כתב עת חדש של אל-קאעדה: ראיון עם אחד מראשי המבוקשים בסעודיה וקריאות להרוג אמריקאים
(14.10.2003)
תומכי ארגון אל-קאעדה בסעודיה פרסמו באינטרנט כתב עת חדש בשם "קול הג'יהאד", עליו נכתב שהוא "מגזין דו חודשי העוסק בענייני הג'יהאד והמוג'אהדין בחצי האי ערב". הגיליון הראשון של "קול הג'יהאד" כולל חלק מראיון עם אחד מ-19 המבוקשים הבכירים ביותר בסעודיה וחומר נוסף רב. מסמך זה סוקר את הגיליון הראשון של "קול הג'יהאד"[1].
מאמר המערכת: מדוע צריך ג'יהאד בסעודיה
את מאמר המערכת של המגזין החדש, כתב "לוחם הג'יהאד סלימאן אל-דוסרי" ובו נאמר בין היתר: "הוטלה עלינו חובה אדירה, הג'יהאד למען אללה... אללה הטיל את חובת הג'יהאד מ[כמה] סיבות שכולן מתקיימות בדור הנוכחי: החל בהדיפת תוקפנותם של הכופרים, דרך הלחימה במי שחזרו בהם מדת האסלאם, תמיכה במדוכאים, ושחרור השבויים והאסירים, וכלה בג'יהאד מתוך רצון [כלומר] לחימה נגד הכופרים כדי שיתנו ג'זיה (מס גולגולת המוטל על לא מוסלמים) כשהם מושפלים לידי [השליטים המוסלמים]. כל אלה מצוות החלות על כל מוסלמי באופן אישי או חובות החלות באופן קולקטיבי, אבל כל עוד אין הן מבוצעות על ידי מספיק מוסלמים, הן בחזקת מצוות החלות באופן אישי...
אחד המקומות האדירים ביותר בהם הג'יהאד הוא חובה החלה באופן אישי על כל מוסלמי היא ארץ שני המקומות הקדושים [קרי, חצי האי ערב]. בארץ זו מצוי האויב הכובש הצלבני הגונב את אוצרותיה, קובע את מדיניותה, ויוצא ממנה למלחמות נגד המוסלמים. כמו כן, יש בה ממשלה סוכנת שחזרה בה מדת האסלאם והיא מיישמת את תוכניות הקולוניאליזם, תומכת בכופרים, ושולטת על פי חוק שאינו החוק של אללה... יש בה מדוכאים בבתי הכלא, הסובלים עינויים בלתי נסבלים ויש בה תוקפנות וקללות נגד אללה, פגיעה בדת וזלזול במאמינים תחת ההגנה והחסות של משפחת סעוד שחבריה סותמים, באותו זמן, את פיותיהם של הרפורמיסטים [כלומר, מתנגדי המשטר התובעים "רפורמה" שתוביל למדינה יותר פונדמנטליסטית] ושל אלו הקוראים לעשיית טוב, וכולאים את מי שקורא להם להשליט את החוק של אללה.
מפליא שרבים מצעירי הג'יהאד פונים לזירות אחרות וזונחים את הזירה האדירה הזו, ואת שחרור האדמה הטהורה מטומאת הצלבנים ועושי דברם, למרות שזוהי האדמה הזכאית לג'יהאד והזקוקה לטיהור ולשחרור יותר מכל אדמה אחרת. אין ספק שיש לכך סיבות ובהן... המתקפה האכזרית שמובילים מי שזנחו [את תנועת הג'יהאד] הרועדים מפחד [הכוונה לאנשי הדת התומכים במשטר הסעודי] שלא מצאו פסול בכך שארצם נכבשת על ידי החיילות האמריקאיות..."
