המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ילדים נלחמים בלבנון
24/9/2008

 

ילדים נלחמים בלבנון

 

כתבת תחקיר ביומון הלונדוני, "אל-חיאת"[1], חושפת את השתתפותם של ילדים לבנונים חמושים באירועים אלימים. לפי הכתבה, תופעה זו קיימת עוד מימי מלחמת האזרחים האחרונה במדינה בין השנים 1975-1990, והיא ממשיכה להתקיים גם כיום. התחקיר מסיק כי תופעת הילדים החמושים מהווה "פצצה מתקתקת" וכי המפלגות השונות מלבישות  את הילדים במדי צבא ונותנות להם לגרור אחריהם ציוד צבאי בעצרות הפוליטיות ובמיפגנים שהן עורכות, כשהם נראים כמוג'אהדין, וזאת כדי להראות שהדור הבא "ישלים את דרכן."

להלן קטעים מהתחקיר:

 

תיעוד התופעה במלחמת האזרחים  (1975-1990)

לפי התחקיר, גיוס ילדים הינו תופעה נפוצה בלבנון, ארץ שסועת קרבות פנימיים. התופעה תועדה במהלך מלחמת האזרחים בין השנים 1975-1990, "אז נעזרו [הלוחמים] ב'ילדים מתנדבים' בגילאי 14-18 כדי להעביר אספקה לקווים הקדמיים. כמו כן, הם עברו אימוני לחימה." עוד נכתב, כי במקרים רבים הילדים אשר גויסו לשורות המיליציות "היו מכורים לסמים, לאלכוהול או לדברים אחרים."    

 

תופעת הילדים החמושים כיום

התחקיר מציג השערה לפיה התגייסותם של הילדים מחזקת את ביטחונם העצמי. לדברי פעיל זכויות האדם, פאדי אבי עלאם, "הנשק גורם לילדים להרגיש גיבורים והמפלגות מבטיחות להם את שכרון החושים הזה. בנוסף הן נותנות להם מעט כסף." אל-עלאם מדגיש כי "המפלגות ממלאות את החסך הרגשי בחייהם של ילדים אלה ופורטות על נימי הרגש העדתי שלהם." 

 

על פי התחקיר, באירועים האלימים שהתרחשו בחודש מאי בבירות, נראו "כמה מהילדים כשהם חמושים מכף רגל ועד ראש, משוטטים ברחובות העיר." אחת מתושבות בירות סיפרה ל"אל-חיאת" : "חמישה נערים נכנסו לביתי, גילו של הגדול מביניהם לא עולה על 19. אחד מהם דיבר אליי בצורה מכוערת. אמרתי לו: תתבייש לך, אתה בגיל של הבן שלי. הוא שאל אותי: בן כמה הבן שלך? השבתי לו: בן 17. הוא אמר לי: הבן שלך יותר גדול [ממני]." עוד מספר התחקיר כי על אף שהמפלגות ותנועות הנוער מכחישות שהן עורכות אימונים צבאיים לילדים, הרי שישנם ילדים "המתגאים מול חבריהם בכך שהם יודעים להשתמש היטב בנשק משום שעברו אימונים צבאיים מטעם מפלגה כזו או אחרת."

 

אחמד בן 14 מחקה את אביו השהיד

 התחקיר מביא את הדוגמא של אחמד נער בן 14 שאימו נאלצה להגר לקנדה בשל נחישותו הגדולה של בנה לאחוז נשק ולהילחם: "אחמד הוא בן 14 מבאב אל-תבאנה [בטריפולי]. אביו, שהיה חייל בצבא לבנון, מסר את נפשו בקרב ב[מחנה הפליטים] נהר אל-בארד בין ארגון 'פתח אל-אסלאם' לבין צבא לבנון לפני כשנה. מדי הצבא שברשותו הם מתנה מאחד מחבריו של אביו. מאז חזר אחמד לכפר ללא אביו הוא לובש את מדי אביו בכל יום רביעי - היום בו אביו היה נוהג ללכת לצבא בימיו האחרונים - ולאחר שהוא מצדיע לעצמו ומוודא כי הוא ערוך, הוא הולך לתמונת אביו שבסלון, נעמד מולה ומצדיע שוב. לאחר מכן, הוא הולך למרפסת, מתבונן על הבית מכל כיווניו ומסרב לפשוט את מדיו לפני שקיעת השמש."

 

בהתחלה, מדווח התחקיר, לא התייחסה אימו של אחמד לתנועותיו "עד שהבחינה בהתלהבות המתפשטת בו כאשר הוא שומע על אירוע בטחוני. היא חשבה כי הדבר אינו חורג מניסיון לחקות את אביו השהיד, עד אשר שמעה שהוא שואל את אחד מקרוביו האם הוא יכול להתגייס לצבא. כאשר נענה כי עליו להמתין עד שימלאו לו 18 שנים שאל האם הוא יכול להצטרף להתנגדות. כאשר קיבל את אותה התשובה, לא נותר לאחמד אלא לומר כי יש ילדים בגילו שיודעים להלחם, במיוחד במחנות הפליטים הפלסטינים."

 

לדברי האם, "התלהבותו של אחמד גברה עם הדיבורים על ילדים המשתתפים ב'התקפה על בירות' [במאי 2008]. המצב החמיר עם התפשטות האירועים לבאב אל-תבאנה-בעל מחסן, אז הביע אחמד נכונות להשתתף בקרב ולא היה חשוב לו לצד מי. מטרתו הראשונה היתה לשאת נשק והוא היה מוכן להלחם עם כל צד אשר יסכים לקבל את גופו החסון מבלי לשאול לגילו."

 

לדברי התחקיר, האם היתה אובדת עצות עד אשר החליטה לנצל את האזרחות הקנדית שלה ולנסוע לקנדה יחד עם בנה.  

 

ילדים חמושים בלבנון

 

    



[1] אל-חיאת (לונדון), 20.7.2008