המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
יוזמת הפיוס של "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" (ב)
3/9/2003

יוזמת הפיוס של "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" (חלק ב)

 

ארגון "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" שביצע פיגועים רבים במצרים בשנות השמונים והתשעים, עבר מהפך יוצא דופן בשנים האחרונות. מנהיגי הארגון הכלואים במצרים התחייבו לזנוח את דרך האלימות, התנצלו על פיגועי העבר, והם מפיצים אידיאולוגיה חדשה המבוססת על דו-קיום עם המשטר. מסמך זה סוקר את יוזמת השלום של ה"גמאעה", כפי שהיא משתקפת בתקשורת הערבית (חלק ב)

 

הג'יהאד

הג'יהאד והאינטרס

בכל הנוגע לג'יהאד, שלטו בטיעוניהם החדשים של מנהיגי ה"גמאעה" השיקולים הפרגמטיים. "הטעות היתה שבעבר נתנו עדיפות לטקסט על פני האינטרס ההלכתי", הסביר חמדי עבד אל-רחמן, "לחמנו את הג'יהאד מבלי להתחשב בשיקולים של רווח והפסד הנגרמים בעטיו. כעת, המושגים השתנו והאינטרס הוא ששולט בטקסט. אם הטקסט אומר שיש לקיים ג'יהאד נגד היהודים, אני חייב קודם כל, עוד לפני הג'יהאד, לשקול את האינטרס מהג'יהאד הזה: האם האינטרס שלי יתגשם בכך שאלחם או בכך שלא אלחם?"[1]

 

המנהיגים הציגו דוגמאות רבות להתנגשות בין ג'יהאד בלתי שקול היטב לבין האינטרסים האסלאמיים. נאגח אבראהים סיפר כי הכוחות הפוליטיים במרוקו דחו כמה חודשים לפני הפיגוע בקזבלנקה במאי 2003 הצעת חוק למאבק בטרור שהעניקה סמכויות נרחבות למנגנוני הביטחון; לאחר הפיגוע, אושר החוק פה אחד. "כך כרכו מבצעי הפיגועים את החבל סביב צווארם של כל האסלאמיים ושל התנועה האסלאמית במרוקו."[2]

 

הגדרת הג'יהאד

על פי האידיאולוגיה החדשה, ג'יהאד הוא אמצעי בו נעשה שימוש רק נגד אויביו החיצוניים של האסלאם; עבור האתגר הפנימי עמו מתמודדת התנועה האסלאמית, קיימים הכלי של ההטפה והקריאה להצטרף לאסלאם – ה"דעוה" – והכלי של אכיפת קוד ההתנהגות המוסרי וההלכתי האסלאמי – ה"חסבה".[3]

 

"אחת הטעויות הנפוצות ביותר שקרו היתה הפרשנות המוטעית של הג'יהאד", הסביר עלי אל-שריף, הנאשם מס' 6 בפרשת רצח סאדאת, "הג'יהאד הוא מצווה אך הוא הותר מבחינה הלכתית [רק] כדי למחוק את מלחמת האחים [בין מוסלמים] ואת הפוליתאיזם מעל פני האדמה. בזכות הג'יהאד, הפכה המדינה האסלאמית מכפר קטן למדינה הגדולה בעולם. אלא שבימינו, נעשה לג'יהאד עוול... בימינו, צעירים מוסלמים רבים יוצאים נגד מדינתם המוסלמית ומוסדותיה בתואנה שזהו ג'יהאד. כתוצאה מכך, קצרו הצעירים המוסלמים אסונות אדירים והאומה נחלשה. הצעירים לחמו למען ה'דעוה', וה'דעוה' נמנעה; הם לחמו למען מיעוט שהיה עצור בבתי הכלא, ומספר העצורים גדל... היה עליהם להבין שכל עוד תוצאת הלחימה רעה, אין מקום לכנות את הלחימה הזו כתקינה מבחינה הלכתית. זוהי לחימה האסורה מבחינה הלכתית."[4]

 

יתרה מכך, מסתבר שמנהיגי הארגון שרצח את האיש שחתם על הסכם שלום עם ישראל, הנשיא סאדאת, שבעי רצון מהדרך בה מנהלת מצרים את יחסיה עם אותו "אויב חיצוני", כפי שהסביר בדרי מח'לוף, מראשי הזרוע הצבאית: "איש אינו יכול להכחיש שמצרים נוקטת עמדה אקטיבית ביחס לפלסטין... מצרים ניהלה מלחמות למען פלסטין והיא מוכנה להקריב כעת כל דבר כדי שלא יהיו ויתורים בעניין הפלסטיני. מצרים היא מרכז הכובד של העניין [הפלסטיני] וזו היתה אחת הסיבות לחשיבה המחודשת שלנו... אחרת כיצד נתמודד עם היהודים? אנו רוצים לאחד את השורות נגד המדינה [היהודית] הזו שניטעה בקרבנו. מצרים, על כל עדותיה, חייבת להתייצב לטובת שחרור ירושלים והקמת המדינה הפלסטינית."[5]

 

מעניין לציין שמנהיגי ה"גמאעה" הרבו להזכיר את המאבק בישראל כגורם המלכד את התנועה האסלאמית ואת המשטר. אוסאמה חאפז ועצאם עבד אל-מאגד הסבירו באריכות בספר שחיברו על יוזמת הפסקת האלימות כיצד מרוויחה ישראל (לצד ארה"ב, המערב ו"החילונים") מהמשך האלימות בין התנועות האסלאמיות לבין המשטר המצרי. יתרה מכך, למרות שמבחינה אידיאולוגית, ה"גמאעה" התנגדה תמיד לפיגועי התאבדות, חמדי עבד אל-רחמן טען שבמקרה של ישראל "מותר להרוג את הכובשים בכל צורות הלחימה, כולל בפעולות של מות קדושים [קרי התאבדות], בעיקר מאחר שהישראלים תוקפים אזרחים חפים מפשע, נשים, וילדים בני העם הפלסטיני."[6]

 

איסור על ההתמרדות נגד השלטון

קביעתם של מנהיגי ה"גמאעה" כי השלטון המצרי אינו שלטון כפירה שומטת את הקרקע מהצורך להתמרד נגדו, להפילו ולהחליפו במשטר אסלאמי. אלא שהמנהיגים לא הסתפקו בכך והוסיפו שלל נימוקים פרגמטיים והיסטוריים במטרה להוכיח כי הנזק הנגרם מהתמרדות נגד השליט רב על התועלת שבו.

