התגובות להסכם ז'נווה בעיתונות הפלסטינית – חלק שני
הנהגת הרש"פ השמיעה תגובה מסויגת להסכם ז'נווה. יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, הביע תמיכה מסויגת בהסכם באומרו כי המסמך "אינו מסמך רשמי" וכי "המדיניות שלנו היא לא למנוע שום ניסיון להגיע לשלום אמיצים שאני השגתי עם שותפי המנוח רבין."[1] דברים ברוח דומה נשמעו מפי ראש הממשלה הפלסטיני, אחמד קריע "אבו עלאא" שאמר: "איננו נגד דיאלוג ושלום אבל אנו לא מתייחסים אל [מסמך ז'נווה] כאל מסמך שלום." כמו כן אמר כי "מפת הדרכים היא המסמך היחיד שנותר על השולחן."[2]
למרות תגובה מסויגת זו מצד הנהגת הרש"פ והתנגדותם הנחרצת של חוגי האופוזיציה וארגוני הפליטים להסכם זה, ניסו רוב בעלי הטורים הפלסטינים להדגיש את צדדיו החיוביים של מסמך ההבנות מבחינת הפלסטינים וקראו לתמוך בו. להלן מספר מאפיינים עיקריים של תגובות אלה:
א. המטרות והיעדים של ההסכם
1. ההסכם נועד להוכיח כי יש שותף פלסטיני
אישים פלסטינים הצביעו על כך שהסכם ז'נווה נועד להפריך את טענתם של ברק ושרון כי לישראל אין שותף פלסטיני עמו ניתן לנהל מו"מ. כך למשל קדורה פארס, מחותמי המסמך, אמר כי מטרת ההסכם היא "להפריך את טענות ממשלת הימין בישראל, לפיהן אין שותף פלסטיני אשר ניתן להגיע עמו לפתרון של שלום לסכסוך הפלסטיני-ישראלי."[3]
דברים דומים אודות מטרת המסמך נשמעו גם מפי השאם עבד אל-ראזק, השר לענייני אסירים לשעבר, גם הוא מחותמי "הבנות ז'נווה", בראיון ליומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט": "המטרה היא להוכיח לשני העמים - הישראלי והפלסטיני – שאפשר להגיע להסדר מדיני וכי כל טענה כי הדבר בלתי אפשרי היא שקר גדול". [4]
חסין חג'אזי, היועץ התקשורתי של המשרד הפלסטיני לענייני חוץ, כתב במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני "אל-איאם": "מבחינה מדינית פרקטית הסכם זה מוכיח את תפלות השקרים ואת שטיפת המוח שברק החל וששרון וגרורותיו השלימו, לפיהן אין שותף פלסטיני שניתן לעשות עמו שלום. [ההסכם גם] מוכיח את שקריות הטענה לפיה הישראלים היו נדיבים כלפי הפלסטינים [בויתורים שעשו] בקמפ דיויד וכי הם [הפלסטינים] השיבו בכפיות טובה. למעשה, ברק לא הגיע בויתור שלו [אפילו] לאמצע הדרך ולא היה לו אומץ לדחוף את המו"מ בקמפ דיויד ובטאבה להסדר קבע, שהרי אם לא כן, היינו מגיעים להסכם היסטורי."[5]
2. ההסכם הוא אמצעי להפיל את ממשלת שרון
הבנות ז'נווה הוצגו גם כאמצעי להפלת ממשלת שרון ולהעלאת השמאל הישראלי לשלטון. אשרף אל-עג'רמי, מנהל המחלקה לעניינים ישראליים במשרד ההסברה הפלסטיני ובעל טור ביומון הפלסטיני "אל-איאם" כתב: "הסכם כזה יחזיר לישראלים את התקווה שיש מוצא מן המשבר בו הם מצויים ויאפשר שינוי פוליטי אמיתי בישראל שיפיל את הימין הישראלי וישיב את מפלגת העבודה, חוגי השמאל, והשמאל המרכזי אל השלטון. זו אפשרות מציאותית לאור צניחת הפופולריות של שרון והתחושה בקרב הציבור הישראלי כי הוא חסר אונים בכל המישורים...
