פעילות פוליטית של "אבו אל-עבאס" בירושלים ובגדה המערבית
חבר הוועד הפועל של אש"ף, מחמד עבאס (המכונה "אבו אל-עבאס"), עומד מזה שנים בראש 'החזית לשחרור פלסטין', שביצעה בשנת 1985 את חטיפת האונייה האיטלקית 'אקילה לאורו' ורצח הנוסע היהודי הנכה ליאון קלינגהופר. בשנת 1996 התירה ישראל את כניסתו של "אבו אל-עבאס" לעזה ואישרה לו לנוע בין עזה לגדה, ואולם ללא מעמד של אישיות רמת מעלה. כניסתו לתחומי ישראל – כולל לירושלים – נאסרה.
לאחרונה, בראשית מאי, החל "אבו אל-עבאס" בפעילות ציבורית פומבית בערי הגדה ובירושלים. לרגל יום השנה לייסוד 'החזית לשחרור פלסטין' ביקר "אבו אל-עבאס" באוריינט האוס והתקבל על ידי מחזיק תיק ירושלים ברש"פ, פיצל אל-חסיני ועל ידי נציגים רשמיים של הרשות.[1] ב6- במאי 2000 קיים אבו אל-עבאס ביקור פומבי ומסוקר בחברון בליווי ראש מנגנון הביטחון המסכל בגדה, ג'בריל רג'וב והתקבל על ידי מספר גדול של שרים, ראשי מועצות ובכירים ברשות הפלסטינית.[2]
בראיון לירחון הפת"ח, "פלסטין אל-יום", הסביר "אבו אל-עבאס", כי ה'חזית לשחרור פלסטין' התנגדה להסכם אוסלו אך קיבלה החלטה שחבריה ישובו לשטחי הרשות הפלסטינית כדי "לקחת חלק בפיקוח על הפעילות הפלסטינית הכללית [וזאת] מבלי להצטרף לתהליך השלום ומבלי להשתתף בוועדות המשא ומתן".
בהתייחסו לפעילות 'החזית' אמר: "אנו סבורים כי עלינו לפעול במספר מישורים, כולל במישור הפלסטיני הרשמי. כלומר, עלינו לבטא את עמדתנו הפוליטית המתנגדת לחלק גדול מן המדיניות הפלסטינית וביטוייה המעשיים [הרשמיים] הן במשא ומתן, הן בשלטון והן בבניית החברה האזרחית.
כמו כן, אנו פועלים בקרב הציבור שלנו כדי לקחת חלק בפיתוח צורות המאבק שלנו. 'החזית' לוקחת חלק במאבקים היומיומיים המתרחשים בכל רחבי המולדת נגד כוחות הכיבוש, היא פועלת להקמת חזית לאומית וקוראת לכל הכוחות הלאומיים והאסלאמיים להתלכד סביב אש"ף ולהצטרף למוסדותיו."
"אבו אל-עבאס" הסביר את התייחסות ה'חזית' לתהליך השלום: "היו לנו הסתייגויות מתהליך השלום כבר מראשיתו. [ההסתייגויות] אינן מהשלום עצמו, שהרי מאבקנו הלאומי - על צורותיו השונות - היה בעל מטרה ברורה: שהשלום ישרור כאשר עמנו יזכה בזכויותיו הלאומיות וההיסטוריות, תהיה לו מדינה עצמאית שבירתה ירושלים, והפליטים ישובו לבתיהם.
ההסדר הנוכחי הנכפה על ידי חלק מן הכוחות המקומיים, האזוריים והבינלאומיים הוא הסדר המקפח [את העם הפלסטיני]... התנאים בהם נסכים [להסדר] הם: הקמת מדינה פלסטינית על כל האדמות הפלסטיניות שנכבשו בשנת 67', כולל ירושלים, הסרת כל ההתנחלויות הישראליות והבאת ההסדר עם [שאר] מדינות ערב לידי סיום.
שינוי טבעה של ישראל ממדינה קולוניאליסטית למדינה רגילה הוא הדבר היחיד שיהפוך את ההסדר הנוכחי לאפשרי, ורק [בצורה זו] אפשר לקיים קשרים עם ישראל".[3]
בראיון ביומון "אל-איאם" הדגיש "אבו אל-עבאס" את מרכזיות "זכות השיבה" ואמר: "לא ניתן להשלים את ההסדר, ולא ניתן להגיע למה שמכונה 'פתרון הקבע' מבלי שתינתן לפלסטינים בתפוצות [זכות השיבה] בהתאם להחלטות האו"ם. אין להפחית מזכות זו."[4]