ביקורת פלסטינית על א. ב יהושע השולל את שיבת הפלסטינים לתוך ישראל
מאמרו של א. ב יהושע בעיתון "הארץ" (31.3.2000)[1] תורגם ופורסם בעיתונות הפלסטינית וזכה לביקורת ואף ללעג.
בעל טור ביומון "אל-איאם", פארוק ואדי, כתב תחת הכותרת "האחר - שמו יהושע":
"הפולשים אינם אמונים על שפת הדיאלוג מאז יהושע בן נון במאה הארבע-עשרה לפני הספירה ועד א. ב יהושע במאה שלנו - המאה העשרים ואחת. [יהושע בן נון] לא בא לארץ כנען, לאדמת פלסטין, כדי לקיים דו שיח; הוא בא עם עשרות אלפי חיילים חמושים בנשק ובתאוות הפלישה וההשתלטות וחנה ממזרח לנהר [הירדן] קרוב ליריחו...
בסופו של דבר הצליח יהושע בן נון לפרוץ ליריחו ולכבוש אותה. מיד כאשר נכנסו הלוחמים הישראלים לעיר, תחת דגלו של מנהיגם המנצח, הם החלו בייסודה ההיסטורי של אסטרטגיית הטבח, וכפי שמספרת התורה, שחטו החיילים הפולשים את כל אנשי העיר, למעט חברתם הזונה ובני משפחתה. הם לא ריחמו על [אף] ילד, אישה או בעל חיים... הטרגדיה חזרה על עצמה אחר כך, כאשר עלה בידי יהושע בן נון להיכנס לעיר עי, צפונית לירושלים... מיד לאחר שהתגבר עליה, הוא הורה להרוג את כל תושביה... התורה מספרת כי במשך שבע השנים בהן נמשך כיבוש ארץ כנען, מיד כאשר המפקד הישראלי בן התקופה הטיל את שלטונו על הערים הכנעניות, הוא שרף אותן והרג את תושביהן.
מאז תקופתו של יהושע בן נון ההיסטורי ועד תקופתו של א. ב יהושע הנוכחי, חוזרים על עצמם הן השמות והן מעשי הטבח. אותה האידיאולוגיה שעיצבה את המנטליות הצבאית ההרסנית של הראשון, פועלת לגיבוש המנטליות התרבותית השוביניסטית של השני.
הסופר א. ב יהושע המוצג כשמאלני המתרעם על המדיניות הישראלית הרשמית וסבור כי נסיגת הצבא הישראלי מהשטחים הכבושים הכרחית ומכיר בזכותנו להקים מדינה פלסטינית עצמאית - מציג עצמו כמי שראוי להיות 'האחר' לדוגמא, לשם דיאלוג [בין פלסטינים לישראלים]. אותו יהושע יוצא עתה נגדנו ללא מסכות ובעמדות העשויות לסייע לבחינה מחודשת של כל האשליות בדבר פתיחת שערי הדיאלוג התרבותי עם 'האחר'!
בשחצנות העולבת בשכל [הישר] ובהיסטוריה גם יחד, מדבר א. ב יהושע על 'המלחמה התוקפנית של הפלסטינים לחיסול המדינה היהודית' בשנת 1948 ועל ההגנה האמיצה של היהודים על מדינתם והדיפתם את 'התוקפים' הפלסטינים. לפיכך, הם [הפלסטינים] נושאים באחריות המוסרית הישירה לטרגדיה שלהם. הם – על פי דעתו – 'דנו את עצמם לחיי השפלה, עוני וסעד' משום שהם לא הכירו במדינת ישראל!
א. ב יהושע מתחכם ואומר בנוגע לזכות השיבה: 'כאשר ידידיי הפלסטינים דורשים את זכות השיבה, אני אומר להם שהייתי מוכן להשיב את כל הפליטים הפלסטינים לביתם בישראל, בתנאי שתחילה הם יקימו לתחייה את ששת אלפי ההרוגים הישראלים שנהרגו במלחמתם התוקפנית ב1948-'.
התורה מספרת לנו על הידידה היחידה שצבאו של יהושע בן נון הצליח למצוא בארץ כנען [רחב הזונה], ואילו א. ב יהושע לא אומר לנו מי הם ידידיו הפלסטינים. אינני יודע אם [ידידים אלו] כבר התנצלו בפניו על מלחמתם התוקפנית ועל שחטאו בהריגת ששת אלפים יהודים ש[כל] חטאם היה שהם פעלו להגשמת החלום היהודי הקדום – להשתלט על אדמת פלסטין, או שידידים אלו מתרכזים כעת בהקמתם לתחייה של הרוגי מלחמת 'העצמאות' הישראלית בשאיפה לרצות את ידידם ולמען השבת הפליטים בני עמם המגורש.