מה שחשוב הוא שחוגי השמאל הישראלי יפיצו את ההסכם בקרב דעת הקהל הישראלית בתפוצה רחבה ויתמקדו ב[מסר] ששינוי השלטון בישראל הוא שיוביל לשלום אמת, בר קיימא וצודק. הפלסטינים יכולים מצדם, באמצעות עמדות פוליטיות קונסטרוקטיביות, לתרום ולהשפיע על הציבור הישראלי בכך שהם יודיעו על אימוץ מסמך [ההבנות] ויתרחקו מסיסמאות לא מועילות, במיוחד לנוכח המצב הבינלאומי הנוכחי."[6]
ע'אזי אל-ח'לילי, בעל טור ביומון "אל-איאם" כתב: "במישור הפלסטיני הביא ההסכם תקווה חדשה לשלום והאפשרות להגיע לפתרון מציאותי ומאוזן יחסית לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. יתכן וההסכם אינו מגשים את כל החלומות, במיוחד אלו בנוגע לזכות שיבת הפליטים, אבל החלומות תמיד מתנפצים בכל הכוח בסלע המציאות. ההסכם מספק הזדמנות לכונן שלום אמיתי. למרות כל ההסתייגויות אין מנוס מלדבוק בו בכל הכוח כדי להפיל את שרון והתוכנית התוקפנית שלו."[7]
בלאל אל-חסן, בעל טור פלסטיני החי בלונדון, מתח ביקורת על תפיסה זו. במאמר שפורסם ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט" תחת הכותרת "מוותרים על זכות השיבה כדי להציל את מפלגת העבודה הישראלית" כתב: "כעת מתקרב מועד הבחירות בישראל ומפלגת העבודה מנסה פעם נוספת לנקוט באותה טקטיקה כושלת - לנהל מו"מ מוצלח מאוד עם קבוצת מתנדבים פלסטינים כדי להגיע עמה להסכם שישרת את ישראל. [בתקווה ש]הסכם זה יסייע להשיב את מפלגת העבודה לשלטון. הישראלים יכולים לחשוב מה שהם רוצים אבל מדוע קבוצת המתנדבים [הפלסטינים] חושבת כך? הם חושבים שהבעיה היא הימצאותו של אריאל שרון בראש השלטון ושהימצאות אדם כמו פרס, מצנע או בורג בראש השלטון [בישראל] תוביל לפתרון מדיני שיהיה מקובל על העם הפלסטיני. הם נכנסים להרפתקה כשהם מהמרים על הסוסים הישראלים ומביעים אי אמון באינתיפאדה הפלסטינית, מאבקו של העם הפלסטיני הקרבתו ועמידתו האיתנה."[8]
3. הבנות ז'נווה נועדו להיות תחליף למפת הדרכים
חסין חג'אזי, היועץ התקשורתי של המשרד הפלסטיני לענייני חוץ, פרסם מאמר ביומון הפלסטיני "אל-איאם" בו נכתב: "האם משמעות הדבר שהסכם ז'נווה הופך את תוכנית מפת הדרכים ללא רלוונטית כרגע? התשובה [היא] כן. באמצעות [הבנות אלה] הופך את המעורבות של בוש או שרון, ואולי של שניהם יחד, לבלתי רלוונטית לפתרון הקבע. האם יש להבנות [ז'נווה] סיכויים להצליח כך שיהווה את תוכנית מפת הדרכים החלופית? התשובה היא כן."[9]
