כללי

 

תגובות בעיתונות הערבית להתבטאויות האנטישמיות

של ראש ממשלת מלזיה בועידה האסלאמית

 

נאום ראש ממשלת מלזיה, מחאתיר מוחמד, בפתיחת ועידת ארגון המדינות האסלאמיות (7.10.2003) זכה לגינויים במערב בשל אמירות אנטישמיות. גם בעולם הערבי עורר הנאום תגובות. מרבית המאמרים חיזקו את טענות מחאתיר אך היו גם כותבים שמתחו עליו ביקורת. יש לציין, כי רבים מהכותבים קבלו על יחס מפלה וסלחני כלפי התבטאויות אנטי אסלאמיות שהושמעו באחרונה על ידי מדינאים ואנשי צבא אמריקנים לעומת המתקפה על מחאתיר מחמד. תרגום עיקרי המאמרים שלהלן עוסק בהתייחסותו  של מחאתיר לנושא היהודי: 

 

עיתונות סוריה ולבנון

בעיתונות הסורית והלבנונית התמקדו מרבית הכותבים ברלוונטיות של התבטאויות מחאתיר לסכסוכים המדיניים בימינו ולהבעת עמדות פאן ערביות. כך למשל, כתבה השרה לענייני מהגרים בממשלת סוריה, הד"ר בות'ינה שעבאן, ביומון הסורי הרשמי "תשרין": "[מחאתיר] שהביע את אמונו בפיוס ודו-קיום לא תקף דת או אמונה אלא תיאר את המצב השורר בעולם. הקמפיין נגד מחאתיר עושה לו עוול ומוכיח, כי יש מי ששולט במגמות הפוליטיות במערב. [היהודים] יוצרים את הבעיה שהם רוצים בה, ומפנים את תשומת ליבן של  ממשלות המערב לכיוון הספציפי. רוגזם [של היהודים] התעורר בגלל שמנהיג מוסלמי [העלה על סדר היום] השקפה מוסלמית, השמה [את המוסלמים] על מפת [הגורמים] האקטיביסטים בעולם, נותנת מקום לרעיונותיהם ולהשתתפותם בזירה הבינלאומית, [ומעבירה אותם] מעמדת נאשם ומתגונן לעמדת יוזם בזירה הבינלאומית"[1]

 

בעל הטור ביומון הלבנוני "אל-נהאר", מחמד אל-סמאכ, מנה את טעויותיו של מחאתיר: "טעות אחת...היא [טענת מחאתיר] שהיהודים מנהלים את העולם. האמת היא שהיהודים מנהלים את ארה"ב... הפגנות המיליונים נגד המלחמה בעיראק, שלילת חברות מועצת הביטחון את הלגיטימיות של המלחמה וגינויה בידי הכנסיות... מוכיחים כי העולם אינו מנוהל בידי היהודים וכי העולם מתנגד למדיניות ארצות הברית שהיהודים שולטים בממשל שלה... טעותו השנייה [של מחאתיר] היא החייאת תסביך הרדיפה של יהודי אירופה... מעבר למספר [קורבנות היהודים בשואה] ...שהיסטוריונים אמריקנים ואירופים מפקפקים בהם, עצם הדיון [בנושא השמדת היהודים באירופה]... שהאירופים מנסים למחוק מזיכרונם הקולקטיבי. טעותו השלישית [של מחאתיר] היא השימוש במינוח דתי במקום מינוח פוליטי, מלכודת אותה מציבים הציונים בכדי להאשים באנטישמיות כל מי שמבקר את מדיניות ישראל. הסכסוך בין ישראל לבין העולם הערבי הוא מדיני ולא דתי... ביקורת כלפי הציונות כתנועה פוליטית גזענית היא דבר אחד, וביקורת...כלפי היהודים היא דבר אחר...  

 

מחאתיר רצה...להביע את כעסם של המוסלמים על ההגמוניה של הלובי הציוני בארה"ב. כאשר אמר כי 'היהודים שולחים את האחרים להילחם ולמות במקומם, מחאתיר התכוון לתפיסה נכונה, אשר לפיה פלשה ארצות הברית לעיראק [כדי] להגשים מטרות ציוניות...וחייליה נלחמים בעיראק לא על מנת להגן על ערכים ואינטרסים אמריקנים...אלא למען אידיאולוגיה ציונית, שמטרתה היא [שליטה] במרחב האסלאמי מפקיסטאן ועד מרוקו..."[2]

 

