המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אבו עלאא - פרופיל פוליטי
11/9/2003

 

אבו עלאא - פרופיל פוליטי

 בשבעה בספטמבר אישרו המועצה המרכזית של תנועת הפת"ח והועד הפועל של אש"פ את מינויו של יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית, אחמד קריע, "אבו עלאא", לתפקיד ראש הממשלה הפלסטיני החדש.

 

המינוי בא בעקבות התפטרותו של מחמוד עבאס, "אבו מאזן", בשל מחלוקות פנימיות קשות בתוך תנועת הפת"ח. בניגוד למינויו של אבו מאזן שנעשה עקב לחצים חיצוניים ולמורת רוחו של ערפאת, מינויו של אבו עלאא נעשה בתמיכתו ובהסכמתו של ערפאת.

להלן כמה מהתבטאויותיו של אבו עלאא בעבר בנוגע לעימות עם ישראל, לתהליך המדיני ולסוגיות הסדר הקבע:

1. על "אינתיפאת אל-אקצא" והמאבק בישראל

תמיכה ב'התנגדות לכיבוש' והתנגדות לפיגועי ההתאבדות

אבו עלאא ביטא תמיכה ב'התנגדות' הפלסטינית לכיבוש אך הביע התנגדות לפיגועים בתוך ישראל. במסיבת עיתונאים ברמאללה אמר: "ההתנגדות של עמנו תימשך עד אשר תיענה ישראל לחוק, להחלטות הבינלאומיות ולזכויות הלאומיות הפלסטיניות"[1] ובהזדמנות אחרת הצהיר: "כל המאמצים להפסיק את האינתיפאדה ינחלו כישלון, משום שישראל וגורמים נוספים מתייחסים למשבר כאל בעיה ביטחונית- בכך שהם קוראים להפסקת הירי וההפגנות ולחידוש התיאום הביטחוני - ולא כאל בעיה פוליטית שיש למצוא לה פתרון מדיני."[2]

 

למעשה, כבר בשנת 1996 לא שלל אבו עלאא את האפשרות של חידוש המאבק האלים בישראל. בראיון ליומון הפלסטיני "אל-נהאר" נשאל אבו עלאא "האם האנתיפאדה עלולה לחזור שוב למרות שההנהגה הפלסטינית נמצאת בעזה ובגדה המערבית" על כך הוא השיב: [הדבר] אפשרי בהחלט, אם תהיה זו אופציה שאין לה תחליף. כיום עומדות בפנינו שתי אופציות בלבד: או שתהליך השלום יימשך, או שיינקט מאבק על כל צורותיו, כולל סקילת הכובש באבנים. התשובה לכיבוש תהיה יותר מסוכנת מהאנתיפאדה. הנשק מחולק והארגון גדול יותר מבעבר. החלופה לשלום תהיה קשה עבור הישראלים. הם הבינו זאת לאחר "אנתיפאדת ירושלים" [ארועי ספטמבר 1996] שהעבירה מסר לישראלים כי קיימת אפשרות שכל הפלסטינים יתלכדו - החל בילדים וכלה בזקנים ובמשטרה - נגד הכיבוש. על הישראלים להבין שיש לנו אופציות וחלופות." [3]

 

דברים דומים אמר גם ב-1998: "ההנהגה שזרקה אבנים מוכנה היום לזרוק שוב אבנים כדי לשחרר את עמה ואת אדמתה."[4]

 

במהלך אינתיפאדת אל-אקצא הביע אבו עלאא את התנגדותו לפיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כאשר נשאל בראיון ליומון הלבנוני "אל-נהאר" בנוגע לפיגועי התאבדות, השיב:  "אני באופן אישי תומך בהפסקת פעולות אלה ובמתן הזדמנות לתהליך השלום לחזור למסלולו הטבעי. זאת מפני שאני חושב שהאינתיפאדה הנוכחית רשמה הישגים גדולים ועלינו לנצל אותם." [5]