דברים דומים כתב גם טלאל עוכל, חבר ב"חזית העממית לשחרור פלסטין" ובעל טור ביומון הפלסטיני "אל-איאם": "המסמך מהווה חלופה הגיונית למפת הדרכים שתעתה בדרך וגרמה להסלמה וליותר אלימות. מדוע שהממשל האמריקאי יתעקש על [מפת הדרכים] כל עוד ישנו מסמך המגשים את חזון בוש לשתי מדינות?"[10]
ב. הערכת הבנות ז'נווה לעומת סיבובי מו"מ קודמים
1.מדובר בתמורה הישראלית הטובה ביותר עד כה
כמה דוברים פלסטינים הדגישו את הישגי המו"מ הנוכחי לעומת סיבובי מו"מ קודמים. ממדוח נופל, יועצו הצבאי של ערפאת אמר ליומון הירדני "אל-ראי": "מה שהוצע [לפלסטינים] בטאבה יותר טוב ממה שהוצע בקמפ-דיויד אבל מה שהוצע בים המלח [הכוונה להסכם ז'נווה] מהווה התקדמות פי שתיים יותר משניהם וגם יותר מיוזמת הנשיא לשעבר ביל קלינטון." [11]
מאג'ד כיאלי, פלסטיני החי בדמשק, כתב במאמר פרי עטו: "החידוש בהסכם זה הוא שזהו המסמך הישראלי הראשון שמכיר בזכותם של הפלסטינים להקים את מדינתם על שטחי 1967 וכי זהו הסכם כולל [כנראה הכוונה הסדר קבע] ולא הסכם ביניים. כמו כן, הסכם זה מכיל לוח זמנים ברור בנוסף לכך שהוא ניסיון מצד מפלגת העבודה והשמאל הישראלי לחזור ולהכיר בהנהגה הפלסטינית."[12]
בעל הטור תופיק אבו בכר קרא לנציגי המו"מ הפלסטינים בטורו השבועי ביומון "אל-איאם" דווקא שלא להדגיש את ההישגים הפלסטינים מחשש שהדבר יסכל את ההסכם: "לא אכביר בפרטים על אופי ההסכם ואני מקווה כי לא יצאו בקרבנו רבים שיאמרו שההסכם הזה טוב יותר מיוזמת קלינטון ומהסכם טאבה. דבר זה, גם אם הוא נכון, מציב את שותפי השלום מהצד השני בפני בעיה מול הציבור שלהם ומספק סחורה לשרון להמשיך את התקפותיו המילוליות הברבריות נגד אנשי השלום הישראלים."[13]
2. בהבנות אין חידוש אך זוהי הזדמנות שלא ראוי להחמיצה
הפעיל הפלסטיני עטא אל-קימרי כתב במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני "אל-קדס": "אם זו התוצאה שאנו מגיעים אליה לאחר שלוש שנים של אינתיפאדה במהלכה הקרבנו אלפי שהידים, עשרות אלפי פצועים והרס כלכלי רב - על מה היתה כל ההמולה? זו שאלה מאוד לגיטימית. האם לא היינו קרובים מאוד להסכם ז'נווה כבר בקמפ דיויד ואח"כ בטאבה לפני פרוץ האינתיפאדה? ...
אם נאמץ את ההסכם למרות הפגמים, החסרונות והויתורים שבו, אנו נפנה מסר ברור לאויב שלנו ולציבור שלו שאנו לא מכוונים ל[חסל את] קיומו אלא שואפים למצוא דרך לחיות עמו בדו קיום במינימום של ביטחון, רווחה ועתיד.
