אלימות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נגד אנשי הרשות המחוקקת והמבצעת
ב-2באפריל 2000 הותקף השר הפלסטיני לאיכות הסביבה, יוסף אבו ספייה, במשרדו, על ידי מנכ"ל המשרד, חמדי אבו ר'רבייה, ומקורביו – כולם חברים מרכזיים בתנועת הפת"ח.[1] הרקע לתקרית – מאבק כוח על מעמד וסמכויות. כעבור שלושה שבועות, הורשעו התוקפים במשפט בזק בבית הדין (הצבאי) המיוחד לביטחון המדינה ונידונו למאסר של ארבע וחצי שנים.[2]
יום לאחר הכאת השר לאיכות הסביבה, הוכה יו"ר ועדת הפיקוח על זכויות האדם במועצה המחוקקת, חבר המועצה קדורה פארס, על ידי אנשי מנגנון הביטחון הפלסטיני (כוח 17), שמנעו ממנו מלהיכנס ללשכתו של ערפאת ברמאללה. לאחר התקרית נפגש ערפאת עם פארס והודיע לו כי התוקפים נעצרו ויובאו למשפט ואולם פארס החליט למחות על ידי הגשת התפטרותו מן המועצה המחוקקת.[3]
תקריות אלו הן רק שתי דוגמאות עדכניות בסדרה ארוכה של תקריות במסגרתן משתמשים גורמי בטחון פלסטיניים בכוחם ובנשק שברשותם כנגד אנשי רשות בכירים הן בזרוע המבצעת והן במועצה המחוקקת.[4]
בפברואר 98' הורה שר ההסברה, יאסר עבד רבו, לשומריו להיכנס למשרדי סגנו, אל-מתוכל טה, ותוך שימוש בנשקם, להרוס את משרדו ולתקוף אותו פיזית. לאחר שהותקף התברר כי מנכ"ל משרד ההסברה בעזה, מחמוד ח'ליפה, כבר ספג מכות בעבר מאנשיו של עבד רבו.[5]
בדצמבר 1999 הפליאו אנשי מנגנון המודיעין הכללי ביריחו את מכותיהם בחבר המועצה המחוקקת האופוזיציוני, עבד אל-ג'ואד צאלח לאחר שחתם על "גילוי הדעת של העשרים" בגנות השחיתות ברשות הפלסטינית שנחתם על ידי עשרים בכירים פלסטינים במועצה המחוקקת ומחוצה לה. על רקע זה גם נורה ונפצע ברגלו חבר המועצה המחוקקת, ד"ר מעאויה אל-מצרי משכם מחותמי הכרוז. היורים היו שלושה רעולי פנים [שאחד מהם היה שוטר]. באוגוסט 1998 תקפו כמה מאנשי מנגנון "הביטחון המסכל" מספר חברים במועצה המחוקקת שקיימו שביתת שבת מול ביתם של אנשי החמא"ס עמאד ועאדל עוצ'אללה במחאה על המצור שהוטל עליהם על ידי גורמי ביטחון של הרשות.[6]
'הרשות הפלסטינית העצמאית לזכויות האזרח' רואה בהפעלת אלימות זו ביטוי להעדר שלטון חוק ברש"פ. היא דרשה מן הרשות הפלסטינית "לנקוט אמצעים אמיתיים כדי להעניש את פורעי החוק, ולא להסתפק בתגובות הצהרתיות רגילות בדבר כוונה להעניש את האחראים, להקים ועדת חקירה וכיוצא בזה צעדים פורמליים אשר עד מהרה מקלים בהם או עוקפים אותם."[7]
גם סגן יו"ר המועצה המחוקקת, אבראהים אבו אל-נג'א, העלה תהיות קשות ביחס לאלימות זו: "ישנו מצב של תוהו ובוהו מוחלט בשטחים שלנו – כולם מכים את כולם... היום אנו – הפלסטינים – צריכים לשאול את עצמנו לאן אנו מובילים את עמנו; האם אנו פועלים בהתאם להגיון הכוח והאלימות או בהתאם להגיון הדמוקרטיה ושלטון החוק?"[8]
היומון הבינערבי "אל-קדס אל-ערבי" (היוצא לאור בלונדון) התייחס להשפעת תופעה זו על אופיה העתידי של המדינה הפלסטינית:
"משקיפים אינם זקוקים להוכחות נוספות כדי לקבל תמונה עגומה לגבי עתיד הישות הפלסטינית המתהווה כעת. כל העובדות בשטח מוכיחות כי היא לא תהיה ישות דמוקרטית המכבדת את החוק ואת זכויות האדם...
