המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל תוניסאי על הפגם היסודי במדינאות הערבית
9/6/2003

 

 

אינטלקטואל תוניסאי: הפגם היסודי במדינאות הערבית –  הפיגור בתהליך קבלת ההחלטות

 

במאמר ביומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי" מנתח האינטלקטואל הליברלי הטוניסאי אל-עפיף אל-אח'צ'ר את הפגם היסודי במדינאות הערבית המצוי, לדעתו, בתהליך קבלת ההחלטות, ומציג גם דוגמאות היסטוריות ופוליטיות[1]. להלן עיקרי המאמר:

 

"המדינאות הערבית סובלת ממספר אנומליות, הן ברמת התיאוריה והן ברמת העשייה. אנומליות אלה עמדו ביסוד הכישלונות הרצופים במהלך מאתיים השנים האחרונות, מאז נפילתה של קהיר בפני נפוליאון בונפרטה בשנת 1799 ועד לכניעתה של בגדאד ללא לחימה בשנת 2003. 

 

[האנומליה הראשונה] היא הפיגור הקיים בתהליך קבלת ההחלטות. [השניה היא] חוסר היכולת לקרוא באופן רציונלי את מאזן הכוחות קודם שנקלעים למאבק כלשהו. [השלישית היא] האמונה ההזויה בהתערבות אלוהית בהיסטוריה שתפיק ממאזן הכוחות תוצאות המנוגדות לחוקיו. ולבסוף, [האנומליה הרביעית] היא הטירוף האובדני של [מלחמת] ג'יהאד ושל הקרבה על מזבח האמונה כפתרון קסמים דתי לפגם הקיים ביחסי הכוחות.

 

במציאות, ארבעת האנומליות הללו תומכות זו בזו ומקיימות ביניהן השפעות הדדיות. אבל, לצורכי אילוסטרציה, ניתן לומר בתמצית, כי הפגם הבסיסי של כולן הוא הפיגור הקיים בתהליך קבלת ההחלטות בתחום המדיני ובתחום הצבאי, כמו גם בתחומי הכלכלה, החינוך והתחיקה. 

 

באופן רגיל, מאחורי כל ניצחון עומדת החלטה מדינית קולעת שיכולה להיות כזו רק כאשר היא נעשית בהתאם למפרט נתונים הדרוש בכל תקופה, ובמיוחד בתקופתנו, שבה תאוצתה של ההיסטוריה  הפכה את העולם למסועף ולמורכב יותר ופחות ניתן לחיזוי. מפרט נתונים זה מתמצה בשני תחומים מרכזיים: הגדרה מדויקת של האינטרס הלאומי וקריאה מתמטית ממש של מאזן הכוחות הפנימי, האזורי והבינלאומי. [הדבר נחוץ לכל מנהיג], בין אם מדובר בפילדמרשל עיראקי, [במנהיג] פלסטיני מחונן או בביסמארק סורי של הערבים – [שכן] שום אדם אינו יכול לשאת באחריות לשני תפקידים מורכבים אלה. 

 

רק במדינה [המבוססת על] מוסדות יש לממסד הדיפלומטי והמדעי ידע יסודי ומעמיק... [הלקוח] ממכונים מדיניים, אסטרטגיים, כלכליים ואפילו ממכונים פסיכולוגיים ומחוגי הגות. בכל תחומי ההתמחויות שלהם מגלים היועצים בקיאות בפעולותיהם ובמחקריהם של מוסדות כאלה [ונשענים עליהם] בתהליכי קבלת ההחלטות.

 

עמדתו של [הגורם] מקבל ההחלטות – [בין אם זה] נשיא המדינה או הממשלה – מצטמצמת כמעט אך ורק לחתימה על החלטה שעוצבה בידי צבא עצום זה של מוסדות, יועצים ומחשבים שגם הם שותפים כיום לעיצוב ההחלטות... לצדם של המוחות החושבים.