השלום עבורי הוא ערך עליון שראוי להקריב למענו למרות שאני בטוח כי רעיון שתי המדינות הוא בלתי אפשרי וכי אין מנוס בעתיד מדו קיום של שלום במדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין או ישראל. אלא שאני מוכן להסכים ל[כל] דבר שיחסוך משני העמים המסוכסכים את מחיר הדמים, הסבל והכסף [עד שיגיעו לפתרון זה]. יודע אני כי [התוצאה] אליה יגיעו לאחר שישלמו את המחיר הזה, לא תהיה רחוקה ממה שהיה ניתן להשיג קודם לכן. סביר להניח שאנו לא ננקוט בטקטיקה של מתקפת שלום וכי מהר מאוד יחרישו תותחי היוזמה הזו ואנו נשוב לשגרה היומיומית של המשך המאבק ושפיכות הדמים."[14]
בעל הטור תופיק אבו בכר, שאיננו רואה במסמך הבנות ז'נווה הישג משמעותי לעומת סיבובי המו"מ הקודמים, כתב ביומון "אל-איאם": "המסגרת הכללית של הסכם ברורה. הבסיס שלו הוא יוזמת קלינטון, שאנו החמצנו וטבחנו בדם קר לגמרי, למרות שנטען כי לא כך הדבר. [עקרונות] המסגרת הזו: מדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967; הסרת ההתנחלויות; החלפת שטחים עם גושי התנחלויות; כל מה שהוא ערבי בירושלים - הבירה של המדינה הפלסטינית- לערבים; פתרון צודק לבעיית הפליטים במסגרת חמש אופציות שהוסכם עליהן בטאבה וביניהם האופציה של השיבה לישראל אבל בתנאים מסוימים. למי שלא קראו את יוזמת קלינטון הרי שגם היא דיברה על שיבה לישראל.
זו המסגרת הכללית של ההסכם, אולי מדובר על תיקון פה ושם אבל מעתה ועד להודעה חדשה אין שום פתרון אחר למעט שפיכות דמים [שיראו] על גבי המסכים של תחנות הלווין, כריית יותר קברים מצדנו ומצדם במידה שווה ומתן אפשרות למהפכנים הערבים לכנס עוד פסגות מילוליות כדי לתמוך בעם הפלסטיני."[15]
3. האלטרנטיבה היא מדינה דו לאומית
היו שקראו להדגיש בפני הישראלים את הכדאיות של קבלת הבנות ז'נווה בטענה כי האלטרנטיבה האחרת היא מדינה דו לאומית או מדינה דמוקרטית מאוחדת. עלי אל-ג'רבאוי, מרצה באוניברסיטת ביר זית ובעל טור ביומון "אל-איאם" כתב: "לכל תוכנית להסדר מדיני שמקובלת על הפלסטינים כפתרון לסכסוך צריך לצרף אלטרנטיבה ממנה יפחדו הישראלים ואותה ייקחו בחשבון. הימצאות אלטרנטיבה כזו הכרחית לצורך תמיכה [ישראלית] בתוכנית. בלעדיה כל תוכנית תישאר 'צולעת' חסרת כוח והשפעה.
[עלינו לשאול] מה הישראלים יכולים להפסיד אם יסרבו לתוכנית פלסטינית? אם התשובה היא כלום הרי שהתוכנית אינה יעילה. אם התשובה חיובית הרי שהישראלים יחלו לעשות חשבונות. במסגרת זו עלינו לשים לב שהפחד הגדול של הישראלים הוא שהמצב ייגרר להקמת מדינה דו לאומית שתאיים על לב המהות הציונית-יהודית שישראל עושה ככל שביכולתה לשמור עליה. זו היא המשענת של כל תוכנית פלסטינית להסדר מדיני המבוססת על עיקרון שתי המדינות: לרמוז ברצינות לכך שאי היענות ישראלית לתוכנית תוך תקופת זמן מוגבלת ומוגדרת מראש תסגור בפניה את הדלת באופן סופי ותגרום לפלסטינים להמשיך הלאה לעבר האופציה של מדינה דו לאומית גם אם הרש"פ תצטרך לפרק את עצמה והעם הפלסטיני יצטרך לסבול את הכיבוש הישראלי לתקופת זמן נוספת..."[16]
4. לקבל את ההסכם כחלק מתוכנית השלבים
אשרף אל-עג'רמי, מנהל המחלקה לעניינים ישראלים במשרד ההסברה הפלסטיני ובעל טור ביומון הפלסטיני "אל-איאם: "יש דבר שאין מנוס מלהתחשב בו ולבחון אותו בעיון, ויתכן והוא אחד מהלקחים המשמעותיים ביותר של אינתיפאדת אל-אקצא, [מדובר בכך] שהזמן אינו [משחק] לטובתנו. בשטחים הפלסטינים מתרחשים אסונות אשר הופכים אט אט למציאות בלתי ניתנת לשינוי. [מדובר] בייחוד ב[בנית] ההתנחלויות המתבצעת במלוא תנופתה ואשר מלווה בבניית גדר ההפרדה. כל זה קורה במסגרת שינויים אזוריים ובינלאומיים שגרמו לכך שהבעיה הפלסטינית תונח בצד. וחמור מכך, [במסגרת] שינוי עמדותיהם של גורמים אזוריים ובינלאומיים רבים ביחס לתמיכה בזכויות הפלסטיניות...