 

"ההתמרדות נגד השליט בכל הדורות גרמה נזקים רבים לאומה האסלאמית, לא רק במקרה של סאדאת אלא עוד לפני כן", אמר חמדי עבד אל-רחמן. לדבריו, אל-חסין בן עלי התמרד נגד יזיד בן מעאויה ולמרות שהצדק היה עם אל-חסין, נגרמו נזקים כבדים. המקרה היחיד בו מותרת התמרדות נגד השליט הוא כאשר נתקלים מצדו ב"כפירה ברורה וגלויה", אבל גם אז "אין לעשות זאת בטרם מתקיימת בחינה של הרווח וההפסד מההתמרדות ואם הנזקים רבים יותר, אין להתמרד נגד השליט."[7]

 

ה"גמאעה" והחברה המצרית 

איסור על "תכפיר"

המהפך האידיאולוגי שחל בקרב מנהיגי ה"גמאעה" היה רב משמעות בכל הקשור ליחסים בין הארגון לחברה המצרית. הארגונים האסלאמיים המיליטנטים במצרים נקטו ברמות שונות של "תכפיר" – האשמת החברה או פרט מתוכה בכפירה. הקיצוני ביותר היה ארגון "גמעאת אל-מוסלמון" שנודע בתקשורת בשם "אל-תכפיר ואל-הג'רה", ופעל בעיקר בשנות השבעים. ארגון זה קבע כי החברה כולה כופרת ויש להתבדל ממנה.

 

לטענת מנהיגי ה"גמאעה", האידיאולוגיה של הארגון קבעה מאז ומעולם כי ה"תכפיר" אסור. נאגח אבראהים הסביר: "אני אומר לכל אח מוסלמי, העובדה שהפכת לחבר בקבוצה מוסלמית אינה אומרת שיש לך זכות להכריז על מישהו ככופר. ההחלטה מי כופר ומי לא נתונה בידי חכמי הדת... אנו לא מאשימים איש בכפירה... לא מאשימים את כלל המוסלמים... לא את המשטרה, לא את הצבא, לא את המנגנון לביטחון המדינה, לא את מנגנון ביטחון הפנים, לא את המוסדות... איננו מאשימים שום פקיד ממשלה [בכפירה] רק משום שהוא פקיד. התפקיד לא היה מעולם הוכחה לכפירת המחזיק בו."[8]

 

ואולם, לפחות במקרה אחד נקטה ה"גמאעה" ב"תכפיר": שיח' עמר עבד אל-רחמן הוא שהוציא את פסק ההלכה שקבע כי הנשיא סאדאת הוא כופר. חמדי עבד אל-רחמן טען כי פסק הלכה זה התקבל בטרם התגבשה האידיאולוגיה של ה"גמאעה".[9] ואולם בדרג השטח לפחות, קיננו בקרב אנשי ה"גמאעה" רעיונות קיצוניים יותר בכל הנוגע לכפירתה של החברה. צברי אל-ח'אטר, אחד משני אחים שהסגירו עצמם לאחר חמש שנים של בריחה, סיפר כי מי שגייס אותם ל"גמאעה", אדם בשם שיח' עמאד, לימד אותם כי על פי עקרונות הארגון "עלינו להתעמת עם החברה כולה, משום שהיא מסכימה למה שלדעתו של השיח' עמאד אינו תואם את השריעה של אללה."[10]

 

איסור על הרג אזרחים

האשראי המסוים לו זכו ה"גמאעה" והארגונים האסלאמיים האחרים בחברה המצרית נפגע מאוד בשל מותם של אזרחים בפיגועים. התקינות ההלכתית של מות אזרחים במהלך פיגועים עלה לכותרות בשנים האחרונות לאחר שארגון "אל-קאעדה" קבע, בהסתמך על פסק הלכה של האמאם אבן תימייה, כי הרג אזרחים מוסלמים מותר אם הוא נדרש כדי להצליח ולהרוג את האויבים המשתמשים באותם מוסלמים כמגן אנושי. על פי נימוק זה, אם מותר להרוג אזרחים מוסלמים, על אחת כמה וכמה מותר להרוג אזרחים שאינם מוסלמים.

 

בספריהם ובראיונותיהם החדשים קבעו מנהיגי ה"גמאעה" כי אסור להרוג אזרחים. עלי אל-שריף הסביר ש"ההריגה באסלאם אסורה, בין אם ההרוג הוא מוסלמי ובין אם כופר. לולא היו ההרג והלחימה מותרים למען אינטרס גדול – הפצת הדת – הלחימה היתה נותרת אסורה. כולנו קראנו על הכיבושים האסלאמיים; האם שמענו [אי פעם] על צבא אסלאמי ההורג עמים [כלומר, אזרחים]? הצבאות האסלאמיים היו לוחמים רק נגד הצבאות שניצבו מולם... כאשר האסלאם זוכה בניצחון, החרבות ננצרות ואסור להילחם. אז מתחילה ה'דעוה'... הדבר היחיד המתיר לחימה באסלאם היא המלחמה. אפילו בנוגע לכופרים, הסיבה היחידה להילחם בהם היא שהם קמים להילחם [נגד המוסלמים] ולא משום שהם כופרים. כופר היושב בביתו או בשדהו – אין להרוג אותו או להילחם בו. [כופר] שאינו מונע מהמוסלמים מלכונן את דתו של אללה [קרי, האסלאם], כפירתו מזיקה רק לעצמו ולכן אין להורגו, משום שהאסלאם לא בא כדי להרוג את בני האדם. האסלאם איננו זאב הטורף את מי שהוא פוגש או מחלה סרטנית קטלנית המשמידה את האנושות; הוא דת של רחמים ודרך הישר."[11]

 

ה"גמאעה" והנוצרים הקופטים

למרות שעשרות נוצרים קופטים נרצחו בפיגועי ה"גמאעה" לאורך שנות התשעים, מכחישים מנהיגי הארגון כי היתה להם אי פעם בעיה עם הנוכחות הקופטית במצרים. "אנו לא רואים בהם 'מחארבין'[12] אלא חלק מן המרקם של המולדת", הסביר נאגח אבראהים, "גם אם היו כמה מעשים שליליים או הריגה של כמה קופטים, אין [המלחמה בקופטים] מהווה את הדרך העיקרית של ה'גמאעה'."[13]

 