דמם של מי שאינם מוסלמים מותר כדמו של כלב
בהמשך, מתפרסם מאמר פרי עטו של שיח' נאצר אל-נג'די, בו נכתב בין היתר: "...על הכלבים, בדומה ליתר בעלי החיים, לא הוטלו משימות ומצוות ולא נאסרו עליהם דברים; הם נבראו על פי טבע מסוים והם לא נוהגים שלא על פי טבעם, בניגוד לכופר אותו ברא אללה כדי שיעבוד אותו וכדי שיאמין במונותאיזם שלו, אך הוא כפר בו, ולקח לו אלוהים אחרים תחתיו.
מי שמסתפק במה שכבר נאמר, מסיק שכפירתו של אותו כופר והתמרדותו נגד דתו של אללה מחייבת את התרת דמו ואת השפלתו, ושדמו הוא דם של כלב, לא מעבר לכך.
די במה שכבר נאמר כדי לגרום למונותאיסט... להישרף מתשוקה לדמו של הכופר, לשחוט את אויבו של אללה ולבתרו. אין זה מוזר כלל. אילו הוא היה שומע מישהו מקלל את אביו או פוגע בכבודו, הוא לא היה מוכן לסבול את מראהו כשהוא מהלך על פני האדמה, על אחת כמה וכמה כאשר אדם מקלל את אלוהיו אותו הוא אוהב יותר מכל אהבה שחש אדם לאהובתו. כיצד [הוא יסבול זאת] בשעה שאללה התיר לו [להרוג אותו] והוא יודע שהריגתו של אותו אדם, מבחינתו של אללה, כמוה כהריגת כלב?...
אחי לוחם הג'יהאד, האין אתה רוצה את גן העדן? האין אתה רוצה להבטיח את עצמך מהגיהינום?... הרוג את הפוליתאיסט, הרוג את מי שדמו כדם כלב, הרוג את מי שאללה ציווה עליך להורגו ושנביאו של אללה [מחמד] הסית אותך נגדו. האם לא ראית את זה שדמו כדם כלב מקלל את דתך ושובה את אחותך? האם לא ראית את זה שדמו כדם כלב כובש את אדמת המוסלמים, שולט בארץ שני המקומות הקדושים, ומנהיג קולוניאליזם במכה ובאל-מדינה? זה שדמו כדם כלב הניח לכל אומות העולם ובחר במוסלמים כדי לגרום להם לבכי ולגרום לעולם לצחוק עליהם. זה שדמו כדם כלב, השליט את סוכניו הבוגדים על חכמי הדת הנאמנים...
בוש בן בוש הוא כלב בן כלב, דמו דם כלב, נביחתו נביחת כלב, והתקבצו בו כל תכונותיו של הכלב, פרט לנאמנות. אם כן, מדובר בצבוע... [שר הפנים הסעודי] נאיף בן עבד אל-עזיז, הלוואי ואללה ילחם בו, אין לו שכל, כבוד, בושה, דת, גבריות, מוסר, או אמינות..."
ארה"ב - האויבת המתועבת ביותר של האסלאם
בהמשך הגיליון, מופיעים מאמרים שונים, כמו זה של קיס בן הבירה הקורא ל"לוחמי הג'יהאד למען אללה באדמת הספר של האסלאם בהודו-כוש, בטורא בורא, בג'נין, בעזה, בגרוזני, ובארץ שני המקומות הקדושים" להילחם את הג'יהאד ומסיימם בברכת "להתראות בגן העדן". כמו כן, מתפרסם שיר המקלל את שליטי העולם הערבי ולאחריו תרגום "הקטעים החשובים" ממאמר מה"נויורקר" בנושא הסוכנות לביטחון לאומי תחת הכותרת "סעודיה כפי שרואה אותה ארה"ב". לא נמסר מי מחבר המאמר ומתי הוא הופיע.
לאחר מכן, מצוטטים דברים שכתב השיח' נאצר אל-פהד שנעצר בסעודיה לאחר שהביע תמיכה בפיגועי ריאד: "בחנתי ארוכות את ההיסטוריה של האסלאם, הפכתי את דפיה, והתבוננתי באויבי האסלאם, במלחמותיהם נגדו, הצלבנים ועובדי האלילים, במזרח ובמערב, במשך יותר מעשרה דורות, ולא מצאתי אויב עוין ומתועב יתר מאשר ארה"ב".