מסמך ז'נווה נחשב לדבר הטוב ביותר שהפלסטינים והישראלים יכולים להשיג בשלב הזה. אסור להסתכל עליו במשקפת של שחור או לבן, אלא במסגרת המציאותי והאפשרי. הדבר אינו קל ואינו בהישג יד אלא הוא דורש מאמץ ומאבק רב בשתי החזיתות - הפלסטינית והישראלית. השבת האדמות הכבושות הפך לצורך דוחק יותר מאי פעם והסכם ז'נווה יכול לשחרר את כולן באופן מלא על בסיס של 97.5% מהגדה ועזה ו-2.5% בחילופי שטחים. הדבר יכול לשים קץ למפעל ההתרחבות הציוני שאינו יודע גבולות. הדבר יאפשר שינוי אסטרטגי שאולי יהפוך את הפתרון של מדינה דו לאומית או מדינה דמוקרטית מאוחדת לבת ביצוע בטווח הרחוק."[17]
ג. ההתייחסות לסוגיית הפליטים [18]
חוגי האופוזיציה וארגונים המייצגים את הפליטים מתחו ביקורת נוקבת על ההסכם ובעיקר על הסעיף העוסק בסוגיית הפליטים. כך למשל ג'מאל אל-שאתי, ראש ועדת הפליטים במועצה המחוקקת הפלסטינית, תקף בחריפות את המשתתפים במו"מ. ואמר כי המועצה המחוקקת תיקרא להם, תתשאל אותם ותדרוש מהם הבהרות לגבי מה שהושג. לדבריו, כל פתרון שלא יכלול את זכות שיבת הפליטים ויישום החלטת מועצת הביטחון 194 יחשב ל"פתרון חלקי שאינו מחייב את העם הפלסטיני. וכי חובה לאומית להתנגד לו בכל הכוח."[19]
בכיר בחמאס, עדנאן עצפור, אמר שהמסמך הוא "חלק מן הרמאות המופעלת על העם הפלסטיני מזה זמן רב באמצעות אשליות של השלום." לדבריו "המסמך לא יעבור בשל והויתורים הגדולים שיש בו ובמיוחד בנושאי ירושלים והפליטים... מי שחתמו עליו הציבו עצמם כנציגי העם הפלסטיני בעוד הם למעשה אנשי שוליים שאינם מיצגים את העם הפלסטיני." [20]
לעומתם, היו שתמכו בנוסחה העוסקת בזכות השיבה וקראו לערוך ויתורים כואבים בסוגייה זו. פיצל אבו ח'צ'רא, פלסטיני החי בסעודיה, ובעל טור ביומון "אל-קדס" כתב: "מדוע מסרבים הישראלים להסכים לזכות השיבה? התשובה היא שזכות השיבה [של הפליטים הפלסטינים] אינה מופיעה בחוק הבינלאומי... הרשות הפלסטינית צריכה לדעת שהחלטה 194 לא פורסמה מטעם מועצת הביטחון [של האו"ם] אלא מטעם העצרת הכללית וככזו היא אינה מחייבת איש וכמוה כהמלצה ובקשה ותו לא...