ואולם, בניגוד לטענות אלה, התבטאויותיהם של מנהיגי ה"גמאעה" משנות המאבק מעידות על שנאה תהומית לקופטים. אז אמר צפות עבד אל-ע'ני ש"הנוצרים הם שמסיתים את הממשלה ואת [מנגנוני] הביטחון נגד האחים ונגד ההתעוררות האסלאמית. בעשותם כך, הם אויבי אללה ונביאו והם [ימשיכו להיות כאלה] כל עוד הם מציבים עצמם בשוחת האיבה נגד המוסלמים. התנאים למתן הגנה ל'בני החסות' אינם חלים עליהם. [תנאים אלה הם] הימנעות מתפילה בפרהסיה, תשלום 'ג'זיה'[14], ואי פגיעה במוסלמים, בדתם, בנפשם, או בכספם. היות שהם אינם מחויבים לכל הכללים ההלכתיים האלה, הלחימה בהם היא מצווה החלה על כל מוסלמי וכספם מהווה שלל עבורנו. אתה שומע על מה שעושים הסרבים למוסלמים בבוסניה ותגובתנו חייבת להיות אכזרית יותר כדי שלא נהפוך לאומה של מדוכאים אפילו בארצנו שלנו." [15]

 

כעת הסביר כרם זוהדי שמי שקבעו שרכושם של הקופטים מהווה "שלל" המותר למוסלמים "החילו טקסט [מסוים] על מציאות לא נכונה". לדבריו, "ההלכה בנוגע לשלל מהכופרים חלה על המלחמה עם היהודים, כמו מלחמת 1973, משום שמדובר במלחמה גלויה וברורה. לקיחת המשמעות הזו והחלתה על אזרחים המייצגים חלק מהמרקם החברתי בתוך המדינה היא טעות."[16] בראיון אחר, הוסיף זוהדי שעל הקופטים ועל המוסלמים חלות אותן החובות והם נהנים מאותן הזכויות "כל עוד הם לא עושים את מה שעשו הנוצרים הגולים שתקפו את ארצנו וניסו ליצור פירוד בין האזרחים."[17]

 

חמדי עבד אל-רחמן הרחיב בנושא תשלום ה"ג'זיה". "זהו נושא התלוי בשליט", הוא הסביר, "אנו לא מיישמים את מה שבסמכות השליט. ישנם דברים רבים שהשליט מיישם אותם ואנשים פרטיים או קבוצות אינם מיישמים, כמו הטלת העונשים, איסוף צדקה, הכרזה על ג'יהאד ועוד." לדבריו, גם נושא שירות הקופטים בצבא "תלוי בשליט" ו"אין מניעה שהם ילחמו לצדנו. אם הנביא כרת ברית עם היהודים כדי להגן על אל-מדינה, האם יכולה להיות מניעה שהקופטים ילחמו לצדנו כדי להגן על האומה?"[18]

 

ה"גמאעה" והתיירים

במהלך שנות התשעים, היוותה התיירות במצרים מטרה מרכזית של ה"גמאעה". בראיונות שונים, טענו מנהיגי ה"גמאעה" כי תעשיית התיירות ולא התיירים עצמם שימשה כמטרה. טענות דומות נשמעו כבר בשנות התשעים. צפות עבד אל-ע'ני מראשי הזרוע הצבאית של ה"גמאעה" אמר אז: "אנו מגיבים למעשי המשטר בדרכו. מנגנוני הביטחון מכים אותנו מתחת לחגורה ואנו מגיבים באותה הדרך. הם עוצרים את האחים, מתנכלים להם, ופוגעים בכבודם ומעשים אלה חייבים להיתקל במעשים שיסיתו את המדינות הזרות נגד הממשלה, כגון הרג התיירים והרס המתקנים שלמענם הם באים כמו המלונות והארכיאולוגיה."

 

ואולם, באותו ראיון הסביר עבד אל-ע'ני כי לא רק תעשיית התיירות, אלא גם התיירים עצמם משמשים כמטרה: "אלו אינם תיירים, אלא קבוצה של מרגלים המסתתרים מאחורי התיירות ומפיצים שחיתות ואיידס בקרב המוסלמים כדי לחסל אותם. הכסף שהם מביאים איתם הוא כסף אסור; [אתרי] הארכיאולוגיה שהם מהללים הם פסילים שאללה אסר על עבודתם, קידושם, או אפילו השארתם. הנביא ניתץ את הפסילים בתוך הכעבה... [הפגיעה ב]תיירות שאתה מדבר עליה אינה מצריכה שום פסק הלכה. [תיירות זו] אסורה, אסורה, אסורה. [אתרי] הארכיאולוגיה הם פסילים שהאסלאם אסר על הותרתם ואם יתאפשר לנו, אנו ננפץ אותם ללא היסוס." [19]

 

עתה, העלו מנהיגי ה"גמאעה" נימוקים בעלי אופי הלכתי באוסרם על הרג תיירים. עלי אל-שריף הסביר שהתיירים משולים ל"מבקשי ביטחון" – "מסתא'מנון" –שההלכה האסלאמית אוסרת לפגוע בהם. "אללה פתח את שערי המדינה האסלאמית", הוא הסביר, "כדי שהכופרים יכנסו דרכם ויראו את היופי והצדק של האסלאם, ילכו בדרך הישר ויתאסלמו."

 

לדבריו, מרגע שניתנת לזרים הגנה – "אמאן" – אין להרוג אותם או לפגוע ברכושם, גם אם הם "אהל חרב": "לשליט יש זכות להעניק הגנה לכל הכופרים, אם הוא סבור שיש בכך אינטרס [עבור המוסלמים]. גם למפקד הצבא יש זכות להעניק הגנה, אבל רק לצבא שממול. באשר למוסלמים כפרטים, כל אחד מהם רשאי להעניק הגנה לכל זר, גם אם הוא כופר או 'מחארב'. ההתחייבות של המוסלמים היא אחת ואם אדם מקבל הגנה מכל אדם מוסלמי בוגר ובעל תבונה, גבר או אשה – דמו, רכושו, וכבודו אסורים על כל המוסלמים, אלא אם האמאם החליט שבנוכחותו [של אותו זר במדינה מוסלמית] נגרם נזק למוסלמים."