 

מוסדות אלה מזהים את המטרה המבוקשת ומשרטטים... את התסריטים ההולמים ואת התכלית [המבוקשת]. בעל ההחלטה... מתערב – תוך שהוא נעזר ביועציו הקרובים -  על ידי בחירת תסריט זה או אחר מבין התסריטים המיועדים להגשים את האינטרס הלאומי.

 

תהליך קבלת החלטות כזה אינו קיים במדינות ערב. לפחות בתשעה מכל עשרה [מקרים] במדינות אלה המנהיג אינו קשוב לצורך [להשתמש] ביועציו, [שבתוכם] מתים מפחד מהאפשרות שייעצו לו דבר מה שלא יעלה בקנה אחד עם החלטתו. החלטה אותה לקח בעצמו, לעיתים בהקיץ ולעיתים תוך שינה!

 

[כך למשל,] בשנת 1964 קראתי סיפור אודות נשיא עיראק, עבד אל-סלאם עארף, שבעת מנוחת הצהריים שלו באחד מימי [צום חודש] הרמדאן הוא התעורר באימה משום שחלם כי הוא הפסיק את הצום. לכן, קרא אליו את פרשן החלומות של נשיאות הרפובליקה, שהרגיע את בהלתו [של הנשיא] ובישר לו כי עוד באותו היום יקבל הודעה משמחת. "ואכן", כך סיפר הנשיא, "קודם לארוחת הפסקת הצום קיבלתי את הידיעה כי בדבר הסכם הפסקת האש עם הכורדים!"

 

[בדומה לכך], נמלט אחמד מדני, רמטכ"ל הצבא האיראני במהלך מלחמת איראן-עיראק, לחוץ לארץ משום שהאמאם ח'ומיני סירב לתכנית [המלחמה] של צבא איראן. במשך ארבעים שנה חייבה תכנית זו את הצורך לרדוף אחרי צבא עיראק, שהובס בשנת 1982, עד לבגדאד לשם הפלת המשטר. [ח'ומייני הצדיק את עמדתו] באומרו, כי האמאם הנעלם אמר לו בשנתו: "הילחם מתוך גבולותיה של איראן ואז תתחולל מהפכה איסלאמית בעיראק".

  

וכיצד הגיע המפקד סדאם להחלטה [שראתה] שהכרח לפלוש לכווית..? בתאריך 10.8.1990 נפגש סדאם בכווית עם ראש שירותי המודיעין ואחיו למחצה, סבעאוי אבראהים, ועם מספר גדול של קצינים בכירים ומנהלים של מנגנון זה. [סדאם] שוחח עימם ארוכות אודות המניעים לכניסה לכווית ואמר: "האם אתם חושבים שההחלטה על החזרתה של כווית [לריבונות] עיראק היתה החלטה שלי? כלל וכלל לא. זהו חלום [שנגלה לי] בשנתי ומצאתי את עצמי מחויב להיענות לו [לציוויו]. זהו רצון האל ותפקידנו הוא להוציאו לפועל, ולא יותר מכך" (מתוך: סעד אל-בזאז – "הגנרלים הם האחרונים ללמוד", עמ' 101) [מראה המקום במקור]. 

 

בשנת 1999 הצהיר מנהיגו הרוחני של ארגון החמאס, השיח' [אחמד] יאסין, כי על פי הקוראן והתורה ישראל תיעלם [עד] שנת 2027, ארבעים שנים לאחר התפרצותה של האינתיפאדה בשנת 1987. במועד זה תקום מדינה פלסטינית על כל [שטחה של] פלסטין. במהלך ויכוח שניהל עימי מנהיג הג'האד עבדאללה שלח בתכנית "אל-אתג'אה אל-מעאכס" [בערוץ אל-ג'זירה] הוא טען בפניי, כי האחים בחמאס אינם שותפים לחזון זה של השיח' אחמד יאסין. אבל, כאשר בשנת 2001 מומחה בריטי לעניינים פלסטינים שב מעזה הוא הביע את פליאתו על כך שכל מנהיגי החמאס משוכנעים בהיעלמותה הבלתי נמנעת של ישראל בשנת 2027, כפי שכתבה הדא אל-חסיני בעיתון "אל-שרק אל-אוסט".

