספרו של נג'ם סלמאן אל-חג'אר: "המאסוניות והציונות ותפקידיהן בקריסת ברית המועצות הסובייטית". להלן עיקרי המאמר:

 

"'תוכנה של עבודת המחקר הוא ניסיון לחשוף כמה מעשים של אנשים הסבורים כי אללה הוא שלהם בלבד, אללה פרטי שאין לו קשר לאחרים וכי הם נולדו כדי לשחק במחזה של אמונה דתית... מאמציהם גרמו לטרגדיית דמים שפגעה באנושות כולה. הם יוצרים משברים ומאחדים את העולם בכוח במסגרת הפצת המשברים הללו כדי לכפות שליטה ולרוקן מתוכן את האמונות הדתיות האחרות...'

 

אדם יכול רק להשתומם כאשר הוא מדפדף בתורה ומוצא ביטויים המביעים אכזריות ורשע המבוססים על הרג והשמדת המין האנושי וגורמים לטינה ולשנאה... אין ספק שמעשי המאסונים הציונים בברית המועצות נעשו במסגרת זו. ההשחתה שהפיצו הציונים בכל התקופות הביאה להשלכות שליליות על הליך בניית הסוציאליזם ... 'הניסיון להתנקש בלנין; הגעת מקצת [הציונים] למשרות מרכזיות ומיוחדות; המלחמה בזרם הלניניסטי בתוך המשטר וההתנגדות לו; מילוי תפקיד במשבר הכלכלי ב-1929 ומילוי תפקיד בניצול תוצאות המלחמה; המפגשים הסודיים עם הנאצים החדשים; התמיכה במכונת המלחמה של גרמניה הנאצית וחיזוקה; התרומה הפעילה להעמקת הפערים החברתיים בחברה הסובייטית; מעורבות המודיעין הציוני - האמריקאי – הבריטי בהעלאת יהודי בריה"מ לפלסטין הכבושה והפעלת לחץ על סופרים סובייטים שהשתתפו בהוקעת תפקידם של הציונים'...

 

הרוע של הציונים ברוסיה התגלה בה לאחר הפיכת אוקטובר ונפילת הממשלה הזמנית. הם ארגנו שורה של פעולות נגד הפסקת המלחמה עם גרמניה בעקבות חוזה השלום של "בריסט-ליטובסק" [בין רוסיה למעצמות בשנת 1918]. הם דרשו להמשיך את המלחמה לפי  האינטרס הבריטי והחלו בפעולות תעמולה בתוך העם הרוסי, תקפו שיירות מזון, פוצצו מסילות ברזל וקראו לכוחות ההתערבות של המערב להתקיף את המדינה הסובייטית החדשה. הם היו שותפים פעילים עם כל אותם הכוחות ברחבי בריה"מ [שפעלו] להפיל את המשטר הסובייטי ולחזור למשטר הפיאודלי המונופוליסטי.

 

הציונים לא הצליחו לעצור את תנועת ההתפשטות המהפכנית ונכשלו בכל ניסיונותיהם להפיל את המשטר הסובייטי, דבר שהביא אותם לשנות את אופי יחסיהם עם המשטר הסוציאליסטי. הציונים גילו הזדהות עם האחראים על המלחמה הקרה והנציחו פעילויות עוינות בתוך בריה"מ ומחוצה לה. אין להתעלם מן התפקיד הציוני המאוס שמילאו באוקראינה ובבוליביה שם הם מעלו באופן שערורייתי במשאבים הכלכליים והפוליטיים של שתי המדינות.

 

אולי העולם יתעורר באחד הימים ויבין כי הגורמים הציוניים הללו הם מקיזי הדם התלויים על מותני העמים, מוצצים את דמם ומכלים את משאביהם..."[3]

 


[1] "יום השישי העצוב" הוא יום צליבתו של ישו

[2] אל-ת'ורה (סוריה), 20.4.2009

[3] תשרין (סוריה), 21.4.2009