 

יתרה מכך, לדברי אל-שריף גם אם המוסלמי לא התכוון כלל להעניק מעמד מוגן לכופר, הסכם ההגנה ביניהם תקף מרגע שהכופר הבין כי ניתנה לו הגנה. "התייר הנכנס למצרים באמצעות אשרה מטעם המדינה אינו יודע כלום על המחלוקת בין הממשלה לזרם האסלאמי... אסור להרוג אותו משום שהוא בא למצרים כשהוא מאמין כי השיג הגנה... חכמי הדת אמרו שגם אם תפתח קוראן ותשבע עליו שתהרוג כופר מסוים, יש לכופר זה הגנה ואסור להורגו  אם הוא סבור שדבריך היוו הגנה עבורו משום שאינו שולט בשפה הערבית, והוא משליך את נשקו ובא למצרים. זה בדיוק מה שצריך לקרות בנוגע לכניסת תיירים למצרים. האחים נדרשים להכניס את העצבים שלהם למקרר ולהימנע מקנאות משום שלמדינה יש סמכויות שאסור לנו להתערב בהן."[20]

 

חבר מועצת השורא של ה"גמאעה", עצאם דרבאלה, ניסה לחדד את הנקודה ואמר: "בטוח שמוסלמי הנכנס לארצות הכופרים באישור ממשלותיהן יכעס אם קבוצת אופוזיציה – למשל הצבא האירי הרפובליקני – תגיד לו: 'אין לך הגנה ודמך מותר משום שאנו איננו מכירים בממשלה האנגלית'. הוא יגיד: 'מה זה ענייני?!'[21]

 

נושא נוסף עמו מתמודד עלי אל-שריף הוא מנהגי המערב שהתיירים מביאים עמם: "יכולים להיות אנשים שיתנגדו ויטענו שהתיירות נכנסות מאופרות, אז כיצד יתכן שנאסר להורגן? אני אומר שגם אם ההתאפרות נעשית על ידי אשה מוסלמית היא מהווה חטא קטן ולא חטא גדול; העונש על חטא זה בשריעה הוא עשר מלקות ולא הריגה. אילו אדם היה הורג אשה מוסלמית משום שהתאפרה, הוא היה מפר את השריעה... על אחת כמה וכמה, אין להרוג אשה לא מוסלמית שהתאפרה.

 

כמו כן, אין להתיר הרג תיירים בתואנה שיש בקרבם מרגל. אין זה תפקידו של האדם כפרט אלא תפקיד מוסדות המדינה לחקור את הנושא. בנוסף, לא יעלה על הדעת שנהרוג ארבעה מליון תיירים רק מתוך חשד שיש בקרבם מרגל!"[22]

 

חוקי אכיפת המוסר – ה"חסבה"

'חסבה' היא פעולת האכיפה של העיקרון האסלאמי "הציווי על עשיית הטוב ומניעת עשיית האסור". כלומר, זוהי מלאכתה של משטרת מוסר הכופה את קוד ההתנהגות האסלאמי על החברה ומענישה את מי שאינו מקפיד עליו. במדינה כמו סעודיה, משטרת מוסר שכזו היא גוף ממלכתי ששמו באנגלית:

The commission for the Promotion of Virtue and the Prevention of Vice.

 

תחת משטר הטאליבאן באפגניסטן היה מיניסטריון ממשלתי לביצוע המשימה. במצרים אין גוף סטטוטורי שתפקידו לאכוף את קוד ההתנהגות האסלאמי.

 

על פי פסק הלכה של האמאם אבן תימייה, כאשר השליט נמנע מלאכוף את הקוד, המשימה מוטלת על חכמי הדת. יתרה מכך, חברי הקבוצות האסלאמיות השונות טוענים שיש לשנות את הדבר "האסור", ולו בכוח הזרוע. צפות עבד אל-ע'ני, שהואשם במתן ההוראה מהכלא לרצוח את האינטלקטואל החילוני, פרג פודה אך זוכה, אמר ש"לפודה הגיע למות... ביצוע העונשים של אללה הוא מצווה החלה על כל מוסלמי, כאשר השליט מאבד את הלגיטימיות שלו משום שהוא מבטל במתכוון את החוק של אללה ואת הפעולה על פי הסונה של הנביא."[23]

 

בנושאי הקשורים ל"חסבה" היתה לעתים קרובות התלכדות רעיונית בין האידיאולוגיה של ה"גמאעה" לבין שיח'ים ב"אל-אזהר" הממסדי. דוגמא בולטת לכך היא עדותו של השיח' מחמד אל-ע'זאלי מ"אל-אזהר" לטובת רוצחי פרג פודה ביוני 1993. השיח' אל-ע'זאלי אמר שהריגתו של מי שחזר בו מדת האסלאם אינה מהווה פשע בפני האל. לדבריו, "קיומו של משומד בתוך החברה מהווה איום לאומה שיש להשמידו". עוד אמר השיח' אל-ע'זאלי שכל מי שמתנגד להחלת השריעה צריך לקבל הזדמנות לחזור בתשובה ואם הוא אינו חוזר בתשובה, יש להרוג אותו על פי פסיקת הקוראן. מי שהורג אדם שכזה, אינו צריך להיענש משום שהוא מיישם את העונשים השרעיים שנקבעו בקוראן.[24]

 

בנוסף לפיגועים שמטרתם לשנות את "הדבר האסור", הטילו חברי ה"גמאעה" טרור על החברה במצרים עלית ופגעו באנשים רבים, בעיקר בנשים ובנוצרים, בתואנה של אכיפת קוד המוסר.  

 

"אנשים היו עוצרים אדם שהיה הולך ברחוב עם אשה ותובעים ממנה להזדהות", סיפר אוסאמה חאפז שחיבר את הספר בנושא ה"חסבה" במסגרת "סדרת תיקון המושגים", "הדברים האלה אסורים על פי ההלכה, משום שהכלל הוא שהמוסלמים צריכים לחשוב טובות זה על זה, כל עוד אין סיבות לחשד.

 

"היו אנשים שהיו תוקפים תזמורות בעת שחזרו משמחות, שוברים את כלי הנגינה ומכים את חברי התזמורת כעונש על המעשה האסור שביצעו. במעשה זה יש יותר משלוש עבירות. ראשית, ה'חסבה' נוגעת רק למעשה אסור בעודו מתנהל; מעשה אסור שכבר אינו מתקיים, ה'חסבה' אסורה לגביו. שנית, מכות לאחר שהמעשה האסור כבר אינו מתקיים, מהווה ענישה ולא 'חסבה' ועונש הוא תפקידו של השופט ולא של אדם פשוט. שלישית, המכות הנדרשות במקרה זה אינן מכות קשות אלא מכות ששמות קץ למעשה האסור. מרגע שהאדם [החוטא] חדל לבצע את המעשה האסור, אין לשלוח יד כדי להכותו פעם נוספת...