הסופר הישראלי הדגול רשאי להעלים עין מאסטרטגיית הטבח שבוצעה מאז תקופת יהושע בן נון ועד תקופתו של א. ב יהושע והוא רשאי לדבר בגזענות, שכבר הורגלנו בה, על הריגת כמה אלפים מבני עמו, בשעה שאנו [היינו צריכים] להגן על ארצנו מפני פלישתם הפראית, מפני הכיבוש שלהם ולמול מעשי הטבח שלהם, אשר יהושע לא רוצה לשמוע או לקרוא עליהם דבר.
אולם האדון יהושע [רק] מעיר את תשומת ליבנו לכך [שבעצם] היה עלינו להציב [לו] תנאי לפני שנפתח בפניו את דלת ביתנו כדי לנהל עמו דיאלוג: שישיב הוא לנו את מאות אלפי ההרוגים ויתנצל [הוא בפנינו] על היסטוריה ארוכה של רצח שביצעו חיילי ישראל, מאז פלישת יהושע בן נון ליריחו, לעי ולערי כנען ועד הפלישה האחרונה, הטבח האחרון והשהיד האחרון על אדמת פלסטין.
האם דעותיו 'החדשות' של א. ב יהושע יפתחו פתח לדיאלוג מתחדש עם 'האחר'? או שמשמעותן סגירת הפתח, אשר [עצם] פתיחתו לא היתה אלא אשליה חסרת תועלת, משום ששמו של האחר [הוא] תמיד יהושע... מאז פלישת הצבא בהנהגת בן נון לאדמת פלסטין ועד למאמרו של א. ב יהושע ב'הארץ'...
האומץ מחייב את הפלסטינים לנער חוצנם מידידות שפוגעת בעמם ובתולדות מאבקו ולועגת בגסות לזכויותיו הלאומיות. יתכן שעליהם להכיר בכך שהדיאלוג הישיר עם 'האחר' הוא [בבחינת ניסיון] לחפון רוח ולקצור קש, אפילו אם דיאלוג זה מתייפה בסיסמה – הכרת האחר!"[2]
בעל טור ביומון "אל-קדס", זכריא מחמד, כתב תחת הכותרת "כיצד פתר האדון יהושע את הבעיה במכה אחת":
"הפתרון של אדון יהושע לבעיית הפליטים מבוסס על המילון. הוא, בעצם, אומר לנו: 'פלסטינים, פתחו את המילון ואז תיפתר בעיית הפליטים ותנוח דעתנו וגם דעתכם'. כאשר הוא רואה שהפלסטינים לא ממהרים לפתוח את המילון, הוא פותח אותו [בעצמו] ומורה באצבעו על אחד העמודים ואומר: 'אתם רואים? הבעיה טמונה בטעותכם הלשונית בלבד. אם תתקנו את לשונכם, לא תהיה בעיה אתכם ועם הפליטים שלכם.'
כדי להבהיר [את דבריו] לפלסטינים רפי השכל, אשר אינם מבינים רמזים, הוא אומר: 'פליט הוא אדם שברח או גורש מארץ מולדתו, ואילו עקור הוא אדם שברח או גורש מביתו, אבל נשאר בטריטוריה של מולדתו'. ואולם, הפלסטינים - בשל שיבושי הלשון שלהם – 'לא קראו לעקוריהם עקורים אלא פליטים, אף שאלה נשארו במולדת הפלסטינית והתגוררו במרחק עשרים עד ארבעים קילומטר מבתיהם.'
שגיאה לשונית זאת [סבור יהושע] סבכה את העניינים וגרמה לבעיות ולמלחמות. פליטים אלו הנמצאים בגדה ובעזה הם עדיין פליטים והם יניפו את סיסמת השיבה למולדת, כלומר לבתיהם בישראל. אולם [גורס יהושע] כינוים בכינוי עקורים יחסל את הבעיה בכללותה, שהרי כיצד יכול עקור לשוב למולדתו כשהוא [למעשה] נמצא בה?...