אין זו הפעם הראשונה שחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית הנבחרים מוכים, ונראה כי לא תהיה זו הפעם האחרונה. האנרכיה עוברת כל גבול ואין כבוד לשר או לחבר פרלמנט...
[כיום] כבר איננו יכולים לגנות את האויב הכובש. מעשים בלתי דמוקרטים ובלתי אנושיים אלו נעשים על ידי מנגנונים ברשות הפלסטינית שציפינו כי ישמרו על זכויות האזרח ובטחונו ויפנו את כל פעולותיהם כלפי הכובשים... אולם נראה כי זכויות האזרח תופסות מקום נמוך [בחשיבותו] במנגנונים אלו. העניינים הולכים מדחי אל דחי בשטחים הכפופים לרש"פ ולא נראה זיק של תקווה באופק העשוי לבשר על כוונות לתקן [את המצב] ולהפסיק את ההידרדרות...
תיקון 'הבית הפלסטיני' מבפנים חשוב יותר מן הנסיגה ומיישום ההסכמים [שנחתמו עם ישראל], [שכן] מה הטעם בנסיגה כשיסודות הבית הזה מתפוררים?"[9]
פעיל זכויות האדם הפלסטיני מעזה, הפסיכיאטר איאד אל-סראג', התייחס לנושא בהיבט רחב יותר. לטענתו הפעלת אלימות על ידי מנגנוני הביטחון ברש"פ היא רק אחד מביטויי האלימות בחברה הפלסטינית, שמקור כולם בחינוך לאלימות שמקבל הילד הפלסטיני בבית, על ידי הוריו:
"מה מביא פקיד בכיר לערער על החלטות המנהל שלו או אפילו על השר שלו באמצעות מכות? מהי הסיבה שבגללה מיידה תלמיד אבנים במרצה שלו או בעמיתו מאוניברסיטה אחרת? כיצד אפשר להבין תקיפת חבר במועצה המחוקקת? מה מסביר רצח של אישה מקופחת? מה מגלה הפופולריות של עונש המוות [בציבור הפלסטיני]? ומה מחבר בין כל אלה לבין העינויים בבתי הכלא?...
אינני מתעלם מעומק הכעס שהכיבוש הכניס לחיינו [כגורם לאלימות], אולם אינני רוצה לתלות בו את הכל... אומר בברור: אחת הסיבות העיקריות [לאלימות זו] מקורה בנו ובדרך החינוך בבתינו.
קורא יקר, האם אינך אחד מן האבות המתרגשים למשמע המילה "[יקולל] אביך", כאשר בנם האהוב בן השנתיים הוגה אותה [בפעם הראשונה]? ו[האם אינך] רוקד משמחה כאשר ילדך מוכיח את גבריותו בהכאת ילד אחר ואתה אף תמיד מעודד אותו ואומר 'הכה את הדוד...' או שאתה מדגים בפניו את התפקיד כדי שיחקה אותך... [ואומר]: 'ראה כיצד אני מכה את הדוד...' [האם אינך] משתגע כאשר נודע לך שבנך, המחונך מאוד, הוכה על ידי אחד מחבריו בבית הספר ולו היית יכול היית הולך לאחוז בצווארו של רשע זה? ו[האם אינך] מלמד את בנך כיצד לא להיות כבש בין זאבים?
אם אינך אחד מאלו, קורא יקר, הרי שאתה שייך למיעוט ולכן אל תתפלא, יקירי, כאשר אתה שומע שבעל חנות ירקות, דקר בסכין אחד מלקוחותיו, משום שזה העז להטיל ספק במתיקות האבטיחים שלו. ואל תתפלא, יקירי, כאשר אתה רואה תלמיד מכה את המורה שלו, פקיד מכה את השר שלו, חייל מכה את חבר הפרלמנט שלו וצעיר מכה את אמו או רוצח את אחותו...
אנו מחנכים את ילדינו כי הבעת כעס באמצעות השרירים - מותרת. יתרה מזו, אנו מעודדים אותם לכך, משום שאנו רואים בזאת חלק מן ההגדרה של כבוד ואומץ, ובכך אנו שוכחים את הדברים היפים ביותר במסורתנו הערבית, בדת האסלאם ובנצרות – הסובלנות, הריסון העצמי, ההתעלות על רגשות הכעס, ההבלגה, כיבוש הזעם והשימוש בשכל. ולכן אל תתפלא שאנו יורים באקדחים וברובים בשמחותינו ולא לומדים [לקח] אפילו כאשר יש הרוגים. נראה כי הרובה הפך סמל לגבריות בעיני כמה בעלי דמיון הסבורים כי גם השפם הוא סמל לגבריות.
