המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר על פולחן הדיקטטורה בעולם הערבי
6/7/2003

 

מאמר על פולחן הדיקטטורה בעולם הערבי

 

במאמר תחת הכותרת "תחי הדיקטטורה" בוחן בעל הטור עבדאללה רשיד בעיתון היומי אל-אתחאד היוצא לאור באמירויות המאוחדות את שורשיה של סרבנות הרחוב הערבי לכללי המשחק הדמוקרטי. להלן תרגום עיקרי המאמר[1]:

 

"העולם כולו נבוך ביחסו אלינו, הערבים, והוא אינו יודע עוד אם באמת אנו חיים על כוכב לכת זה  או באנו מכוכב לכת אחר. האם כל העמים הערביים זקוקים לטיפול פסיכולוגי או שאנו [נמנים על זן] חשוך מרפא שגם הטיפול הפסיכולוגי לא יועיל לו במאום? האם העמים הערביים תומכים בדמוקרטיה או לא? האם הם רוצים בחירותם או הם נכנסו לתאי הצינוק של הדיכוי והם שבעי רצון, שמחים ומרוצים מהאזיקים שעל ידיהם, מכבלי הברזל שעל רגליהם ומקולרי האסירים שלצווארם?

 

העולם כולו נבוך באשר אלינו. האם אנו באמת מבקשים [לממש] את חירויותינו ומשתדלים להיפטר מעידן הדיכוי, המחסור והשררה? האם העמים הערביים אכן רוצים להיחלץ מציפורניהם של משטרי הדיכוי, או שמא הם מכורים לחיים של ניוון מוסרי, של [קיום] מבזה והשלמה עם ההכנעה. האם העמים הערביים התמכרו לחיים במולדת [שהחיים בה] כמוהם כהשלכת [אדם] למחשכי בתי הכלא? האם הם התמכרו לצליפות השוטים והמגלב, להמסת [קורבנות] בחומצות, למכות על העורף, להשפלה ולעליבות?

 

לנוכח המצב [כיום בעולם הערבי] נראה כי הפסיכולוגיה של האדם הערבי התמכרה לדפוס הדיקטטורי של החיים. כל העמים הערביים כאחד התמכרו לחלוטין לדיקטטורה, לדיכוי ולמשטרים המכים בנעליהם על ראשי [האנשים] ומתחת לחגורה. ממבט ראשון נראה לעולם כי האהבה העזה לדיקטטורה זורמת בדמם של העמים הערביים עד כדי התמכרות כרונית אשר לנצח לא ניתן יהיה להשתחרר ממנה. [ממבט ראשון נראה לעולם] כי עמים אלה ימותו, כפי שדג מת מחוץ למים, אם ביום מהימים הם יתעוררו [וימצאו לפניהם] שלטון שאינו מדכא ושאינו נוהג כלפיהם באופן דיקטטורי ומשפיל.

 

אינני מגזים בדברי אלה. שכן, בתוכו של כל אחד מאיתנו יש דיקטטור קטן המרגיש סיפוק מכך שמופעל נגדו דיכוי מצדם של אלה שהם חזקים ואלימים ממנו ובה בעת לא נמנע ממנו מלנהוג בסביבתו באותו האופן, כלפי אלה שהם חלשים ופחותים במעמדם ממנו. וכאשר גדל מעגל [הנשלטים על ידו], ואותו פרט הופך למחליט ראשון ואחרון ובעל שררה – פושה הדיקטטורה [כנגע] ונכפית על כל האנשים. כך הופך המדוכא והעשוק מתמול למדכא ולעושק היום והחלוש מתמול לבעל הזרוע היום.

 

רבים מהכותבים הערביים יצאו מכליהם בקללות כלפי ארצות הברית על שהיא מתמהמהת בביסוס הדמוקרטיה בעיראק, אולם הם מסרבים לדון [בחוסר] רצונו של העם העיראקי, על כל פלגיו, לנסות את הדמוקרטיה. עד עתה שום צד עיראקי לא הסכים לשבת עם הצד האחר, להגיע להבנה באשר לגורלה של עיראק כמדינה מאוחדת וריבונית. כולם רוצים לקחת את הנתח שלהם בעוגה וכולם מסרבים [להכיר בצד] האחר. [עיראק של] הפנים דוחה את [העיראקים הבאים מן] החוץ ולהפך, השמאל דוחה את הימין והימין מוחק את השמאל וכן הלאה.

 

בהתייחסות לשאלת יישומה של הדמוקרטיה בפועל, האם פירושו של הדגם העיראקי הוא שתרבות ביטולו של האחר פשתה בדמם של העמים הערבים עד כדי כך שהם אינם מסוגלים להיפטר מן העבדות לדיקטטורה ולמשטרי הדיכוי? האם פירושו של דבר הוא, שהעמים הערביים מכורים להשלמה עם הדיכוי, האלימות ומדיניות אגרוף הברזל עד כדי כך שכל דיבור על דמוקרטיה גורם לעמים אלה בעתה והזיות? האם פולחן הדיקטטור והדיכוי הפך לעיקר במחשבתו ובתרבותו של הערבי ואילו המעבר לדמוקרטיה הוא החריג?"



[1] עבדאללה רשיד, "תחי הדיקטטורה", אל-אתחאד (האמירויות המאוחדות) 29.6.2003.