המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
בעלי טורים פלסטינים לועגים להורשת השלטון בסוריה
19/6/2000


אינטלקטואלים פלסטינים לועגים לסדרי העברת השלטון בסוריה

 

פואד אבו חג'לה, בעל טור יומי בביטאון הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, כותב[1]:

 

"בשאר אל-אסד יורש את שלטון אביו בסוריה. אין אצלנו כל חדש, והעולם הערבי חי בטוב. למזלה של הערביות, מרבית המנהיגים הנצחיים הולידו בנים המסוגלים לשאת את דגלם לנצח נצחים.

 

למזלה של הערביות, גם הרפובליקות הופכות לרפובליקות דינסטיות בהחלטות קונסטיטוציוניות המתקבלות על ידי ועדות פרלמנטריות מיוחדות תוך מחצית השעה, והעמים יוצאים לרחובות להפגנות ענק ותובעים את הישארותה של המשפחה בשלטון על המדינה ועל העבדים.

 

בשאר לא היה הראשון שעלה על כיסאו של אביו, והוא לא יהיה האחרון, משום שהמדינות הן בסך הכל סמלים מסחריים רשומים על שם המנהיגים ובניהם, אלו הן חוות רחבות ידיים עבור הפמליה המקיפה את המנהיג וצועקת "ברוח ובדם נפדה אותך, יא...". הקריאות מסתיימות בכמה גרונות ניחרים ובמתנות רבות על חשבון תקציבם של הרעבים במדינות הדמוקרטיות המיוחדות.

 

אינני מתנגד למינויו של בשאר אל-אסד לנשיא סוריה... באמצעות בחירות. אינני מתנגד להעברת סמכויות הפיקוד על הצבא, על מנגנוני הבטחון, ועל הענשתם של שרים לבנו של מנהיג ערבי. אין זה מפריע לי כלל שבנו של מנהיג אחר נוטל לידיו את הפיקוד על נבחרת הכדורגל הלאומית [הכוונה לבנו של מנהיג לוב, קד'אפי], ואין זה מציק לי שבנו של מנהיג אחר מחזיק ביותר ממחצית החברות לאחזקות וסוכנויות המסחר בארצו... זהו הכלל על פיו נוהגים הערבים, וזוהי הדמוקרטיה הערבית שהיא ממין יוצא דופן. לפני כל דבר אחר, זהו הטבע האנושי.

 

כל מה שחשוב לי הוא שעורך העיתון שלי יאשר את המאמר הזה, וישים לב מעתה והלאה לכך שעליו למנות את בנו, מנצור, לתפקיד העורך הראשי. עליו לדעת גם, שהתחלתי להכשיר את בני, אימן, לכתוב את הטור הזה. חשוב מכך, על הקוראים לדעת שעליהם להכשיר את בניהם לקרוא את מה שיכתבו בנינו.

 

על הסוחר ללמד את בנו מסחר, ועל המאהב להניח ורד אדום ביד בנו כדי שיעניק אותו לאהובתו, שתירש את האהבה מאמה. על האסיר להדק את השלשלאות על קרסולי בנו, ועל המרגל ללמד את בנו כיצד לשלוח מסרים מוצפנים.

 

על כולנו ללמד את בנינו כיצד לחיות חיים סבירים ואפילו יפים עם חצי חירות, חצי דמוקרטיה וחצי כבוד בחצאי מולדת רבים."

 

חסן ח'צ'ר, סופר ואינטלקטואל פלסטיני, מותח ביקורת על סדרי העברת השלטון בסוריה מחאפט' אל-אסד לבנו בשאר. תחת הכותרת "...וכעת, רפובליקה דינסטית", כותב אל-ח'צ'ר[2]:

 

"חאפט' אל-אסד מת לאחר שלושים שנות שלטון אוטוקרטי טוטליטארי. אל-אסד איננו חריג במועדון השליטים הערביים במחצית השניה של המאה העשרים. הם שלטו ועודם שולטים, כפי שהוא שלט. אלא שאל-אסד שונה מהם בכך שהוא הראשון שהגה את התוכנית לייסד שושלת שלטונית...

 

חאפט' אל-אסד הגיע לכס השלטון, בדומה לאחרים, בשמה של 'הרפובליקה', שמשמעותה שיטת משטר המבוססת על חוקה, קלפי והתנתקות מרעיון העברת השלטון בירושה, הנתפס כתופעה מלוכנית. אע"פ שחאפט' אל-אסד שלט בסוריה בסמכויות שאינן שונות מאלה הנתונות בידיהם של מלכים -- ואף עולות עליהן ככל שהדבר נוגע למונארכיות הקונסטיטוציוניות -- רעיון הירושה לא היה מסממני משטרו הפוליטי, והוא לא נחשף לעיני כל עד לעשור האחרון...