בכתב העת מופיעה סקירה של ספרו של השיח' עבדאללה עזאם, "חסדי הג'יהאד שהוענקו לעבדיו של אללה", כמו גם פרק מספרו של אימן אל-זואהירי, "פרשים תחת דגלו של הנביא", המספר על עצאם אל-קמרי, אחד ממנהיגי ארגון הג'יהאד המצרי שנהרג בשנת 1988 לאחר שנמלט מהכלא במצרים.
כמו כן מתפרסם החלק הראשון של ביוגרפיה על שיח' יוסף אל-עיירי, מראשי אל-קאעדה בערב הסעודית, חבר ברשימת 19 המבוקשים הבכירים שפרסמו השלטונות הסעודיים כמה ימים לפני הפיגועים בריאד, ומי שניהל את אתר האינטרנט של אל-קאעדה עד שחוסל על ידי כוחות הביטחון הסעודיים. בביוגרפיה נכתב בין היתר שהשיח' אל-עיירי שימש כשומר ראשו האישי של בן לאדן באפגניסטן ואח"כ בסודאן, עד שחזר לסעודיה ונעצר בעקבות הפיגוע בח'ובר.
כשחזר לסעודיה מסודאן, אמר לו השיח' סלמאן אל-עודה: "אני גאה להיות אחד מחייליו של אבו עבדאללה [בן לאדן]" אבל כאשר אחד מעשירי סעודיה דרש שאל-עיירי יביא לו מכתב מהשיח' אל-עודה כדי שיסכים לתרום שמונה מליון ריאל לח'טאב ולג'יהאד בדגסטאן, סרב אל-עודה ואמר שהוא "לא מאמין בעניין צ'צ'ניה".
השיח' אל-עיירי היה מקורב לח'טאב ולאחר ששוחרר מהכלא הסעודי, כתב כמה חיבורים עבור אתר האינטרנט "קול הקווקאז" ובהם "מורה נבוכים בנוגע לשבויים", "פעולות מסירות הנפש: התאבדות או מות קדושים" ומאמרים פוליטיים נוספים שהאחרון שבהם היה "פעולת תיאטרון מוסקבה ובמה היא הועילה למוג'אהדין". בגליון הבא של "קול הג'יהאד" יפורסם המשך הביוגרפיה של השיח' אל-עיירי.
ראיון עם אחד מבכירי המבוקשים בסעודיה
בהמשך מתפרסם מאמרו של אבו עבדאללה אל-סעדי המפריך את הטענה כי פיצוצים אינה דרך לגיטימית להביא ליצירת שינוי פוליטי ולאחריו ראיון עם עבד אל-עזיז בן עיסא בן עבד אל-מחסן "אבו האג'ר", אחד מחברי רשימת ה-19.
בראיון, סיפר אבו האג'ר, יליד ריאד, כיצד התגייס לג'יהאד: "לפני 13 שנים, הכל נהגו לשמוע על האירועים באפגניסטן. במסגדים דיברו [על כך] בתמיכת הממשלה וכך גם המטיפים בטלוויזיה. הג'יהאד התקבל בשביעות רצון באותם ימים והממשלה הוזילה את מחירי כרטיסי [הטיסה לפקיסטן]. היו לנו קרובים, שכנים וחברים שיצאו לאדמת הג'יהאד ובקריאות לתפילה היית שומע תמיד ידיעות על האחים ועל מעשי הגבורה של לוחמי הג'יהאד באדמת האפגאנים. האמת שהנפש השתוקקה להיות עם לוחמי הג'יהאד, אך היו מחסומים. כמה חכמי דת, כמו היום, לא סברו שהג'יהאד הוא מצווה החלה כחובה אישית על כל מוסלמי וכי על אדם לצאת לג'יהאד ללא אישור הוריו. כמובן שניסינו לשכנע את כולם, אבל כל הניסיונות נכשלו. לאחר מכן, שיח' אחד נתן לי 'פתווה' שהיציאה כדי להתכונן [לג'יהאד] היא מצווה החלה על כל מוסלמי ואין צורך לבקש עבורה אישור מן ההורים וכך יצאתי לאדמת הג'יהאד..."