למרבה הצער, חלק מפעולות הרשות פוגעות בשלטון החוק פעמיים: פעם אחת כאשר הרשות מנצלת את המבנה המשפחתי והשבטי [לצרכיה], דבר המחבל בחוק, מפיץ אוירה של פרוטקציוניזם ומעודד חלק מן האנשים [להשיג כוח] באמצעות הרשות, המפלגה או המשפחה המורחבת. פעם שניה כאשר היא מעבירה נאשמים [באלימות] למשפט בפני בתי דין צבאיים ופוגעת על ידי כך בעצמאותו ובסמכותו של השיפוט האזרחי.
לפיכך, אנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד נוכל להקים מדינת חוק כאשר חלק מאתנו למד וקיבל עידוד להשתמש במכות כדי ליטול בכוח את זכותו, או את מה שהוא מדמיין לעצמו כזכותו."[10]
גם שבועון החמא"ס "אל-רסאלה", ביטאון התנועה האסלאמית המתנגדת לרעיון הדמוקרטיה המערבית וחותרת להחלת חוקי ההלכה האסלאמית במקום חקיקה מודרנית חילונית להבטחת זכויות האדם, מצא לנכון – משיקוליו שלו - להתלונן על התנהגות מנגנוני הביטחון הפוגעת בשלטון החוק ובאמון הפלסטינים במנגנוני מדינה הפלסטינית העתידית:
"המשך הפרות [החוק] על ידי גורמים במנגנוני הביטחון או במנגנונים אחרים שולל מן האזרח את תחושת הביטחון ושולל את האמון בחוק וברשות המבצעת... כיצד נכין את [הציבור] שלנו לשלב המדינה, כאשר הוא רואה שאנשי השלטון נוקטים מדיניות של בריונות כלפי האזרחים וכלפי ההנהגות הציבוריות. האם ריבונות החוק ושמירת כבוד האדם אינם נתוני יסוד [חיוניים] להקמת מדינה?..
עד מתי יימשך המצב המעניק לאנשי מנגנוני הביטחון את הסמכות לנהוג בשרירות לב ללא כל מניעה חוקית... נראה כי אנו חוזרים אחורה לשלב הכיבוש בו לגורמי הצבא היתה סמכות מוחלטת לכפות את החוק ולעשות כל דבר שסברו לנכון לצורך הביטחון והסדר הציבורי. לא יתכן שהפלסטינים יחליפו את סמכויות הקצין הישראלי בסמכויות קצין בטחון פלסטיני שינהג כרצונו ללא כל ביקורת."[11]
[1] אחד התוקפים, אבראהים אבו ע'רבייה, למשל, הוא קצין בדרגת סרן במשטרה הפלסטינית. הוא נעצר בעבר כמה פעמים על ידי משטרת ירושלים בחשד שהיה מעורב במעשי חטיפה ואיומים על תושבים ממזרח העיר, אך בגלל חוסר ראיות מעולם לא הועמד לדין. ר' עיתון ירושלים, 5.5.2000.
[2] יש לציין כי ההרשעה עוררה תגובות אלימות של מקורבי המורשעים; יידוי אבנים לעבר מכוניות של הרשות, חסימת כבישים, הבערת צמיגים והכרזה על שביתת מסחר בירושלים. עיקר הזעם נסב על כך שהנושא טופל בבית הדין הצבאי לביטחון המדינה. ר' הארץ, 25.4.2000. הארץ, 1.5.2000.
[3] אל-חיאת (לונדון), 4.4.2000, אל-רסאלה, 6.4.2000.
[4] הדוגמא העדכנית ביותר היא ככל הנראה הפגיעה המילולית והפיזית בשר האוצר, מחמד נשאשיבי, על ידי האחראי על הביטחון המסכל בעזה, מחמד דח'לאן במהלך ויכוח לגבי התקציב. תקרית זו דווחה על ידי מקורות יודעי דבר, אך שני המעורבים בתקרית הכחישו שימוש באלימות. The Jerusalem Report, May 22, 2000
[5] אל-רסאלה, 12.2.1998.
[6] אל-רסאלה, 23.12.1999.
[7] אל-מסאר, אמצע אפריל 2000.
[8] The Jerusalem Report, May 22, 2000
[9] אל-קדס אל-ערבי, 5.4.2000.
[10] אל-קדס אל-ערבי, 21.4.2000.
[11] אל-רסאלה, 6.4.2000