 

תמיכה בפתרון מדיני

על אף תמיכתו בהתנגדות הפלסטינית, קרא אבו עלאא פעמים רבות לפתור את הסכסוך בדרכים מדיניות. בראיון ל"אל-נהאר" הלבנוני הסביר: " אינני אומר שהאינתיפאדה הנוכחית צריכה להסתיים, אלא שהיא צריכה לפנות למסלול אחר ולכיוון אחר. יש אמצעים רבים ומגוונים בהם עמנו יכול לנקוט כדי להביע את התנגדותו המוחלטת לכיבוש. בה בשעה שאני אומר שפעולות מסירת הנפש צריכות להיפסק, אני [גם] אומר שהישראלים הם הטרוריסטים והם אלו המשתמשים בטרור מאורגן של מדינה."[6]

 

בהזדמנות אחרת אמר אבו עלאא: "הדם אינו האמצעי היחיד להגשמת המטרות. ישנו [גם] מאבק  מדיני, תרבותי וחברתי ואלו גם מרכיבים של המאבק למען העניין שלנו."[7]

 

במהלך ביקור של משלחת של אנשי קונגרס אמריקאים במשרדו באבו דיס בינואר 2002 אמר: "הרשות הפלסטינית מבינה לחלוטין כי העולם נכנס לתקופה חדשה, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, ועל כן, היא הגבירה את מאמציה, [מאמצים שהיא עושה מזה] זמן רב להפסיק את האלימות ולהשיב את תהליך השלום למסלולו ."[8]

 

בעת שביקר בפאריס אמר אבו עלאא: "הדרך היחידה לפריצת דרך אמיתית ורצינית כדי לצאת מן המשבר הנוכחי היא הפתרון המדיני." לדבריו, יש צורך ליצור "שינוי מנטאלי במוחותיהם של הפלסטינים והישראלים כמו השינוי שיצרה החתימה על הסכם הצהרת העקרונות בשנת 1993.

אז, ישראל הודיעה כי היא מכירה במדינת פלסטין [שתשתרע על] גבולות 4 ביוני 67' כולל ירושלים ופלסטין הכירה במדינת ישראל בגבולות שקדמו ל-4 ביוני 1967, מה שאומר פתרון של  70% מהבעיה."[9]

2. על התהליך המדיני עם ישראל

על הסכם אוסלו

לדברי אבו עלאא, שהיה מבין אדריכלי הסכם אוסלו "האינתיפאדה הראשונה היא זו שהביאה את אוסלו וזה הישג חשוב וגדול מפני שהיא הביאה [הישגים] מבלי שניתן דבר"[10] 

 

לשיטתו, גם לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא אוסלו לא מת ולא הסתיים: " הפגם אינו באוסלו אלא במדיניות הישראלית שחשפה כי היא אינה יכולה ליישם את אוסלו ולכן אינה יכולה להיענות להחלטות האו"ם... 

 

אוסלו לא מת ולא הסתיים מפני שאילו היה מת או מסתיים היו נעלמים כל עקבותיו. נכון שישראל מנסה, וכבר ניסתה בעבר, להתחמק מכל ההתחייבויות שלה אבל ההסכם עדיין מהווה את מקור הסמכות והבסיס והוא עדיין קיים ומשפיע על היחסים הפלסטינים- ישראלים למרות התוקפנות וההפרות של ממשלת ישראל."[11]

 

על קמפ-דיויד ותוכנית קלינטון

כחבר בצוות המו"מ הפלסטיני התייחס אבו עלאא בהזדמנויות שונות לפסגת קמפ דיויד. בראיון ליומון הרש"פ אל-איאם אמר אבו עלאא "במו"מ בקמפ-דיויד לא הוצגה שום עמדה ישראלית חדשה. להיפך, הוצגו אותן עמדות בלתי מקובלות שהוצגו במשאים ומתנים [הקודמים]."[12] 

 

על פי דיווח של היומון העומאני "אל-וטן" אמר אבו עלאא כי "מה שהישראלים הציעו בקמפ דיויד, בהבנה עם האמריקאים, לא יהיה מוסכם עלי אפילו אם יוצע בעוד מאה שנה מהיום מפני שמה שדרוש הוא הסכם שלום כולל ובר קיימא שיכלול יציבות וביטחון לשני העמים הפלסטיני והישראלי באופן שווה."