לאחר מכן, מספר אבו האג'ר על הקרבות בהם השתתף באפגניסטן ומוסיף: "לאחר מכן הצטרפתי לאחים באלג'יר. הייתי בחוליית האספקה והמשימה שלנו היתה להעביר נשק וציוד מאירופה למרוקו ומשם לאלג'יר. נשארתי שם במשך חודשים עד שמרבית חברי אותה חוליה נאסרו וששה מתוכם נהרגו... לאחר מכן השתתפתי ב[ג'יהאד] בבוסניה הרצגובינה... [ומשם] המשכתי לתימן ומתימן לסומאליה ולאוגאדין, חבר הארץ הסומאלי הכבוש על ידי המדינה הצלבנית אתיופיה הפועלת לנצר את הסומאלים המוסלמים. ראיתי במו עיני כנסיות בחבל זה, למרות שמאה אחוזים מהסומאלים הם מוסלמים הנתונים למתקפה אכזרית. הצטרפתי לאחי בהתאחדות האסלאמית בסומאליה, והיתה שם פרשה ארוכה שהסתיימה במאסרי לתקופה של שנתיים ושבעה חודשים שבסופה, הוסגרתי לעריצים בארץ שני המקומות הקדושים ונכלאתי לתקופה. חודש לאחר השחרור נסעתי לאפגניסטן והשתתפתי יחד עם האחים באימונים ובלחימה נגד האמריקאים.
היום, השבח לאללה, אני נמצא [בסעודיה] בחזית ששאפנו לטהר ולשחרר מטומאת השליטים הבוגדים ועוד לפניהם מטומאת הצלבנים האמריקאים ובני בריתם... [בניגוד לשמועות] לא יצאתי לעיראק. אני נשבעתי לטהר את חצי האי ערב מהפוליתאיסטים. אנו נולדנו בארץ הזו ואנו נלחם בה נגד הצלבנים ונגד היהודים עד שנוציא אותם או שנטעם את שטעם חמזה בן עבד אל-מטלב [הכוונה לשהאדא]...
קבלתי הצעות רבות משיח'ים... [לצאת לעיראק]. למרבה הצער, אלה רוצים להוציא אותנו מחצי האי ערב... נכון, עיראק היא חזית והשבח לאללה אנו משקיעים בה מאמצים... זוהי חזית שאנו רוצים לנצל ללחימה נגד האמריקאים, כמו החזיתות האחרות של המוסלמים... לכל אלה שהציעו לי [לצאת לעיראק] אני אומר: תשכחו מזה. עליכם לחשוב גם כן על עימות עם הכופרים האלה משום שהם לא מבחינים בין מוסלמי אדוק לבין לוחם ג'יהאד קיצוני וטרוריסט. כל מוסלמי מואשם בכך שהוא מוסלמי..."
בסוף המאמר נכתב שבהמשך הראיון בגיליון הבא יספר אבו האג'ר "[על] הקשר עם השיח' אסאמה בן לאדן, יתן עצה למבוקשים בארץ שני המקומות הקדושים, ידבר על הג'יהאד בחצי האי ערב, ועוד".
בכתב העת מתפרסם החלק הראשון מתוך שלושה של מאמרו של מצעב אל-סהלי על "כשפים ולוחמי הג'יהאד" בו הוא מספר שכמה לוחמי ג'יהאד חוששים כי הם נפגעו ממעשי כשפים והוא מסביר כיצד יש להתגונן מן השטן ושליחיו.
במאמר האחרון בכתב העת, עוסק השיח' עבדאללה בן נאצר אל-רשיד בשאלה האם מותר לכנות את מי שנהרג במהלך הג'יהאד "שהיד".
לאחר שיר ג'יהאד נוסף, מופיעות מילות הסיכום שבהם מתבקש הקורא שלא להמתין לגיליון הבא, אלא לקיים את מצוות הג'יהאד בפועל.