עיתון לבנוני קורא לממשלת לבנון לפרק את הנשק במחנות הפליטים
על רקע החרפת הקרבות והמאבקים הפנימיים במחנה הפליטים הפלסטיני בעין אל-חלוה שבדרום לבנון, שוב עולים בתקשורת הלבנונית קולות הקוראים להביא לפתרון הבעיה הפלסטינית בלבנון. עלי חמאדה, בעל טור ביומון הנוצרי "אל-נהאר", עיתון המתנגד באופן מסורתי להימנעותה של ממשלת לבנון מלהתערב במתרחש בתוך המחנות, קורא לפרק את הפלסטינים מנשקם ולשבת אתם למו"מ, ובמקביל קורא לחברה הלבנונית לשנות את יחסה לפליטים הפלסטינים[1].
"הפיצוצים וההתנקשויות ממשיכים בלי סוף במחנות [הפליטים] הפלסטיניים [בלבנון]. הפתרונות החלקיים והשטחיים לבעיה אינם מורידים מחומרתה אלא רק מחזקים את התחושה המקומית, כי קיים קשר בין המדינה לבין מנגנוני הפיצוץ במחנות, קשר שמטרתו לשמור על המצב המוזר הזה, אשר אינו תורם לבעיה הפלסטינית כהוא זה, ואינו משפר את תנאי החיים של הפלסטינים בלבנון. מצב [זה] כבר אינו נסבל, כפי שהתבטא בכיר במחנה [הפליטים] עין אל-חלוה. אנו, הלבנונים, מצרפים את קולנו לקולם של האחראי הפלסטיני ושל מאות משפחות המתגוררות במחנה. ברור, כי כמה מהקולות הגזעניים הידועים בלבנון יטילו את האחריות על הפלסטינים ויקראו לפרוץ למחנות בכח.
אך אנו מטילים את האחריות [למצב] על המדינה הלבנונית כולה, שכן היא הגורם העיקרי לתסבוכת הבטחונית הזו, מכיוון שהיא מסרבת להתמודד מול בעיית הנשק ב[תוך ה]מחנות. היא תומכת בהישארותו של הנשק הזה, שכן היא ותומכי העימות מול ישראל סבורים שניתן יהיה להשתמש [בנשק הפלסטיני] כקלף מיקוח ב[שעת] הסדר. הנשיא [אמיל לחוד] אמר לשליח האו"ם טרייה רוד-לארסן כי הגבול [בין לבנון לישראל] אינו יכול למנוע ניסיון של פליטים פלסטיניים לשוב לארצם בכח הנשק. כלומר, לבנון הכריזה באופן גלוי כי היא מקבלת את הישארותו של הנשק הפלסטיני, אע"פ שעברו עשר שנים מאז תום המלחמה. כמה בכירים, המוּנָעים בשלט רחוק, אמרו כי אחד הגורמים לכך שלבנון תומכת בהמשך ציודו הצבאי של חזבאללה הוא שהארגון נחשב לגורם של יציבות ושליטה על הגבול הדרומי [של לבנון] מול פעילות אפשרית בלתי נשלטת של פלסטינים, שמטרתה להסב את תשומת הלב לנושא זכות השיבה.
הגיעה העת לצאת מהמשוואה הזו, הפוגעת בחברה הלבנונית יותר מכפי שהיא מאיימת על בטחונה של ישראל. המתרחש במחנות הופך את חיי הפלסטינים לגיהנום מתמשך, בשעה שבעייתם וזכות השיבה שלהם מנוצלות [ע"י הלבנונים] במלוא העוצמה: אנו ממשיכים לחסל את חייהם הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים וההומניטריים; אנו מתייחסים אליהם בגזענות מחד גיסא, ומאידך גיסא קוראים להגן על בעייתם; אנו סוחרים בהם בשוק העבדים הלאומי ורואים אותם כקלפים במשחק העסקאות להן אנו אורבים יחד עם ארה"ב וישראל, אך בו בזמן אנו מחסלים את עתידם כבני אדם; אנו רוצים כי ילבשו את צורת ה"רעים" בתוך מצפונם של חלק מהלבנונים, כדי שיהיה קל יותר לרדוף אותם ולדכא אותם; אנו שודדים את עמנו, אך בו בזמן שודדים גם את הפלסטינים ומשאירים את הנשק העלוב במחנות, תוך הכרזה כי איננו רוצים "לזהם" את ידינו "הטהורות", "הלאומיות", בדמם של אחינו למאבק.
מי אמר כי עלינו לזהם את ידינו? מדוע אין אנו מנהלים מו"מ רציני עם ההנהגה הפלסטינית בלבנון ובפלסטין כדי להביא לנרמול החיים במחנות? מדוע מנהיגינו הלבנונים, אשר חולקים מאבק היסטורי עם הפלסטינים, אינם פועלים לסיום הטרגדיה האנושית והפארסה הפוליטית? מדוע אין אנו מסיימים את החרם הלא שפוי הזה על הרשות הפלסטינית ועל נשיאה יאסר ערפאת ומנהלים מו"מ למען מסירה מרצון של הנשק במחנות? מדוע אין אנו רוצים להבין כי רעידת האדמה האסטרטגית במזרח התיכון לא תיעצר ע"י השתעשעות בנפשם של אזרחינו הלבנונים והפלסטינים ובעתידם? הגיע הזמן לפתוח במו"מ מהיר ונחרץ להסגת הנשק מהמחנות. דרך החזרה לפלסטין והגשמת זכות השיבה בפועל אינן עוברות עוד על גופותיהם של ילדים, נשים וזקנים במחנות, ובוודאי שאינן עוברות עוד דרך שוד הלבנונים. הדבר החשוב מכל הוא שלא נשמע עוד את דברי ההבל של הבכירים ה"לאומיים" במדינה ואת האגדה, לפיה "הסגת הנשק הפלסטיני היא מזימה נגד זכות השיבה או מזימה לאזרוח [הפלסטינים בלבנון]".