 

עוד אמר: "ברק רצה להגיע להסכם עם [ולהופיע] הפלסטינים כגיבור בפני עמו. אבל הצעותיו לא היו בשום אופן מספיקות כדי להגיע להסכם כזה. היו לו אשליות שרק בגלל ההזמנה לפסגה ייאלצו הנשיא ערפאת וההנהגה הפלסטינית לקבל את מה שיוצע להם, מה שלא קרה ולא יקרה."[13]  

 

בראיון ליומון הלבנוני, "אל-נהאר" אמר אבו עלאא כי צפה את הכישלון בקמפ-דיויד ואף ניסה להתחמק מההשתתפות בו: "אין ספק שהנשיא קלינטון היה נחוש בדעתו, רצה להגיע לפתרון בסכסוך הפלסטיני-ישראלי והשקיע מאמצים בלתי רגילים [לשם כך], ואני עד לכך. אבל, לא היה שותף ישראלי רציני. לקמפ-דיויד קדם מו"מ חשוב בשטוקהולם. אני באופן אישי ניהלתי את המו"מ הזה עם [שר החוץ הישראלי לשעבר] שלמה בן עמי. לא הגענו להצלחה הדרושה אבל התקדמנו במידה רבה. לדוגמא, אנו הסכמנו שהגבול המזרחי של המדינה הפלסטינית יהיה מצפון - בית שאן, ומדרום - עד ים המלח. אח"כ פנינו [לעסוק] במערב וכמעט הגענו [להסכמה] בנוגע לגבולות המערביים. קבענו עיקרון האומר שהגבולות הם גבולות 67 עם תיקונים הדדיים...

 

עשרים יום לפני קמפ-דיויד בא שלמה בן עמי ואמר: 'עלינו ללכת לפסגת קמפ-דיויד' אמרתי לו: 'אם הפער בינינו לא יהיה ברור – והפער הוא קטן – קמפ דיויד יוביל לאסון. לא יתכן שהמנהיגים יבואו לפסגה כדי לדבר על הנושא מתחילתו ועד סופו. אבל אם נלך לפסגה כשבאמתחתנו עמדות ברורות - זהו עניין אחר. הלכנו לקמפ-דיויד מבלי שנציב בפני המנהיגים עמדות ברורות וזה מה שגרם לאסון. אני אמרתי את הדברים האלה בפומבי לאחר שהודיעו על ההזמנה [האמריקאית] לקמפ-דיויד ניסיתי להתחמק מלהשתתף בפסגה אבל [למרות זאת] הלכתי [לפסגה] והשתתפתי [בה] והיו שם בעיות. הישראלים והאמריקאים בכלל לא הציעו שום דבר שהפלסטינים יוכלו להגיד עליו "כן" בסוגיות השונות, ולכן הפסגה נכשלה. אך אין פירוש הדבר שניתן להאשים אותנו בכישלון הפסגה. זכויותינו מקודשות ואיננו יכולים לוותר עליהן. אילו קמפ-דויד היה אחד מסיבובי המו"מ, אז הייתי אומר שהוא היה מצוין אבל בתור פסגה מכרעת הוא היה כושל."[14]

 

