סוריה עומדת על תביעתה לנסיגה ישראלית לקווי ה-4.6.67
בניגוד לדיווחים ולפרשנויות בתקשורת הישראלית, ממשיכה ההנהגה הסורית לתבוע במפורש נסיגה ישראלית ל"קווי הארבעה ביוני 1967":
בתגובה לדברי ראש הממשלה ברק כי נושאי הנורמליזציה, הסדרי הביטחון ולבנון יקדימו את הנסיגה מהגולן, אמר שר החוץ הסורי פארוק אל-שרע[1]: "מרכיבי השלום ידועים, והם כדלהלן:
1. נסיגה ישראלית מהגולן לקווי הארבעה ביוני 1967 ונסיגה מדרום לבנון לגבול שזוכה להכרה בין לאומית.
2. הסדרי ביטחון מאוזנים לשני הצדדים.
3. אופי היחסים שייכונו בין שני הצדדים במסגרת הסכם השלום.
4. לוח הזמנים ליישום ההסכם.
ניתן להוסיף מרכיב חמישי, הקשור במים, ובעניין זה כל צד יקבל [את המים] להם הוא זכאי ע"פ החוק הבין לאומי".
במאמר המערכת של יומון מפלגת השלטון הסורית, "אל-בעת'" (20.12.99), נכתב בין היתר:
"ישראל והעולם כולו יודעים כי השגת שלום אמיתי מותנית לחלוטין בנושא הנסיגה מהגולן לקווי הארבעה ביוני 1967 ו[הנסיגה] מדרום לבנון ללא כל תנאי, בהתאם להחלטת האו"ם 425. סוריה נכנסה לשיחות בוושינגטון מאחר שהיא אימצה את אופציית השלום הצודק והכולל. הצד השני, ישראל, נדרש לקבל את ההחלטה המתבקשת, באופן ברור לחלוטין, כדי שההזדמנות הקיימת לא תאבד וכדי להגביר את האופטימיות בנוגע לכך שההגעה לשלום בטוח ויציב באזור, שישיב לכל בעל זכות את זכותו, קרובה".[2]
במאמר המערכת של היומון הסורי הרשמי, "תשרין" (21.12.1999), נכתב בין היתר:
"סוריה אינה דוברת בשם לבנון ואינה נושאת ונותנת בשמה ... שתי המדינות מקבלות בכך את החלטות מועצת הביטחון הרלוונטיות ואת עקרון האדמה תמורת השלום. אלו העקרונות אשר על בסיסם התכנסה ועידת מדריד ולפיהם חודשו השיחות בין ישראל לבין סוריה. המטרה הסופית היא, כמובן, כינון שלום צודק, אשר במסגרתו תיסוג ישראל מהגולן הסורי לקווי הארבעה ביוני 1967, ומדרום לבנון לגבול שזוכה להכרה בין לאומית…
העמדה הלבנונית היא: אין מקום להפריד את אחדות המסלול והגורל עם סוריה, ואין לוותר על אף שעל מהגולן ומהדרום [לבנון]"[3].
במאמר המערכת של יומון מפלגת השלטון הסורית, "אל-בעת'" (21.12.99), נכתב בין היתר:
"הנסיגה מהגולן הכבוש לקווי הארבעה ביוני 1967 לא תקדים את הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בהתאם להחלטה 425. משוואה זו תקפה לגבי כל מרכיבי השלום הצודק והכולל, החל מיישום הנסיגה ועד להסדרי הביטחון המאוזנים וההדדיים[4]".