 

"דוגמא נוספת של חריגות היא שצעיר יתיז חומצה בפניה של אשה בטענה שהיא מאופרת. זהו דבר נורא ששום הלכה דתית אינה יכולה להכיר בו. הוא ביקש להילחם בחטא קטן, ההתאפרות, וביצע חטא גדול יותר והוא עיוות פניו של אדם. בנוסף, יש למעשה כזה השפעה שלילית על הציבור הסולד מהקבוצות האסלאמיות ומה'דעוה' האסלאמית. הדבר קרה באסיוט ועורר אימה ומהומה רבה שהשפיעה על כל בעלי הזקן במצרים ועל היציבות במדינה כולה ובכך גרמה נזק ל'דעוה' האסלאמית."[25]

 

"נתקלנו בסלידה מצד אנשים רבים בעניין זה", הודה מחמד שעיב, "נהגנו להטיל את האשמה על העם ולומר 'האנשים פחדנים'. איש מאתנו לא חשב להגיד שהאלימות בה אנו נוקטים גורמת להם לסלידה."[26]

 

לדברי אוסאמה חאפז, ל'חסבה' חשיבות רבה בהתמודדות עם "הסטיות והפשעים" אבל יש לה כללים שהראשון שבהם הוא שמי שממונה על כך הם "המשטרה והמנגנונים המתמודדים עם הסטיות." את ה'חסבה' יש לבצע על פי שלבים. השלב הראשון הוא ללמד את האדם שביחס אליו מתבצעת האכיפה, וזאת מתוך הנחה כי הוא חוטא מחוסר ידע; השלב השני, הוא שלב הטפת המוסר "במלים עדינות תוך בחירה בביטויים התרבותיים ביותר"; אם כשלו כל האמצעים האלה, והאדם מתעקש לחטוא, "מגיע שלב התוכחה והגעירה"; השלב האחרון ב'חסבה' הוא שלב ההתערבות הכוחנית, "אך רק במידת הצורך."[27]

 

"אם אדם נתקל ברחוב בשיכור המתנכל לאנשים, אסור לו להכות אותו", הוסיף כרם זוהדי, "הוא צריך לקחת ממנו את האלכוהול וללוות אותו בעדינות למקום אחר או להסגיר אותו לידי הרשות השלטונית הרלוונטית."[28]

 

הרוגי ה"גמאעה" וגורלם בעולם הבא

התמודדות קשה נוספת שניצבה מול מנהיגי ה"גמאעה" היתה עם משפחות חברי הארגון שנהרגו בעת ביצוע פיגועים או הוצאו להורג. אלה היו משוכנעים בעת מותם כי הם הולכים לגן העדן; כעת טוענים מנהיגי הארגון כי המעשים שביצעו היו בסתירה לאסלאם.[29] השאלה עלתה במפגש שקיימו מנהיגי ה"גמאעה" עם אנשי הארגון בכלא ואדי אל-נטרון. אחד מאסירי ה"גמאעה" אמר למנהיגים: "אחים שלנו נהרגו בתקריות לחימה שהתברר שהיו מנוגדות להלכה האסלאמית. מה עלה בגורלם [לאחר מותם]?"

 

תשובתו של אוסאמה חאפז לשאלת האסיר התבססה על המושג של "אג'תהאד שגוי", כלומר מאמץ להגיע לאמת ולרצות את האל שעל פי התפיסה המוסלמית מזכה בגמול אלוהי למרות שתוצאתו שגויה. "הנביא אמר בחדית' שהמוג'תהד שקולע באג'תהאד שלו זוכה לשני גמולים ואילו המוג'תהד המחטיא, זוכה בגמול אחד", הוא הסביר, "בדברים האלה אני מתכוון לכל מי שנכנס לדרך [האלימות] מתוך אמונה אמיתית, והשקיע בה את כל מאודו ונפגע. הוא זוכה לשכר. ואולם... כעת כשהכל יודעים שאין תועלת באלימות ושהיא אינה תקינה מבחינה הלכתית, מי שיטעה לא יזכה לשכר, משום שבמקרה כזה לא ייאמר עליו שהוא לא קלע, אלא שהוא הפר את השריעה."[30]

 

דברים דומים אמר כרם זוהדי בראיון ל"אל-שרק אל-אוסט"[31] שבו התנצל על רצח סאדאת. זוהדי אמר כי הוא "באמת מצטער" על מעשה זה והוסיף כי הרצח היה "אג'תהאד מוטעה ואילו ניתן היה להחזיר את הזמן לאחור, הייתי מתערב ומונע את הריגתו.... סאדאת הוא 'שהיד' ואני מקווה שאללה מרחם על נשמתו. כל מי שמת בלחימה הזו, אני מחשיב אותו לשהיד."[32]

 

ה"גמאעה" ו"אל-קאעדה"

ה"גמאעה" מסרבת להצטרף ל"אל-קאעדה"

כשנה לאחר ההכרזה על יוזמת הפסקת האלימות, הגיעה שעת מבחן למנהיגי ה"גמאעה" כאשר ייסד אסאמה בן לאדן את "החזית האסלאמית העולמית לג'יהאד נגד היהודים והצלבנים" שלאחר מכן נודעה בשם "אל-קאעדה." מנהיגי ה"גמאעה" הופתעו לגלות את שמו של חברם, רפאעי טאהא, מתנוסס על מסמך היסוד של החזית  לצד שמותיהם של אוסאמה בן לאדן, אימן אל-ט'ואהירי, ומנהיגים אסלאמיים קיצונים מפקיסטן ובנגלדש.[33]

 

כעבור זמן מה – ולטענת מנהיגי ה"גמאעה" על פי הוראת ראש מועצת השורא, כרם זוהדי – פרסם טאהא הודעה באתר האינטרנט של הארגון, ובה הבהיר כי חתימתו אינה מייצגת את הארגון.

 

מכתבי אימן אל-ט'ואהירי

יוזמת הפיוס של ה"גמאעה" וסירובה להצטרף ל"חזית" הטרידו מאוד את מנהיג ארגון "הג'יהאד" המצרי, אימן אל-ט'ואהירי. בין אל-ט’ואהירי לבין מנהיגי ה"גמאעה" נתגלעו מחלוקות קשות לאורך השנים, אך נראה כי הוא לא ציפה  לפרישה של ה"גמאעה" מדרך המאבק במשטר המצרי.

 

אל-ט'ואהירי החל לשגר מכתבים בנושא למנהיגי הארגון. מכתביו של אל-ט’ואהירי, שנמצאו במחשבו האישי בפקיסטן, התפרסמו ב"וול סטריט ז'ורנל" וב"אל-שרק אל-אוסט". במכתב מהארבעה באוקטובר, 1998הוא כתב למנהיגי ה"גמאעה" הכלואים:

 

"אני כותב את המכתב הזה זמן מה לאחר פרסום היוזמה שלכם... התרגום הפוליטי של היוזמה הזו הוא כניעה. בכל קרב, הצד שנכנע מחויב להפסיק את לחימתו, את ההסתה, להשלים עם השבי, ולהסגיר את אנשיו ואת נשקו ללא תמורה... אם אנו מפסיקים עכשיו, לשם מה התחלנו מלכתחילה? מדוע האחים בבתי הכלא מפרסמים דבר מבלי להגיע להבנה עם אחיהם בחוץ...? אין ספק שהיוזמה הזו ערערה את תדמיתם של המנהיגים האסורים בעיני הנוער וגרמה להם הלם קשה. זהו אובדן קשה לתנועת הג'יהאד ככלל...