בעל הטור תרכי צקר ביומון הסורי הרשמי "תשרין" כתב: "מה אמר ראש ממשלת מלזיה, מחאתיר מחמד שהקים מרבצם את קנאי הציונות ואנשי שלומם בעולם..? בנופפם בנשק החדש-ישן של [האשמתו] באנטישמיות הם פתחו במלחמת חרמה נגדו...  האיש אמר שהאירופאים הרגו ששה מיליון יהודים מתוך 12 מיליון וכי [למרות זאת] היהודים מנהלים כיום את העולם ושולטים במדינה החזקה ביותר בעולם כיום...  הקנאים הציוניים ראו בציון עובדת השואה על ידי מחאתיר [מעשה של] הכחשת [שואה]. קנאים אלה מאיימים בחרב האנטישמיות על כל מי שאומר משפט שאינו תומך בטענותיהם ובאגדותיהם, או שאינו מאשר את זיוף האירועים ההיסטוריים... כל מי שרומז, כי יתכן ומעשי הפשע של ה-11 בספטמבר לא נעשו בידי אלה המואשמים בכך בתקשורת האמריקנית והציונית, הופך לאנטישמי...

הדבר שהפריע במיוחד לגורמי הציונות העולמית בדברי מחאתיר הוא חשיפת האמת שאין להסתירה עוד, והיא ש[היהודים] שולטים...בארה"ב ומנהלים בפועל את העולם באמצעות הצתת מלחמות... על הערבים והמוסלמים להתפכח קודם  שיהיה מאוחר."[3]              

 

עיתונות ירדנית ופלסטינית

מקצת כותבי המאמרים הערביים שילבו בכתיבתם נימות אנטישמיות שמקורן אסלאמי וביטויים של הכחשת השואה. הקו האסלאמי בלט יותר במאמרים בעיתונים ירדנים, פלסטינים ועיתוני ארצות המפרץ. הד"ר כמאל רשיד, בעל טור ביומון הירדני "אל-דסתור" כתב: "הו מוסלמים...הבינו את דברי אללה: 'דעתם של היהודים ושל הנוצרים לא תתרצה מכם עד שתלכו בדרכם'... הם שולטים במקורות עושרנו ובשווקים שלנו... אנו הולכים שבי אחר אורחות חייהם... ותרבותנו מתאווה להגיע לתרבותם... [אך] כל מה שקיבלנו מהם הוא הרס חומרי ומוסרי, רעיוני ורוחני...

 

[האמריקנים] והיהודים דבקו זה בזה, התלכדו בהכרתם, בנאמנותם, באמונתם ובנשקם... הם נכנסו לאדמותינו, לנמלינו ולשדות התעופה שלנו...לבתינו ולמוחנו... במקום שיהוו בעינינו דוגמה לרוע, הם הפכו בעיני רבים מאתנו לאהובים, לחברים, לשותפים נאורים ומשפיעי חסד... לכמה מאות שנים נזדקק על מנת להרגיע את פחדם של אנשי המערב? כדי להבטיח להם כי אנו בני אדם... כי היהדות שונה מן הנצרות, כי היהודים עושים מהם חוכא ואיטלולא ומוליכים אותם שולל... וכי היהודים הם אנשים אנוכיים, סדיסטים וגזענים..?"[4]

 

בעל הטור ח'ליל אל-סואח'רי כתב ביומון הירדני "אל-דסתור": "מחאתיר מחמד אמר בפני העולם כולו מה שאף אחד לפניו לא העז לומר, אולי מאז סוף המאה התשע עשרה... איש משכיל זה...שעמד בפני המזימות האמריקניות נגד כלכלת ארצו... בחר בעיתוי מתאים לחשיפת יסודות ההגמוניה היהודית בעולם, חרפת השקרים [המשמשים] לסחטנות היהודית ולהשתקת קולותיהם החופשיים של הוגים והיסטוריונים בכל רחבי העולם על ידי ישראל, הציונות והיהדות העולמית...

 

זוהי התחלה של הוקעת השליטה היהודית ואולי גם קעקוע השקר הגדול בהיסטוריה – שקר האנטישמיות... דברי מחאתיר לא חידשו דבר לאף הוגה חופשי... הכל יודעים כי מזה חמישים שנים ארצות הברית מקריבה על מזבח הציונות, המונופולים היהודיים... סוחרי הנפט והנשק, סוחרי המין ואילי התקשורת העולמית... את דם בניה, את כספי משלמי המסים ואף את האינטרסים ומדיניות החוץ שלה...

