המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
שאכר נאבולסי: המרוויחים ומפסידים מהסכמי השלום
19/4/2009

 

שאכר נאבולסי:  המרוויחים ומפסידים מהסכמי השלום

 

במאמר שפרסם לאחרונה באתר האינטרנט אילאף [1], מותח הסופר והעיתונאי הליברל, ד"ר שאכר אל-נאבולסי, ביקורת חאריפה על הציבור בארצות ערב המתנגד לנורמליזציה עם ישראל ועל הנזק הפוליטי שהדבר גורם גם לעולם הערבי. להלן תרגום המאמר: 

 

1.

ב 26 במרץ 1979  חתמו מצרים וישראל על חוזה שלום, וכך הפכה מצרים, הגדולה והחשובה שבמדינות ערב, למדינה הערבית הראשונה המקיימת יחסי שלום עם ישראל. הסכם השלום הפתיע את העולם כולו וגרם לזעזוע בעולם הערבי.  הרחוב הערבי סער ורגש, אך היתה זו לא יותר מאשר התרוצצות של תרנגולים שנפלו לתוך שלולית אך עד מהרה קמו על רגליהם וניערו את נוצותיהם מן המים. הערבים השתוללו מחימה כיוון שלא הסכינו לתמורות תרבותיות רציונאליות. הם התנגדו לשלום תוך מאבק בנשיא אנואר אל-סדאת, המנהיג האמיץ והרציונאלי אשר החזיר למצרים את כל מה שהיא הפסידה כתוצאה מן ההרפתקאות הפוליטיות והצבאיות ההרסניות של ג'מאל עבד אל-נאצר.  הוא הציב את מצרים במקום הראוי לה במזרח התיכון ובעולם. הזעם הערבי לנוכח כל זאת היה עצום. אולם כיום, לאחר שלושים שנה מהצעד ההיסטורי אותו עשה סדאת, הם שבים לעשתונותיהם ומתחרטים על התנהגותם כלפי מצרים ועל סירובם לשלום.

 

 הם מתחרטים על כך שגרשו את מצרים מהליגה הערבית – מועדון השוטים –  והעבירו את משכנה מקהיר לטוניס, החרימו את יצירותיו של נגיב מחפוט' ואת סרטי הקולנוע המבוססים על סיפוריו, והתייחסו באיבה כלפי מצרים כאילו הייתה הגרועה שבאויביהם, ישראל. הערבים סירבו לקבל את הנורמליזציה כיוון שהיא גישה חיובית... מה קל לומר "לא" בערבית... אלמלא הגישה השלילית המופקרת מצד הערבים, כי אז פתרון הבעיה הפלסטינית והקמת מדינה פלסטינית לא היו בוששים לבוא במשך יותר משישים שנה ועד עכשיו.  לא תהיה תקומה לפלסטינים כל עוד מוסיפים הערבים לנהוג בדרך זו של קיצוניות, גישה שלילית, חוסר ביטחון עצמי, טיפוח תרבות המלחמה  וחוסר יכולת לקרוא את העתיד באופן מציאותי ונכון.

 

2.

מדוע נהגו הערבים כך בשנת  1979 ואחריה? מדוע היו אחוזים בדיבוק של התנגדות לשלום ותמיכה במלחמה? התשובה לכך היא, במלוא הפשטות, שאין תרבות של שלום בעולם הערבי,  והתרבות השלטת היא תרבות המלחמה וזאת בשל ההצהרות שאותן מפיצים המנהיגים הפוליטיים בחוסר יושר, בדבר החובה לתמוך במאבק המזוין. הפוליטיקאים הללו  צריכים להתמודד בארצותיהם  עם בעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות והפתרון המועדף... מבחינתם הוא להניף את סיסמת המאבק המזוין ... כדי להפנות את תשומת הלב של החברה שבה הם שולטים מהבעיות הנערמות בארצותיהם.

 

 התמיכה בתנועות ההתנגדות מצד המשטרים הללו משרתת אותם, מגבירה את כוחם ואת השפעתם ומטילה את האשמה לבעיות השונות על אמריקה וישראל. הם משתמשים בעניין זה כדי לסמם את המוני העם ולטעת בליבם את הדעה שהמערב וישראל חלשים, ושסופה של ישראל קרוב ושעתידה לבוא אישיות פוליטית מופלאה אשר תשיב לפלסטינים את אדמתם. לכן אין תרבות של  שלום בארצות ערב, שהרי קשה לקיים תרבות כזו בארצות אלה, בעדר חינוך והעדר חופש ביטוי. [בהעדרם של אלה, אי אפשר לעצב מחדש את תודעת האזרחים באמצעות ערכים אנושיים, שהם עמוד השדרה של תרבות השלום. כמו כן במדינות אלה אין מחנכים את הדור הצעיר לחשוב באופן עצמאי, לדבוק בחשיבה מציאותית ורציונאלית ולהתנתק באופן מודע מהטירוף של מאבקים אתניים ומלחמת דת.

 

3.

ההתנגדות לנורמליזציה עם ישראל במצרים וירדן – אותן שתי מדינות ערביות שחתמו על חוזה שלום עם ישראל – הוא הפשע המדיני החמור ביותר שבצעו הערבים [מתנגדי הנורמליזציה] כנגד הפלסטינים מבלי שהם מבינים זאת. שלילת הנורמליזציה עם ישראל שבה דוגלים הזרמים האסלמיסטיים והלאומניים ותומכי ההתנגדות והצביעות היא החלטה פוליטית אווילית שהביאה לישראל תועלת רבה מכמה וכמה בחינות, למשל:

·         ישראל טענה בפני דעת הקהל העולמית: אנחנו רוצים שלום, אך הערבים מתנגדים לו אפילו אם שליטיהם מקבלים אותו.