 

רק אללה יודע את מידת כאבי בשל הסבל הנגרם לכם [בבית הכלא]; אבל יתכן שאינכם יודעים שגם אנו סובלים סבל קשה מסוג אחר, שאין זה המקום להסבירו. רק אללה יודע עד כמה כאב לי לשמוע על היוזמה הזו ועל השלכותיה השליליות. אתם, יקירי, אינכם ברשות עצמכם. מה שאתם מייצגים כעת חורג מהמסגרת האישית שלכם. הודות לאללה, אתם הפכתם לסמלים של תנועת הג'יהאד, בלב העולם האסלאמי, [תנועה] שהסלימה את פעילותה, הודות לאללה, עד שהתנגשה בגדולי הפושעים, האמריקאים, אותם היא גררה למערכה גלויה עם המוני האומה [המוסלמית] וזאת מבלי להפסיק את התנגשותה עם הממשלה המצרית." בהמשך המכתב, קובע אל-ט’ואהירי כי הוא עדיין מעוניין בהצטרפות ה"גמאעה" לחזית שהקים עם בן לאדן.[34]

 

כחצי שנה לאחר מכן, ב-19 באפריל, 1999, לאחר שדווח בתקשורת ששיח' עמר ובעקבותיו מחליפו של רפאעי טאהא, מצטפא חמזה, הצהירו על תמיכתם ביוזמה, כתב אל-ט'ואהירי מכתב נוסף לטאהא, הוא "אבו יאסר":

 

"האח היקר 'אבו יאסר'... היססתי אם לכתוב לך, לאחר ששמעתי ברדיו טענה כי אתם [הנהגת ה"גמאעה" בחו"ל] הכרזתם על הפסקת כל הפעולות הצבאיות ולאחר שהפרשנויות ברדיו ובעיתונים קבעו שהצהרה זו שמה קץ לחילוקי הדעות [בתוך ה"גמאעה"] בין הפנים לחוץ ושמדיניות הממשלה המצרית המכה ללא רחם בקבוצות האסלאמיות קוצרת פירות. אמרתי לעצמי שכבר דיברתי אתך בנושא זה וכתבתי לך כמה פעמים אך לא קיבלתי תשובה על מכתבי. אמרתי לעצמי גם שאם אכתוב אליך פעם נוספת, יראו בכך האחים התערבות בעניינים לא לי [ויגידו] שאני דוחף את האף בעניינם של אחרים.

 

אבל החלטתי לכתוב לך [בכל זאת] משום שאני יודע שאתה חושב עלי דברים טובים ומשום שאני מאמין כי יש לתת עצה בעניין חשוב זה ולקבל הבהרות ישירות ממך.

 

ראשית, ברצוני לשאול אותך האם מה שפורסם הוא אמת? אם אכן זו האמת, מהם פרטי העניין... לדוגמא, האם יש הסכמה בין כולכם בנושא זה? מהי המדיניות עליה הסכמתם ביחס לממשלה [המצרית]? אם נחתם הסכם ביניכם לבין הממשלה, מהם פרטי ההסכם ומדוע לא מכריזים עליו...? 

 

אבו ח'אלד (מחמד שוקי אל-אסלאמבולי), אמר לי שהוא התפטר [ממועצת השורא של ה'גמאעה'] כדי שלא לשאת בכל אחריות למה שעלול לקרות. הבנתי מאבו חאזם [מצטפא חמזה] שאתם מתייחסים ליוזמה בחיוב ושהעניין מושהה עד שיפתרו חילוקי הדעות עם האחים בכלא בנוגע לאופן הנהגת ה'גמאעה' ושהמטרה בהצהרה הזו היא להרגיע את המצב כדי שלא יתפרסמו הודעות נוספות מטעם האחים בכלא שרק יסבכו את הבעיה עוד יותר. אלא שהתוצאה היא שהאחים בכלא לא הפסיקו לפרסם הודעות ואילו אתם בחוץ, שותקים...

 

אני רוצה להדגיש שמה שהוכרז עליו – וזו לפחות דעת רבים מקרבכם כפי שאמר לי אבו ח'אלד – מהווה נסיגה מסוכנת מן היסודות עליהם קמה ה'גמאעה' וסתירה ברורה של העמדה והמורשת בה היא מתגאה... שתיקתכם יוצרת את הרושם שאתם מסכימים לכל מה שנאמר... נאמנותך צריכה להיות לאללה ולנביא. זהו הבסיס ממנו נובעת כל נאמנות [אחרת]... אחיך האוהב, אבו אל-מעז [אל-ט'ואהירי]."[35]

 

אלא שנראה כי בשלב מסוים, נואש אל-ט'ואהירי לחלוטין מה"גמאעה" ובמכתב מקודד ממאי 2001 אל כמה מאנשי ארגונו הוא כתב ש"קרובינו, אנשי מצרים עלית", כלומר ה"גמאעה", "עזבו את השוק", כלומר נטשו את דרך האלימות.[36] מאז, שב אל-ט’ואהירי לתקוף בחריפות את מנהיגי ה"גמאעה" כמעט בכל הזדמנות שניתנה לו.

 

חילוקי דעות אידיאולוגיים

מנהיגי ה"גמאעה" הסבירו בכמה הזדמנויות את התנגדותם לארגון "אל-קאעדה". כרם זוהדי אמר ש"האחים ב'אל-קאעדה' ובארגון הג'יהאד, ביססו את האסטרטגיה שלהם על לחימה ביהודים, בצלבנים, ובאמריקאים בכל מקום בו הם מצויים... אנו ראינו באסטרטגיה הזו שגיאה הלכתית גדולה, בנוסף להשלכות הנוראיות שנבעו ממנה... הודענו להם שהחלטת ה'גמאעה' היא לא להצטרף לחזית הזו, משום שהיא קמה על רעיונות שגויים ואין לקבל את הריגת האמריקאים רק משום שהם אמריקאים. אין להרוג על בסיס אזרחות. כמו כן, הריגת הצלבנים מבלי להבחין בין לוחם, למי שאינו לוחם, אישה, נער, ילד, או זקן, היא טעות גדולה."[37]

 

בסדרת הראיונות ב"אל-מצור" ביוני-יולי 2002, הקפידו מנהיגי ה"גמאעה" לשמור על כבודו של אוסאמה בן לאדן, למרות שכבר אז הדגישו את התנגדותם האידיאולוגית לפיגועי 'אל-קאעדה'. נאגח אבראהים אמר אז ש"למרות הכבוד וההערכה שאנו רוחשים לשיח' אוסאמה בן לאדן ולכל מי שפועל למען האסלאם", פיגועי ה-11 בספטמבר לא שרתו את האינטרס האסלאמי ולא היו תקינים מבחינה הלכתית.[38]