 

הצביעות האירופית מדגישה את העובדה כי היהודים שולטים הן באמצעי התקשורת באירופה והן בתודעה האירופית שעדיין חשה נחיתות ביחס ליהודים בתואנה של הצורך לכפר על שקרי השואה... האם מאות אלפי היהודים שנרצחו בידי הנאצים הם יחידי סגולה בפני אלוהים ואדם יותר משישים מיליוני אירופים שנהרגו במלחמת העולם השניה? שום אדם ישר... אינו יכול שלא להלל את אומץ לבו של מחאתיר שאינו פוחד ממלחמות הצלבנים האמריקניות-יהודיות נגד האסלאם..."[5]

 

חסן אל-בטל, בעל טור ביומון הפלסטיני "אל-איאם", טען כי "מחאתיר לא הכחיש...את התחוללות ההשמדה הנאצית, לא את מספר הקורבנות הרשמי של היהודים ולא את זכותה של ישראל להתקיים... [מה] שמחאתיר מתנגד לו הוא 'המעמד המיוחד של היהודים' וחסינותם בפני ביקורת. למערב מותר לומר ככל העולה על רוחו על האסלאם והמוסלמים ולמוסלמים מותר לומר ככל העולה על רוחם על המערב ועל הנוצרים, ולשניהם אסור לומר דבר בעניין ההשפעה היהודית..."[6]

 

עיתונות ארצות המפרץ

במאמרו ביומון הקטרי "אל-ראיה" הודה בעל הטור הד"ר חסאם אל-חטיב למחאתיר והוסיף: "מה שחשוב בהצהרות מחאתיר... הוא העיקרון של מתיחת ביקורת על היהודים, הציונות וישראל שבמערב ובמזרח היא...בבחינת טאבו והפרה גסה של ערכי התרבות המערבית... כל אדם המותח ביקורת...על היהודים, הציונות או ישראל... הופך לטרוריסט מסוכן ולאנטישמי...

שני הזעזועים הגדולים שנגרמו לתרבות המערבית...הם השואה וייסודה של מדינת ישראל על אדמת העם הפלסטיני... רעידת האדמה של השואה הפכה לקודש קודשים שנוצר סביבו טאבו המונע מכל חוקר להתוודע לפרטי התחוללותה... רק בנושא השואה חל איסור [על חוקרים] להטיל ספק כלשהו בכל פרט מפרטיה... ההזדהות עם קורבנות הנאציזם היא נכונה, אך האם רק היהודים נפלו קורבן לנאציזם? האם מספר קורבנותיהם אכן היה שישה מיליון..?"[7]

 

בעל הטור אחמד אל-עמראבי כתב ביומון הקטרי "אל-וטן": "כאשר בכירים ישראלים כועסים על דברי מחמד מחאתיר זה מובן... אבל מדוע מתחרים ביניהם שליטי המערב הנוצרים... בהיחלצות להגנת היהודים? ההסבר היחיד לכך הוא ששליטים אלה מונעים מפחד הנובע מתחושתם כי הם חייבים את [שלטונם] להשפעה היהודית... [גם] תגובת ישראל [לדברי מחאתיר] אינה נקיה מחרדה סמויה... מכיוון שהיהדות העולמית פוחדת מהעמדת [השואה] לדיון מחדש..."[8]

 

בעיתוני המפרץ היו גם כותבים שמתחו ביקורת מסוימת על דברי מחאתיר. כך במאמר שהתפרסם ביומון האמירויות המאוחדות "אל-ביאן" כתב שר החוץ לשעבר בממשלת ירדן, ומתומכי הנורמליזציה עם ישראל, הד"ר ג'ואד על-ענאני: "ראש משלת מלזיה הפיח חיים בפחדים המקננים בקרב היהודים... ראשית, החשש מכך שיזכירו את עוצמתם ושליטתם בעולם, אשר ההיסטוריה שלהם מלמדת כי היווה סיבה למעשי הטבח שבוצעו נגדם. שנית, החשש מהיעדר אבחנה בין יהודים כבני דת לבין יהודים [כאנשי] התנועה הציונית, קרי הישראלים... ראש ממשלת מלזיה כשל בטעות שמפניה הזהיר [את המוסלמים]. שכן, קיימים יהודים בעולם שלהם זהות אנושית הדוחים את המתרחש בפלסטין ושואפים לשלום. אסור לנו לאבד גם אותם..."[9]

 

העיתונות המצרית

ביקורתם של כותבים אחדים בעיתונות המצרית על נאום מחאתיר התאפיינה בביקורת עצמית. כך כתב בעל הטור הד"ר וחיד עבד אל-מג'יד ביומון המצרי "אל-אהראם": "ההתקפה על הד"ר מחמד מחאתיר היא מוזרה...[שכן] דבריו התמקדו בהצבעה על מעמדו החלש של הרציונליזם בעולם המוסלמי... כל המתבונן בדברי מחאתיר מתקשה להסיק כי מטרתו היתה לפגוע ביהודים, או שיש בהם ניחוח של אנטישמיות כלשהי...