 

הדבר הראשון שברצוני להתייחס אליו הוא הדרך שבה שינו הסורים את החוקה שלהם כדי לאפשר ליורש לעלות על כס השלטון. שינוי החוקה, בדרך כלל, מצריך תקופת זמן ממושכת של הצגת טיעונים משפטיים ומשאל עם. צמצום פרק זמן זה לחצי שעה מעיד על הסקנדל של המשטרים הפוליטיים הערביים בכל הנוגע לכיבוד החוקה מחד גיסא, ואת מידת שבירותו של רעיון החוקה בתרבותם הפוליטית של הערבים, מאידך גיסא.

 

הדבר השני הוא שחאפט' אל-אסד ויתר הנשיאים הערביים במחצית השניה של המאה העשרים לקחו את השלטון במהפכות צבאיות שניהלו נגד המלכים, כפי שארע בלוב, מצרים, עראק, ותימן. משום כך היה רעיון הרפובליקה בבחינת אלטרנטיבה רדיקאלית לרעיון המלוכה במחשבה הערבית המודרנית. בשנות השישים נראו כל המונארכיות בעולם הערבי כמי שנשאה אותן הרוח. אלא שרעיון המלוכה צובר היום עוצמה חסרת תקדים עם שיבתם של כמה מהבנים האובדים לחסות בצלה...

 

אנו יודעים שההיסטוריה הערבית... הייתה היסטוריה של שושלות. האם מה שארע במהלך מחצית מאה -- הרפובליקות והמהפכות -- בגדר סטייה מן הכלל והערבים שבו חיש מהר להכרתם כדי לתקן את הסטייה הזו? האם הרפובליקה טובה דיה כדי לשלוט בערבים? האם החוקות והדמוקרטיה מתאימות לערבים, או שמא השכל הפוליטי שלהם מצוי במקום אחר?

 

האם ההיסטוריה שלנו חזקה יותר מכל הרעיונות המיובאים, והיא הנחילה לנו שוב תבוסה מידיהם של האנשים שבעצמם טענו, כי ניסו לשחרר אותנו מאותה היסטוריה?...

 

האם שושלות השלטון החדשות מהוות ערובה אמיתית להתקדמות כלכלית וחברתית של הערבים, או שהן תהוונה הוכחה נוספת להתדרדרות ולהתנוונות שלהם?...

 

אני מודה שאנו מצויים בתסבוכת אמיתית. אני מודה גם שהתרבות הפוליטית של הערבים סובלת מפיצול אישיות. להודאות אלה חשיבות מועטה ביותר בסופו של דבר. מה שהיה היה, וכמוהו יהיה במקומות אחרים בעולם הערבי. שאלתי האחרונה היא: האם יצליחו האינטלקטואלים הערביים להזדהות עם המשטרים שלהם כעת? האינטלקטואלים הערביים היו מנמקים את ההזדהות עם משטר זה או אחר בהיותו פרוגרסיבי. כיצד הם יצדיקו את הזדהותם עם הרפובליקה הדינסטית...?"

 

בעל הטור, האני חביב, שהוא מאנשי מיניסטריון ההסברה הפלסטיני, כותב תחת הכותרת "החוקה הסורית: משפחת אסד מתמרדת נגד ז'אן זאק רוסו"[3]:  "...המהירות שבה שונתה החוקה הסורית כדי שתתאים למידותיו של אסד הבן התמיהה את המשקיפים ואף עוררה לעג אצל כמה מהם, על כך שהחוקה המסדירה את היחסים בין השליט לנשלטים הופכת לבובה בידי השליטים. האמת היא שהלעג אינו במקומו. החוקה המהווה את השלב העליון ב"חוזה החברתי" על פי התיאוריה של ז'אן ז'אק רוסו, איננה דומה לחוקה הנחשבת ל"מענק" מהשליט לנשלטים... מה יש להתפלא מכך שהשליט עורך שינויים במענק שנתן לעם. שמענו אין סוף פעמים באמצעי התקשורת הסוריים שאחד ההישגים הגדולים ביותר של הנשיא אל-אסד היה החוקה שהוא העניק לעם. איש אינו טוען שהחוקה הזו היא תוצאה של "הבנה חוזית הדדית" בין השליט לנשלט; אדרבה,  זהו מענק, הישג, מתנה ונדיבות לב של הנשיא כלפי עמו האהוב.

 

...אינני חושב שיש תועלת כלשהי בדיון בפרטי העברת השלטון מבחינה קונסטיטוציונית, משום שחוקה אמיתית -- אין... לסיכום, כל שנותר לומר הוא ש"החוקה הסורית" היא לאמיתו של דבר חוקתם של הערבים מהאוקיינוס [האטלנטי] ועד למפרץ הפרסי."



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 13.6.2000.

[2] אל-איאם (רש"פ), 13.6.2000.

[3] אל-איאם (רש"פ), 14.6.2000.