על המשך המו"מ לאחר כשלון פסגת קמפ דיויד אמר: "לשם כינוס פסגה נוספת דרושה התקרבות של העמדה הישראלית לעמדה הפלסטינית ולא להפך, כי הפלסטינים אינם הצד שנכנע ללחצים." לדבריו הפלסטינים מעונינים להמשיך את השיחות "ממקום בו נפסקו" ותובעים שהויתורים המותנים ימשיכו להיות שרירים וקיימים.[15] עוד אמר "כללי המשחק השתנו. כעת צריך ליישם את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית ולא לחזור אל המשא ומתן על פי כלליו הקודמים... לאחר קמפ דיוויד השתכנענו כי ממשלת ישראל תנסה לכפות את עמדתה בכוח על הצד הפלסטיני, אך העם הפלסטיני המנוסה הכשיל את ניסיונות ברק באמצעות דבקותו בעקרונותיו הלאומיים."[16]

 

אבו עלאא אף תמך בעמדה הפלסטינית שדחתה את תוכנית קלינטון: "אנו סירבנו להכיר ביוזמת קלינטון כבסיס למו"מ. הישראלים אמרו כי יש לראות בה בסיס [למו"מ], אך אנו דחינו זאת ולכן כאשר קלינטון אומר כי יש לקלוט 80% מהמתנחלים [בגושי התנחלויות], אנו שואלים: על פי אילו סטנדרטים?! על פי איזה הגיון? לסטנדרטים האלה אין כל משמעות ולכן איננו רואים בהם בסיס [למו"מ]. הבסיס מבחינתנו הוא הלגיטימיות הבינלאומית."[17]

3. על סוגיות הסדר הקבע

הסדר הקבע בעניין ירושלים

לדעת אבו עלאא הריבונות על ירושלים המזרחית בכלל, ועל החרם [אזור המסגדים והר הבית] בפרט, צריכה להיות רק בידי הפלסטינים. לדבריו "ירושלים מהווה את הבעיה החשובה ביותר עבור ההנהגה הפלסטינית ולא יתכן שיהיה שלום ללא ירושלים, אשר ההחלטות הבין לאומיות ציינו במפורש את השבתה [לפלסטינים]." [18] עוד אמר: "על ממשלת ישראל והבכירים בה לדעת שהמדינה הפלסטינית היא בעיני כל הפלסטינים בגדה המערבית, ברצועה ובפזורה - היא ירושלים. המדינה משמעותה ירושלים ומדינה שירושלים לא תהיה בירתה לא תהיה מדינה."[19]

 

לשיטתו של אבו עלאא, ירושלים המזרחית, שצריכה להיות בריבונות פלסטינית, כוללת גם שכונות יהודיות כמו הגבעה הצרפתית ורמת אשכול[20] בנוסף לכך "כאשר ירושלים תועלה לדיון במשא ומתן, הצד הפלסטיני ידון בנכסים הפלסטינים בירושלים המערבית, בדיר יאסין ובעין כרם."[21]

 

אבו עלאא טען כי קבלת הצעת הפשרה הישראלית בקמפ דיויד - לפיה תהיה ריבונות פלסטינית מעל החרם וריבונות ישראלית מתחתיו -  היא בגידה באמונה: "[הישראלים בקמפ דיויד] הציעו ריבונות פלסטינית מעל פני הקרקע וריבונות ישראלית מתחת לפני הקרקע. מי יסכים לזה? הציעו גם ריבונות פלסטינית וריבונות-על ישראלית. אין לזה תקדים. כמו כן הם הציעו שליטה פלסטינית תחת ריבונות ישראלית, והציעו מעין ייצוג דיפלומטי, כמו שגרירות פלסטינית על אדמת ישראל. מי שמקבל את ההצעות הישראליות האלה בוגד באמונה. הם דיברו על חלוקת העיר לרובעים: הרובע הנוצרי, הרובע המוסלמי, הרובע היהודי והרובע הארמני. העיר מעולם לא הייתה מחולקת לרובעים כפי שהם הציעו… אם יהיה חייל ישראלי אחד באחד מן השערים לעיר העתיקה, יתרוקנו הדיבורים על ריבונות פלסטינית מכל תוכן."[22]

 

בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם" אמר אבו עלאא: "ירושלים מצויה כעת בסכנה. ריח של מזימה [שמטרתה] לקבוע עובדות חדשות בעיר נודף, הן מההצעות האמריקאיות והן מההצעות הישראליות. לכן, צריך לתמוך בעמדה הפלסטינית באמצעות החלטה איסלאמית."[23]    

 

למרות דברים אלו, העלה אבו עלאא בנאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג, הצעה ל"בינאום ירושלים"- הצעה שנדחתה לאחר מכן על ידי הנהגת הרש"פ כאשר הועלתה על ידי שמעון פרס. הוא הבהיר בנאומו כי הצעתו מבוססת על החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 194, היא החלטת החלוקה. על פי הצעה זו, במידה ולא יושג הסדר קבע, יאוחדו שני חלקי העיר ויהפכו ל"בירת העולם" שתוכפף לריבונות בינלאומית[24]

 

סוגיית הפליטים ו"זכות השיבה"

עמדתו של אבו עלאא' בנוגע לסוגיית הפליטים גורסת כי הפליטים הפלסטינים צריכים לשוב לבתיהם וכי "עקרון זכות השיבה הוא עקרון מקודש וסוגיית הפליטים היא באותה רמה כמו סוגיית מסגד אל-אקצא."[25]

 

לדבריו, "במסגרת הסכמי אוסלו חזרו לבתיהם יותר מ- 150,000 פליטים פלסטינים, דבר המהווה חלק מהשאיפה הגדולה של שיבת כל הפליטים הפלסטינים לבתיהם והשגת פיצויים בעבור כל הסבל שנגרם להם מאז שנת 1948."[26]

 

לשיטתו, בנוסף לזכות השיבה צריכים הפליטים לקבל גם פיצויים: "זכות השיבה אינה מבטלת את זכות הפיצוי, וזכות הפיצוי אינה מבטלת את זכות השיבה, ולא מהווה תחליף לה, מאחר שזהו פיצוי הפליטים הפלסטינים על גירושם ממולדתם, הריסת תשתיתם המדינית, החברתית והכלכלית, הפסקת מהלך חייהם וניצול אדמותיהם ובתיהם, במשך חמשת העשורים הקודמים."[27]

 

כחבר בצוות המו"מ הפלסטיני הביע אבו עלאא תמיכה בעמדה הפלסטינית שהוצגה בפסגת קמפ דיויד לפיה על ישראל להכיר ראשית בעיקרון זכות השיבה של הפלסטינים לבתיהם, ורק לאחר מכן ידונו הדרכים ליישום זכות זו: "על הישראלים להכיר באחריותם הפוליטית, המשפטית, והמוסרית לטרגדיה של הפליטים ועליהם להכיר בזכותם של הפליטים לשוב. אחרי שישראל תכיר בהחלטה מספר 194 יהיה צורך לדון במנגנון ובתוכניות ל[מימוש] השיבה, ולאחר מכן בזכותם של הפליטים לקבל פיצויים."[28]

4. על זהותה היהודית של מדינת ישראל 

אבו עלאא מסרב להכיר בזהות היהודית של מדינת ישראל. בראיון ליומון הלבנוני "אל-נהאר" התייחס לדברי הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש בפסגת עקבה, שנערכה ביוני 2003, בנושא: "דברי הנשיא בוש שישראל היא מדינה יהודית עוררו דאגה רבה בקרבנו, דברים אלו לא היו צריכים להיאמר. לפסגה זו יש אלמנטים חיוביים והם: ההדגשה כי המדינה הפלסטינית היא זכותו של העם הפלסטיני. אבל סוגיות בנוגע למהות [המדינה הזו] ואופייה יקבעו במו"מ...