·         ישראל הציגה את עצמה כמדינה נרדפת הזקוקה להגנה מצד המערב וארה"ב, כי כל הערבים נגדה, ולכן יש להגדיל את הסיוע המדיני, הכספי והצבאי הניתן לה ולא להפחיתו או להפסיקו.

·         הימין הקיצוני בישראל בהנהגת "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" הוכיח כי הוא צודק, בעוד שמפלגת "העבודה" ואלה שחתמו על הסכמי שלום עם הערבים טעו טעות חמורה והשלו את עצמם. דבר זה הגביר את קצב ההצהרות של נתניהו כי הפתרון של "שלום תמורת שטחים" שוב אינו רלבנטי, וכי אם ישראל תסכים כיום לשלום, יהיה זה שלום תמורת שלום ולא תמורת שטחים... זוהי תוצאה של היחס אשר לו זכתה ישראל בשלושים השנים שחלפו מאז הסכם "קיימפ דיוויד" ב-1979 מצד הרחוב הערבי, יחס של התנגדות וסירוב [לנורמליזציה]. דבר זה אינו מעודד אותה לחתום על הסכמי שלום דומים.

  • ישראל – הממשלה, הכנסת, דעת הקהל והתקשורת – השתכנעה ששלום עם הערבים שווה כקליפת השום. הרי מצרים החזירה לעצמה את כל סיני ואף את טאבה בלי לאבד אף אגורה אחת או חייל אחד, ואת הכספים שהיתה עלולה להוציא על צבא וחימוש השקיעה בתכניות פיתוח וזכתה לסיוע של 50 מיליארד דולר בקירוב במשך שלושים השנים האחרונות ועוד ועוד. לעומת זאת, כל מה שישראל קיבלה הוא דירה אחת בקהיר שאותה הפכה לשגרירות המשמשת כבית סוהר לשגריר ולסגל השגרירות שאינם יכולים לנוע אלא בפיקוח שירותי הביטחון ובליווי שומרי ראש. אין מניחים לישראל  להשתתף בחיים הציבוריים המצריים, ואף לא בתערוכות ספרים... כך המצב גם בירדן.

 

לאחר ניסיונה המר עם מצרים וירדן, איך אפשר לצפות מישראל שתחתום על עוד הסכמי שלום עם שאר מדינות ערב ובראשן סוריה?

 

למרות כל זה, ואף בלא שלום כולל [עם מדינות ערב], ישראל התקדמה מבחינה מדינית, צבאית, תרבותית וכלכלית במשך שלושים השנים האחרונות, ואילו הערבים פיגרו בכל התחומים הללו. הבידוד שהטילו הערבים על ישראל אף הוסיף לה כוח והתקדמות. העולם כולו מכיר בה, פרט לכמה מדינות ערביות, צבאה הוא הצבא החזק ביותר במזה"ת וההכנסה השנתית לגולגולת בישראל היא 18 אלף דולר – סכום השווה להכנסה לגולגולת בכל מדינות ערב גם יחד, למעט מדינות המפרץ. ישראל נמצאת בראש מדינות העולם מבחינת התפוקה המדעית והתרבותית. שלוש מהאוניברסיטאות בישראל – האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת חיפה – נמנות על עשרים האוניברסיטאות הטובות בעולם. לעומת זאת, אין אף אוניברסיטה ערבית אחת בין 400 האוניברסיטאות הטובות בעולם; אוניברסיטת קהיר נמצאת במקום ה-401. את כל זאת השיגה ישראל בצל האיבה הערבית והמלחמה התקשורתית שהערבים מנהלים נגדה. ובכן, איזה אינטרס יש לישראל בשלום מדומה ושברירי כזה עם העולם הערבי, שלום שכאמור איננו שווה יותר מקליפת השום, בתמורה לשטחים יקרי ערך?

 

4.  

רואים אנו איפוא שרוב הישגיה של ישראל נובעים מכשלונותיהם של הפלסטינים. אילו ניצב מול ישראל יריב אחר ולא ההנהגה הפלסטינית המטומטמת ומוגת הלב, כי אז היו הפלסטינים זוכים כבר מזמן להקים מדינה לעצמם. ... מי שקורא את ספרי "רכבת ההסדר – עיון בפתרון של פשרה" יוכל להיווכח מה רבות היו ההזדמנויות שהוחמצו על ידי המנהיגים הפלסטינים והערביים. המנהיגים הפלסטינים השליכו את יהבם על המלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל, ארה"ב וברית המועצות ולא הביאו בחשבון את ההתמוטטות הפתאומית של ברית המועצות. מאז שנות התשעים הם תלויים באמריקה, אך אמריקה כבר קשורה עם ישראל מאז 1967 במספר הסכמים איסטרטגיים, שלפיהם ישראל נחשבת למדינה החמישים ואחת של ארה"ב.

 

הערבים הם הצד המרויח מן השלום החלקי שבין ישראל לירדן. וישראל היא הצד המפסיד. לכן ישראל לא תחתום על חוזי שלום נוספים עם הערבים בעתיד הקרוב, אלא בזהירות יתרה ובתנאים חמורים.