 

[גם] החלטת עבד אל-נאצר שהוליכה לתבוסת 1967... נעשתה בדרך שאינה פחות מפגרת: כמענה להאשמתו בפחדנות על ידי משטר הבעת' הסורי, ועל כך שהוא חושש להילחם בישראל ומסתתר מאחרי חיילי האו"ם המוצבים במיצרי טיראן, החליט [עבד אל-נאצר] לדרוש מהאו"ם להסיג את כוחותיו המוצבים [בחצי האי סיני]. ישראל ניצלה את ההזדמנות והנחיתה עליו מכה ניצחת. 

 

תהליך זה של קבלת החלטות מדיני וצבאי, [הנעשה] על פי חלומות או מתוך דחף [למחות] אות קלון של [האשמה] בפחדנות, מוכר ברפואת הנפש. אולם במילון המדיני תהליך כזה אינו מוכר וגם לא יזכה להכרה. רציונל מדיני המצוי בדרגה טרגית כזו של אפסות, שאינו מסוגל לחלוטין להגדיר מהו האינטרס הלאומי ולנתח את מאזני הכוחות באופן מושכל – תבוסתו [הבלתי נמנעת] חרותה על מצחו.

 

מהו הרקע הדתי של החלטות הזויות אלה? [הרקע הדתי לכך] הוא האמונה התפלה בדבר [קיומה של] התערבות אלוהית בהיסטוריה, ושמוצאה הישיר הוא מרעיון כשפים המבקש מן המציאות שתעניק לו תוצאות העומדות בניגוד לחוקיה [של המציאות]!

 

אם עולם הנסתר, הטקסט הדתי וההתערבות האלוהית בהיסטוריה הם המקורות [המעצבים את] תהליך קבלת ההחלטות בתחום המדיני והצבאי – אין פלא ש[רעיונות כגון] "ג'האד וההקרבה על קידוש האמונה" ['אסתשהאד'] נחשבים לדרך המופתית להגשמתן של החלטות כאלה.

 

[כך למשל], בשנת 1830 הציע מפקד הצבא הצרפתי שכבש את אלג'יריה לאמיר עבד אל-קאדר לחלק את אלג'יריה לשתי מדינות. האמיר האלגי'ראי התייעץ עם המופתי של [העיר] פאס אודות ההצעה. תוכן תשובתו של המופתי, שבאה בפסק הלכה ארוך, היתה כי אם יניח האמיר לכופרים לקבל דריסת רגל על אדמת האסלאם ['דאר אל-אסלאם'] - יהפוך הג'יאהד למצווה החלה על כל מוסלמי בוגר המסוגל [להילחם]. כך, על סמך פסק הלכה סירב האמיר להצעה [הצרפתית]!.

 

[לעומת זאת], כאשר בשנת 1853 הטיל הצי האמריקני [בפיקודו של האדמירל פרי] מצור על יפן, כשהוא מעניק לקיסר אולטימטום של 24 שעות [לקבל החלטה ולבחור בין] פתיחת גבולות יפן בפני הסחר האמריקני לבין מלחמה, התייעץ הקיסר בפמלייתו. תשובתם של אנשי הפמליה היתה: "על פי מאזן הכוחות בינינו ובינם [בחירה באופציית] המלחמה פירושה התאבדות. אם כך, נפתח את ארצנו בפניהם ונחקה אותם בכדי שנעלה עליהם". זהו, בתמצית, השוני שבין מצבה של אלג'יריה לבין מצבה של יפן כיום!"

 



[1]  אל-עפיף אל-אח'צ'ר, "הפגם הבסיסי במדיניות הערבית: הפיגור בתהליך קבלת ההחלטות", אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 18.5.2003. המאמר הופיע גם באתר "אילאף" בתאריך 17.5.2003.

   www.elaph.com.:9090/elaph/arabic/frontendProcess.jsp?