כך הצליח האדון יהושע לפתור באבחה אחת חלק מרכזי מבעית הפליטים, את החלק הקשור לגדה ולרצועת עזה... אך הוא לא נעצר כאן. הוא רוצה לפתור את בעיית הפליטים כולה, ובמיוחד את בעיית הפליטים בתפוצות. לפיכך הוא חושף בלבול חדש אצל הפלסטינים... [לדבריו] - 'העם [הפלסטיני], שגיבוש זהותו הלאומית התרחש לקראת סוף המאה התשע עשרה, מבלבל עד עמם היום הזה בין המושג מולדת למושג בית'. בבלבול זה טמונה הבעיה, ואם נצליח, בעזרת אדון יהושע, לחסל בלבול זה הבעיה תיפתר פעם נוספת. חיסול בלבול זה יתבצע באמצעות הפרדה מוחלטת בין הבית למולדת, שכן הקשר ביניהם יביא למלחמות ולבעיות. כתוצאה מכך, הפלסטינים יכולים לשוב ל'מולדתם' בגדה וברצועת עזה, אך הם לא ישובו לבתיהם. ה'שיבה' היא שיבה למולדת, לא לבית...
כך מורים המילונים של האדון יהושע... כך מצליח האדון יהושע לפתור את החלק השני של בעיית הפליטים [החלק הנוגע לתפוצות]: הוא 'נותן' להם 'מולדת' ומשתלט על בתיהם... כל זאת באמצעות משחקי לשון בלבד: הפליט הופך לעקור וכך נפתרת הבעיה הראשונה [של הפלסטינים בגדה ובעזה] ואילו 'השיבה' היא תפישה הנוגעת למולדת ולא לבית, וכך הוא פותר את החצי השני [של הבעיה]. האין זה פתרון יחיד במינו? הוא מעניק להם מולדת ומשתלט על בתיהם!
אולם עלינו לומר לאדון יהושע כי הפתרון הזה איננו הפתרון שלו... ראשי ממשלות ישראל [בעבר] כבר אמרו בפה מלא: 'אין עם פלסטיני, יש ערבים שהשלכנו אותם אצל ערבים [אחרים] ועליהם לפתור את בעייתם'...
עלי להזהירכם. הנדיבות של אדון יהושע איננה חסרת גבולות... הוא ויתר לנו ויתור עצום ו'התיר' לנו לשוב 'למולדת', אבל 'בזמן המתאים'. אתם [רשאים] לחשוב כי משמעות הדבר שהשיבה תתבצע 'בזמן המתאים' לנו, כלומר בהתאם לתנאים הכלכליים והחברתיים שלנו. אך – לא! [השיבה תהיה] 'בזמן המתאים' לאדון יהושע. הוא יקבע לנו את 'הזמן המתאים' והוא עשוי למצוא שזמן זה ימשך חמישים שנה או יותר...
'השיבה' למולדת בכל זמן היא פריבילגיה של היהודים הרוסים, למשל; אלו שלא גרו בפלסטין מעולם, לא הם ולא אבות אבותיהם, יכולים 'לשוב' מחר, אם הם רוצים. הזמן תמיד מתאים לשיבתם. ואילו הפליטים, האדון יהושע יקבע להם את הזמן המתאים לשיבתם.
לפיכך, מהות הפתרון המקורי [של א. ב יהושע] לבעיית הפליטים היא הפתרון של ברק: אין שיבה לשום פליט לביתו. ההבדל הוא שברק אומר דברים אלו ביובש, ואילו האדון יהושע מציג זאת כתיקון לשונם של הפלסטינים ותיקון תפישותיהם המשובשות. כלומר, הוא רוצה להיות מורה שלהם...
הפתרון שמציע האדון יהושע... הוא השארת האנשים פליטים במולדתם באמצעות משחקים משפטיים או מילונאיים. צר לי לומר... כי סופר חשוב כמו יהושע מרשה לעצמו לקחת את אשפת הפוליטיקאים הישראלים המבחילה והטיפשית כדי להגיש לנו אותה כפתרונות מקוריים...
אם מישהו רוצה למנות את שגיאותיו [של א. ב יהושע] במאמרו הקצר הזה, עליו לבחור מקום אחר להציגן משום שהן רבות מאוד ומעל לכך – הן רוויות בגזענות.
ולסיכום, לאדון יהושע יש פתרון אחד מוחלט למן ההתחלה: 'פליטים, אתם לא תשובו'. [ואולם] הוא יכול היה לומר זאת בחצי שורה, [שהרי] דיבור בעזות מצח מופלאה על נושא שהוא לא מכיר אותו ולא את ממדיו – אינו מעשה ראוי לאיש רוח או סופר חשוב."[3]