 

אלא שפחות משנה לאחר מכן, בעקבות הפיגועים בריאד ובקזבלנקה במאי 2003, נקטו מנהיגי ה"גמאעה" בטון שונה לחלוטין. בגילוי דעת שנכתב על ידי אוסאמה חאפז, עצאם עבד אל-מאגד ועצאם דרבאלה קראה מועצת השורא של ה"גמאעה" לצעירי האסלאם למשוך ידם מארגון "אל-קאעדה": "ה'גמאעה' מאיצה בכל הנוער המוסלמי... להימנע מלהשתתף בפעולות האקראיות שמבצע ארגון 'אל-קאעדה' כגון הפיצוצים האחרונים בריאד ובקזבלנקה, משום שבאלה יש שגיאות הלכתיות ברורות... בנוסף, פעולות מסוג זה תגרומנה סכנות חמורות בכך שהן תצבנה את האומה [האסלאמית] במצב של איבה עם העולם כולו...

 

התוכנית הטובה ביותר לטיפול במשבר עמו מתמודדת האומה היום אינה באמצעות פעולות פגע וברח שמבצע 'אל-קאעדה' שיובילו ללחצים אינסופיים על האומה האסלאמית כדי לכפות עליה ויתורים בזהותה ובמה שנותר מן הלגיטימיות שלה; התוכנית האופטימלית היא שהאומה תתקרב ותתאחד – שליטים ונשלטים – כדי לשמור על מה שנותר מהלכות האסלאם ומזהותה של האומה תוך נקיטת עמדה מאוחדת כלפי האומות האחרות, באמצעות דיאלוג כן שיבהיר שאנו לא מנסים לגרום להם רעה כלשהי והם אינם צריכים לגרום לנו רעה."[39]

 

הודעה זו, עוררה שוב את זעמו של השיח' אבו חמזה מלונדון, שפרסם גילוי דעת נגדי שכותרתו "מעט בושה והגינות, הו מנהיגי ה'גמאעה'", ובו תאר את המנהיגים ההיסטוריים של ה"גמאעה" כ"מנהיגים ללא היסטוריה". הוא כתב כי "כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שמנהיגי ה'גמאעה' מצויים בירח דבש חסר טרדות עם העריץ של מצרים" וכי ספריהם והצהרותיהם "קרובים יותר לכפירה מאשר לאמונה."[40]

 

עצאם דרבאלה השיב לאבו חמזה בשמה של מועצת השורא של ה"גמאעה", תוך שהוא מכנה אותו, בדרך זלזול, "פעיל אסלאמי" ומזכיר את עברו כשומר סף במועדון לילה בסוף שנות השבעים טרם חזר בתשובה[41]: "יש מי שרוצים להעתיק את הלוגיקה של הבריונות של מועדוני הלילה לזירה האסלאמית ולנקוט בה בסוגיות ההלכתיות החמורות ביותר עמן מתמודדת האומה... אנו הורגלנו לכך על ידי הפעיל האסלאמי, אבו חמזה המצרי, הנהנה מחירות מעוררת קנאה באוויר הצונן של לונדון..." [42]

 

מנהיגי ה"גמאעה" לא הסתפקו בהתנצחות המילולית עם אל-ט'ואהירי, אבו חמזה, ואחרים וחיברו שני ספרים נוספים במטרה לקעקע את האידיאולוגיה של 'אל-קאעדה'. עצאם דרבאלה כתב את הספר "האסטרטגיה של אל-קאעדה – הטעויות והסכנות" ונאגח אבראהים חיבר ספר נוסף שכותרתו "הפיצוצים בריאד – הפסיקות וההשלכות" שהתמקד בסוגייה ההלכתית של הרג מוסלמים בפיגועי אל-קאעדה. תמציות משני הספרים פורסמו ב"אל-שרק אל-אוסט".

 

בספרו, סתר נאגח אבראהים את טענות אנשי אל-קאעדה בזכות הפיגועים תוך שהוא מציג טיעונים הלכתיים וטיעונים פרגמאטיים בעת ובעונה אחת. מבחינה הלכתית, הוא שב והסביר את עמדת ה"גמאעה" בנוגע לאיסור על הריגת אזרחים. הוא הגיב גם לטענת "אל-קאעדה" ותומכיה לפיה הרג מוסלמים מותר אם האויב משתמש בהם כמגן אנושי והסביר שפסק הלכה זה של אבן תיימיה, מחייב שורה של תנאים שאל-קאעדה לא עמד בהם.

 

מבחינה מעשית, הסביר אבראהים ש"מי שהטילו את יהבם על כך שארה"ב תיכנע כתוצאה מאירועי ה-11 בספטמבר, לא קראו את ההיסטוריה. הרג הסוחרים המונגולים שלא בצדק בארץ ח'וארזם שאה – אפגניסטן של ימינו – היתה סיבה לפלישת המונגולים לח'וארזם שאה, להריגת מאות אלפי מוסלמים, ואח"כ לכניסה לעיראק, לפלישה לבגדאד, להרג יותר ממיליון מוסלמים, ולהשלכת הספרייה של בגדאד לנהר הפרת [כך במקור]. נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה כיום. הפיצוצים בריאד אינם מקדמים את הסתלקותה של ארה"ב מהמפרץ אלא מהווים הזמנה עבורה להישאר... עלינו לזכור שהכיבוש הבריטי של מצרים בשנת 1882 היה בתואנה של הגנה על האזרחים הזרים ושהפיצוצים של ה-11 בספטמבר הובילו לכיבוש אפגניסטן תוך שלושה חודשים בלבד ורק אללה יודע מתי ואיך היא תשתחרר".

 

אבראהים ערך השוואה בין פיגועי ה-11 בספטמבר לבין ההתקפה היפנית בפרל הארבור ואומר כי היפנים שמחו במשך כמה ימים אחרי פרל הארבור, אבל הפכו לאומללים לאחר מכן לאורך שנים. כך גם שמחו כמה מוסלמים בעקבות ה-11 בספטמבר, אבל כעת הם כואבים בעקבות כיבוש אפגניסטן ועיראק והשפלת המוסלמים בכל מקום.

