מאבק פלסטיני נגד יוזמות 'מכון פרס לשלום' לקידום
הנורמליזציה עם ישראל באמצעות הספורט
רקע
ב-25.5.2000 נערך באצטדיון האולימפי ברומא מופע התרמה מטעם 'מכון פרס לשלום' לקידום הדו-קיום בין העם הפלסטיני לעם הישראלי ולשיפור מצבם של ילדים ישראלים ופלסטינים במצוקה. במסגרת האירוע התמודדו במשחק ראווה בכדורגל נבחרת כדורגלנים ואנשי תקשורת ישראלים ופלסטינים נגד נבחרת זמרים איטלקיים בנוכחות אישים ידועים ובהם השר שמעון פרס ויו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.
התנגדות פלסטינית לנורמליזציה
כמה ימים לפני האירוע הכריזה התאחדות הכדורגל של הרשות הפלסטינית על התנגדותה לרעיון, ובעלי הטורים בביטאון הרשות הפלסטינית, "אל-חיאת אל-ג'דידה", שחלקם חברים בהתאחדות, פתחו במתקפה נגד כל המעורבים באירוע.
טענתם העיקרית של המתנגדים היא, כי אין מקום לנורמליזציה ספורטיבית מסוג זה, כל עוד לא נפתרו הבעיות הפוליטיות התלויות ועומדות בין שני העמים, כפי שטען בסאם אבו-ערה במדורו "כרטיס אדום": "בשעה שהגיבורים נופלים חלל; [בשעה ש]אסירינו שובתים רעב בבתי הכלא של הכיבוש...; בשעה שנגזלת האדמה, מוקמים התנחלויות וכבישים עוקפים, ובעיות הפליטים וירושלים נקברות - מנסים אלו המשליכים עצמם לחיק הכיבוש, למצוא דרך לנורמליזציה אתו באמצעות פעילות ספורטיבית... באמצעות מה שמכונה 'מכון פרס לשלום'...
על מה נשחק אתם? השלום שלהם אינו השלום שלנו. האם הם מילאו את דרישות השלום? יש לי אלף הסתייגויות מהשלום הזה. לכל הפחות שייתנו את מה שהוסכם אתם, ואח"כ נדבר על תחרויות נגדם או על הרצאות וקורסים... יש לקבור רעיונות הרסניים כאלה בעודם באיבם ולהיפרע ממי שמעלה אותם… אנו חוזרים ואומרים, כי לא נסכים לנורמליזציה עם הכיבוש באמצעות הכדורגל. מצרים היא דוגמה טובה עבורנו: בשנת 1979 נחתם הסכם עם הכיבוש, אך עד היום לא התממשה הנורמליזציה, ו[המצרים] לא שיחקו נגדם. כיצד, אפוא, נקיים את הנורמליזציה אתם, שעה שאנחנו לא חתמנו על הסכם אלא רק על הצהרת עקרונות, ואנו [עדיין] נכווים באש מן הסרטן הזה?"[1]
גם בעלי טורים נוספים נימקו את התנגדותם לאירוע בסיבות פוליטיות. בדר מכי, מזכיר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ובעל טור, ציין את ההתנגשויות האלימות בין פלסטינים לישראלים שהתרחשו לאחרונה וקבע:
"לאחר כל האירועים האלה הגה מישהו את הרעיון לקיים בינינו לבין הצד האחר תחרות ראווה בכדורגל לעיני העולם כולו. במקרה הטוב זוהי בדיחה. הם רוצים להראות שכולנו חלק מהשלום, ושהישגיו רבים. אינני מכיר את השלום שהם מדברים עליו, בעיקר כשההתנחלות מתפשטת, ירושלים מיוהדת, בעיית הפליטים הולכת ועולה, והמו"מ הפך לדו-שיח של חרשים..."[2]
מטרה נוספת לחציהם של בעלי הטורים היא 'מכון פרס לשלום' ויוזמתו:
"אינני יודע, ממתי הפך שמעון פרס למאמין בשלום", כתב מכי. "ידוע לנו, שהמרכז שלו עוסק בגיוס כספים על חשבון עמנו. כוונתו היא, כמובן, לשרת את מטרותיו הספציפיות. על איזה שלום הוא מדבר?...