יתכן שזכות השיבה אינה נתפסת באופן שאנו מסתכלים עליה. אני אומר זאת במלוא הכאב שכן זכות השיבה נוגעת לי יותר מכל דבר אחר, שהרי אני מיפו ואני נצר למשפחה ידועה בבעלותה עשרות נחלות ודונמים ביפו ובעזה. עם זאת ואף על פי כן אני מוכן לסבול מתוך הקרבה למען שלום לו כולנו מייחלים, למרות הפגמים שבו. בהסתמך על המציאות החדשה הזו אשר אין מנוס ממנה, ישנו צורך דוחק להשיב את פליטי לבנון לתוך הקו הירוק וביכולה של ישראל לקלוט אותם בעוד שקליטתם בלבנון או בפלסטין מהווה בעיה. המהגרים, העקורים והפליטים האחרים חופשיים לשוב למדינה הפלסטינית העתידית או להישאר היכן שהם שוהים כמהגרים [שם] יש להם משפחה, מולדת, בירה ודגל בדיוק כמו מאות אלפי הלבנונים המפוזרים בארבע קצוות תבל...
אין לנו מנוס מלנקוט במדיניות מציאותית שתהפוך את מטרתנו הנוכחית ל"השגת האפשרי" אשר להשגת הבלתי אפשרי הרי שדבר זה נושא בחובו סכנת התפוצצות שתגרום רק לנו נזק. מה החוכמה לבקש לדבוק במדיניות שמחקנו מהלקסיקון לפני 25 שנה? האם מותר לנו היום לדרוש את זכות השיבה שאנו ביטלנו בעצמנו או לבטל את החלטה 242 שאנו הסכמנו עליה ועל סעיפיה ללא שום הסתייגות?"[21]
[1] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 15.10.2003.
[2] אל-חיאת (לונדון), 21.10.2003.
[3] אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003.
[4] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.
[5] אל-איאם (רש"פ), 18.10.2003.
[6] אל-איאם, (רש"פ), 13.10.2003.
[7] אל-איאם (רש"פ), 19.10.2003.
[8] אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 26.10.2003.
[9] אל-איאם (רש"פ), 18.10.2003.
[10] אל-איאם (רש"פ), 20.10.2003.
[11] אל-ראי (ירדן), 13.10.2003.
[12] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 21.10.2003.
[13] אל-איאם (רש"פ), 15.10.2003.
[14] אל-קדס (ירושלים), 18.10.2003.
[15] אל-איאם (רש"פ), 15.10.2003.
[16] אל-איאם (רש"פ), 20.10.2003.
[17] אל-איאם (רש"פ), 17.10.2003.
[18] במסמך הבנות ז'נווה ישנה הכרה בהחלטה 194. בסעיף העוסק בפליטים נכתב: "הצצדים מכירים בכך שהחלטה 194 , החלטת מועצת הביטחון 242 ויוזמת השלום הערבית הנוגעות לזכויות הפליטים הפלסטינים, הן הבסיס לפתרון נושא הפליטים ומסכימים כי זכויות אלה ממוצות מכורח פרק 7 של ההסכם". ראה: מעריב (ישראל), 17.10.2003.
[19] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003. צאלח זידאן, חבר הלשכה המדינית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין האשים את הצד הפלסטיני בויתור על ארבעה עקרונות בסיסיים והם: הדרישה להסיר את כל ההתנחלויות; יישום זכות שיבת הפליטים; ריבונות פלסטינית על ירושלים המזרחית והקמת מדינה פלסטינית על כל השטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967. החזית העממית לשחרור פלסטין פרסמה גם היא גילוי דעת בו נכתב: "אנו מדגישים את הגינוי וההסתייגות שלנו מכך שהרשות ממשיכה לדון בסוגיות הלאומיות שלנו בדרך אשר נעדרת כל בסיס דמוקרטי בסיסי והסכמה פלסטינית, מה שמאפשר ויתורים לחינם בסוגיית הפליטים." ראה: אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.