 

כפי שהתנועות האסלאמיות לא היו מוכנות לרצות את השליטים ואנשי השררה במעשים שהיו מכעיסים את אללה, הוא כתב, כך עליהם להימנע  מלעשות מעשים המכעיסים את אללה רק משום שהם משמחים את המוני פשוטי העם.[43]

 

הספר השני בנושא, ספרו של עצאם דרבאלה, חופף במידה רבה לספרו של אבראהים. דרבאלה טוען כי ארה"ב פועלת על פי האינטרסים שלה ומנהלת "מדיניות בעלת מימד דתי" ביחס לאומה האסלאמית ולא "מלחמה צלבנית". לדבריו, מעשיו של ארגון "אל-קאעדה" הם שחיזקו את "הזרמים הצלבניים העוינים את האסלאם בארה"ב ובמערב".

 

דרבאלה טוען כי "אל-קאעדה" שגתה בכל הערכותיה לגבי ארה"ב: בהערכה שלא יתכן שיתוף אינטרסים אמריקאי-אסלאמי; שהפרש הכוח בין ארה"ב לאומה האסלאמית אינו חשוב משום שהמוסלמים לוחמים בארה"ב בכוח האמונה; בכך שפיוס, מו"מ או ברית עם ארה"ב מהווה בגידה ועוד. בנוסף,טוען דרבאלה, ארגון "אל-קאעדה" התמחה ב"אומנות קיבוץ האויבים". לדבריו, ארגון זה "הכריז מלחמה במלים ובמעשים נגד העולם הנוצרי כולו, ובראשו על ארה"ב ואירופה המערבית והמזרחית, לאחר מכן הוא הוסיף את ישראל, את כל המשטרים בעולם האסלאמי ללא יוצא דופן ולא בחל לאחר מכן ברחישת איבה כלפי הודו. לא הכרנו בהיסטוריה של האומה שלנו, אפילו כשהיתה בשיא כוחה, ח'ליף, אמיר, או מפקד צבאי שהצליח להילחם במספר כזה של אומות; אדרבה, הנביא מחמד לא התיר להילחם בכופרים עד שלא הבטיח את חזית קוריש באמצעות הסכם פיוס [בחודייביה], והוא לא התיר להילחם בביזנטים בטרם נכנע לו חצי האי ערב."[44]

 

ראשי "אל-קאעדה" מחלקים תמיד את העולם לשניים – שני מחנות, שתי שוחות, או שני אוהלים – מוסלמים וכופרים. כעת, מסביר דרבאלה כי זוהי טעות הלכתית משום שהעולם מורכב קצת יותר: "אחת הטעויות הגדולות של 'אל-קאעדה' היא הפיכת העולם כולו ל'דאר חרב' מבלי להבחין בין מדינה שמחילה את מרבית החוק האסלאמי, כמו סעודיה, למדינה שנוהגת חילוניות בפרהסיה, כמו תורכיה."

 

דרבאלה הסביר שמדינות כמו סעודיה שמרבית החוקים בה הם חוקי האסלאם, הן בחזקת 'דאר אל-אסלאם' – כלומר, ארץ שהאסלאם שולט בה – גם אם יש בהן כמה ליקויים ומשגים בחקיקה ובמעשי השלטון. לעומת זאת, מדינות שרוב חוקיהן הם חוקים מעשה ידי אדם הסותרים את השריעה – וזאת למרות שמרבית תושביהן מוסלמים – הן בחזקת 'דאר מרכבה', כלומר, ארץ המצויה במצב מורכב.  לדבריו, אבן תיימיה פסק שיש להתייחס למוסלמים החיים בהן כמו אל מוסלמים בכל מקום אחר.

 

הסוג השלישי של ארצות מוסלמיות, מסביר דרבאלה, הן ארצות בחזקת 'דאר רדה', כלומר כאלה שתושביהן חזרו בהם מדת האסלאם. ארצות כאלה "כמעט ולא קיימות, ככל הידוע לנו".[45]

 



[1] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002. וגם, צפות עבד אל-ע'ני: "הג'יהאד הוא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא לכוון את הבריות לדרך הישר ולהטיף למען אללה כדי שהאנשים יכנסו לדתו של אללה"אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.

[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.7.2003.

[3]  אוסאמה חאפז, אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.

[4] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[5] אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.

[6] אל-אהראם (מצרים), 16.2.2002.

[7] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.

[8] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[9] אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.

[10] אל-אח'באר (מצרים), 22.3.2002.

[11] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[12]  כלומר, אנשי "דאר אל-חרב" שטח שאינו נתון עדיין לשליטת האסלאם ויש להילחם כדי לכבוש אותו.

[13] אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.

[14]  מס גולגולת שהוטל על יהודים ונוצרים במדינה האסלאמית.

[16] אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.

[17] אל-שרק אל-אוסט (מצרים), 15.7.2003.

[18] אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.

[20] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[21]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון). 8.8.2003.

[22] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[25] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[26] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.

[27] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[28] אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.

[29]  ראש מועצת השורא, כרם זוהדי, סיפר כי אשתו ובתו הותקפו על ידי כמה נשים קרובות משפחה של רוצחו של סאדאת, ח'אלד אל-אסלאמבולי והוא נאלץ להסביר לבתו הבוכיה כי פסק הלכה מסוים יכול להתאים לתקופה מסוימת אך לא לתקופה אחרת ושהעמדות יכולות להשתנות. – אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.7.2003.

[30] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[31]  "אנו מחשיבים אותם כשהידים שמתו במלחמת אחים. ברצוני להבהיר שהרוגי ה'גמאעה' נחשבו ל'מוג'תהדין' והם קיימו את מצוותו של אללה לחפש אחר האמת ולקיים 'אג'תהאד' בדרך אליה. לאחר מכן, [התברר] שהיה זה 'אג'תהאד' שגוי שלא היה במקומו. אבל אללה... לא ישלול מהם את גמולם. ואולם, לאחר שהתבררה [דרך] האמת והוצגו הוכחות הלכתיות לכך... מי שיחזור לאלימות ולביצוע מעשים אסורים לאחר שגילו [בפניו את האמת], לא תהיה לו מחילה והוא יבצע חטאים." – אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 15.7.2003.

[32] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.7.2003.

[33] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 23.2.1998.

[34] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.12.2002.

[35] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 15.12.2002.

[36] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 20.9.2002.

[37] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.7.2003.

[38] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.

[39] אל-חיאת (לונדון), 26.5.2003.

[40] נוסח מלא של גילוי הדעת של אבו חמזה ניתן למצוא ב: https://elmahrosa.org/documents/AboHamza.htm

[41] ראה פרופיל על חייו של אבו חמזה:

 https://memri.org/bin/articles.cgi?Page=archives&Area=ia&ID=IA7201

[42] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 4.7.2003.

[43] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.7.2003-18-17.

[44]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), ה-6 עד ל-11 באוגוסט, 2003.

[45] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 8.8.2003.