נראה, כי פח הזבל של ההיסטוריה רחב דיו [כדי להכיל את] צאצאי הקופים [הכוונה ליהודים] ואת חלשי האופי מקרבנו… מה יאמרו הערבים על עם הנפילים [הכוונה לפלסטינים], המטילים את יהבם על הצד האחר [ישראל] וישנים בחיקו? [הם יגידו עלינו, הפלסטינים:] הם לא משלנו, ולעולם לא יהיו ערבים..."[3]
ח'ירי אבו זאיד תוקף את "המזימה הגדולה, שתוכננה ע"י פלסטינים שנשמתם זולה, ואורגנה בדרכים פתלתלות ושטניות למען בצע כסף, בהסכם עם מה שמכונה 'מכון פרס לשלום'... כיצד מעורב המכון המופרך הזה, המניף סיסמאות שלום אך רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, בפרובוקציות של שלטונות הכיבוש נגד שחקנינו, שנאסר עליהם לעבור בין שני חלקי המולדת?", שאל אבו זאיד.[4]
למתקפה על 'מכון פרס' הצטרף גם ע'אזי ע'ריב, שהכריז: "לכדורגל הפלסטיני ישנה כתובת אחת בלבד: ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל. לא 'מרכז פרס לשלום' ולא מרכז פלוני ליונים.
יש לדחות בצורה מוחלטת כל פעילות ספורטיבית אתם... השלום הכולל הוא דגלנו והאסטרטגיה של הנהגתנו: שלום המבוסס על צדק ועל השגת כל זכויותינו הלאומיות החוקיות… כך אנו מבינים את השלום, וכך מבינה אותו המשפחה הספורטיבית שלנו. כל דבר אחר מהווה חריגה מהעמדות הפלסטיניות המוצקות הן של ההנהגה והן של העם."[5]
הביקורת הקשה נגד הנורמליזציה הספורטיבית נעלמה באורח פתע כמה ימים לפני קיום המשחק ברומא. נראה, כי ביקורת זו לא נעמה לאוזנו של ערפאת, שנכח באירוע ולכן הופסקה. למחרת המשחק הסתפקו עיתוני הרשות הפלסטינית בדיווח לקוני מסוכנויות הידיעות הזרות על קיומו של המשחק.
התנגדות פלסטינית ליוזמה נוספת של שת"פ בספורט
במקביל למשחק ברומא ארגן 'מרכז פרס לשלום' גם קורס מאמני כדורגל ביריחו, בו אמורים היו להשתתף מאמנים ישראלים ופלסטינים. גורמי הספורט הפלסטינים יצאו גם נגד יוזמה זו. ועדת עיתונאי הספורט הפלסטינים פרסמה גילוי דעת ובו הצהירה:
"בשעה שישראל מתעלמת מזכויותינו הלאומיות והחוקיות למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים... עומדת חבורה בלתי אחראית של מאמנים פלסטינים להשתתף בקורס אימון ביריחו, שאורגן ע"י מה שמכונה 'מרכז פרס לשלום', בהשתתפות מרצים ומאמנים ישראלים. ועדת עיתונאי הספורט הפלסטינים מגנה התנהגות בלתי אחראית זו ודורשת מהתאחדות הספורט הפלסטינית לחקור את השתלשלות האירועים ולהעניש את האחראים בהתאם לעקרונות הפלסטינים, המתנגדים לכל סוג של נורמליזציה. אנו מחזקים את עמדת ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, המתנגדת לנורמליזציה הספורטיבית על כל צורותיה."[6]
בדר מכי, מזכיר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, תקף אף הוא את המשתתפים בקורס האימון המשותף וחזר על התנגדותו למשחק ברומא: "כאשר פלשו הציונים לביירות בשנת 1982..., הציגה ביירות בפני העולם את ילדי הRPG-, שעצרו את טורי הטנקים הישראלים בשערי מחנה רשידיה. הם הפכו לאגדה. הייתה זו גם השנה בה הפקידה איטליה את הגביע העולמי, בו זכתה, בידי אש"ף למשך שבוע כביטוי להזדהות עם עמנו הפלסטיני. היום אני שומע, כי איטליה תארח מפגש ראווה מתוכנן בין קבוצת שחקנים פלסטינים לישראלים תחת הכותרת "כדורגל למען השלום"...
למרות הבלבול, ממנו אנו סובלים, … נמשיך לפעול למען המטרות שלשמן החלה המהפכה. אין ספק שהעקרונות [בהם דגלנו ב-1965] יישארו בלבנו, כל עוד הוא פועם... קולות השמחה של אמו של חלל מוסיפים לי כוח, משליך האבן גורם לי לרחף[מאושר], ועמידתם האיתנה של האסירים מדרבנת אותי. אנו אומרים לתומכי הנורמליזציה: די! זהו זמן להחלטה היסטורית, וההיסטוריה
לא תרחם [עליכם]. האופורטוניסטים שבכם [יושלכו] לגהינום… אני שואל אתכם: מה אתם מלמדים את ילדיכם? ומה תאמרו להם?"[7]