 

למה הכוונה [במילים] "מדינה יהודית"? האם אנו אומרים: 'זו מדינה יהודית, זו סונית, זו שיעית, או עלוית ו[מדינה] אחרת היא נוצרית'? אלו הגדרות שיכניסו את האזור למערבולת. כמו כן, הדבר גורם לדאגה בעניין זכות השיבה שהיא אחד מהעקרונות הפלסטינים שאסור לאף אחד לדבר עליהם לפני שנגיע לשולחן המו"מ."[29] 

 

ב- 12 ביולי 1997, השתתף אבו עלאא בהפגנה ברמאללה במהלכה נשרף דגל ישראל. לאחר מכן, בצעדו בשורת המפגינים הראשונה, דרך אבו עלאא על הדגל השרוף.

 

5. על הדרישה ליישם את "החלטת החלוקה"

למרות היותו אחד מאדריכלי אוסלו שנועד להוביל "ליישומן של החלטות מועצת הביטחון 242

ו – 338", נוכח העיכוב ביישום הסכם, איים אבו עלאא כי הפלסטינים יחזרו לדרוש ריבונות פלסטינית על שטחי 1948 על פי החלטת החלוקה.

 

במאמר פרי עטו שפורסם ביומון הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה" טען אבו עלאא כי: "ניתן לחזק את הלגיטימיות המשפטית של מדינה [פלסטינית] זו על ידי פניה לבית המשפט הבינלאומי, שישוב וידגיש את לגיטימיות קיומה של  מדינת פלסטין, על כל זכויותיה וחובותיה בדומה למדינות העולם האחרות. כמו כן יש להדגיש כי למדינה זו יש גבולות מוכרים מבחינה בינלאומית והם הגבולות שנקבעו בהחלטת החלוקה.

 

אין ספק שכלל ההחלטות שהכירו בהקמתה של המדינה העברית, בהסתמך על ההחלטה הנזכרת, טמנו בחובן הכרה מובנת מאליה בגבולות המדינה הפלסטינית, שגם אם לא הוקמה באותו זמן, הרי שהלגיטימיות להקמתה עודנה קיימת." [30]

 

במקרה אחר אמר אבו עלאא כי כדי להאיץ בישראל לבצע את התחייבויותיה "אנו, מצדנו, נשקול מחדש את התחייבויותינו כלפי ישראל ונדרוש לפתוח משא ומתן חדש על חיפה, יפו וצפת..."[31]



[1] אל-חיאת (לונדון), 26.10.2000.

[2] אל-קדס (ירושלים), 26.11.2000.

[3]  אל-נהאר (ירושלים), 27.12.1996.

[4]  The New York Times, December 3, 1998.

[5] אל-נהאר, (לבנון), 12.6.2003.

[6] אל-נהאר, (לבנון), 12.6.2003.

[8] אל-איאם (רש"פ), 11.1.2002.

[9] אל-איאם (רש"פ),25.1.2003.

[10] אל-נהאר, (לבנון), 12.6.2003

[12] אל-איאם (רש"פ), 30.7.2003.

[13] אל-וטן (עומאן), 25.7.2001.

[14] אל-נהאר (לבנון), 12.6.2003

[15] אל-איאם (רש"פ), 30.7.2000

[16] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 26.10.2000.

[17] אל-איאם (רש"פ), 29.1.2001.

[18] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ),  22.1.1997

[19] אל-קדס (ירושלים), 12.11.1997.

[20] ראה ראיון שערך IMRA עם אבו עלאא 22.12.1997.

[21] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ),  22.1.1997

[22]  אל-איאם (רש"פ), 12.8.2000.

[23]  אל-איאם (רש"פ), 30.7.2000.

[24]  אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ, 6.9.2000.

 [25] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 20.12.2000

 [26]אל-איאם (רש"פ), 13.9.1998.

[27] אל-נהאר (ירושלים), 28.6.1996.

[28]        [28] אל-איאם (רש"פ), 29.1.2001.

[29] אל-נהאר (לבנון), 12.6.2003.

[30] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 21.12.1998.

[31]  אל-נהאר (רש"פ), 28.6.1996.

 

תגיות