מחאתיר...רצה [רק] להפנות את תשומת לב מאזיניו להישגי היהודים שהסתמכו [במעשיהם] על אינטלקט, מדע ויצירה [ואשר באמצעותם] הם שולטים בעולם. משמעות דברי מחאתיר כוונה, לאמיתו של דבר, לאינטלקט המוסלמי שיצא לחופשה ארוכה מאז שקיעת התרבות האסלאמית באנדלוסיה..."[10]

 

העיתונות הבינערבית בבריטניה

בעיתוני לונדון בשפה הערבית היו הדעות חלוקות. מקצת הכותבים הביעו תמיכה גמורה בדברי מחאתיר. כך טען עבד אל-בארי עטואן, עורך "אל-קדס אל-ערבי" הפרו-סדאמי, כי:" [טענת מחאתיר אודות] שליטת היהודים בקבלת ההחלטות הבינלאומיות וניצולן להצתת מלחמות נגד המוסלמים...[היא נכונה]...

מחאתיר מחמד לא היה ולעולם לא יהיה אנטישמי... ישראל היא אויבתה הגדולה ביותר של היהדות ומנהיגיה הם האנטישמים, במעשיהם הגזעניים ובמעשי הטבח היומיומיים שלהם נגד עם ערבי מוסלמי חסר מגן... האירופים שרצחו שישה מיליוני יהודים במשרפות...ייצאו את הבעיה [היהודית] אל הערבים והמוסלמים באמצעות הקמת מדינת ישראל על אדמת העם הפלסטיני... בזמן שהערבים היוו מופת לדו קיום עם היהודים..."[11] 

 

בעל טור סעודי ביומון הלונדיני "אל-שרק אל-אוסט", אחמד אל-רבעי כתב: "טעותו של מחמד מחאתיר היתה שאמר בגלוי דברים  שמדינאים אחרים בעולם אומרים בחשאי... בעולם של היום אתה יכול לנקוט מדיניות גזענית כלפי האסלאם, הנצרות והבודהיזם... והעניין יעבור בשקט... אך אבוי לך אם תמתח ביקורת על היהודים או ישראל, ותהא קלה ומנומסת ככל שתהא. האשמתך באנטישמיות כבר מוכנה מראש... שכן, היהודים הם זן שאסור למתוח עליו ביקורת... [אפילו] ההיסטוריה נכתבת ונקראת באורח סלקטיבי המחשיב את מעשי הטבח נגד היהודים, ובצדק, לפשע גדול. אולם לא תמצא כי טבח הארמנים, הכורדים או הפלסטינים הוא עניין ראוי לעיון ולהזדהות...

 

מחובתנו להכיר בעובדה... כי ארצות הברית היא מדינה פתוחה וכי היהודים ניצלו זאת והפיקו מכך תועלת. העשייה הפוליטית בארצות הברית נזקקת לכסף והיהודים מעניקים ממנו ברוחב יד. אסור לנו להמשיך... ולבכות על חלב שנשפך משום שאנחנו נושאים באחריות רבה [למצב זה] וראשיתו של השינוי הוא בהכרה באוזלת ידנו ולא במתיחת ביקורת על אחרים."[12] 

 

התנגדות נחרצת לדברי מחאתיר באה משני כיוונים. בעל הטור בעיתונות האמריקנית אמיר טאהרי כתב ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט": "[בעבר סברתי כי] מחאתיר... יוכל לשמש לאחר פרישתו כשגריר נודד של האסלאם, אך הוא מיהר לדחות [את ההצעה] בטענה כי אינו מסוגל לשלוט בלשונו. ואכן, בשבוע החולף הוכיח מחאתיר את הדבר באופן ממשי... רבים ממעצבי דעת הקהל במערב... ציירו את מחאתיר כדוברו של האסלאם כולו. זו אינה המציאות... אין ספק כי רבים במלזיה ובמדינות אסלאמיות אחרות שותפים להשקפות עולמו, אך...רבים גם רואים בהן השקפות פשטניות...

 

[יש להבין גם כי] בתחום הפוליטי עלה מחאתיר כחילוני גמור תוך שהוא מאשים את חכמי ההלכה המוסלמים בקיפאון [מחשבתי]... אך ניצול האסלאם למטרות פוליטיות איננו תופעה חדשה... ומחאתיר מחמד נמנה על הפוליטיקאים האחרונים שגילו את 'אוצר הדמגוגיה' [האסלאמי]. [למרות ש] למעלה מעשור שנים מרכיבה קואליציה אסלאמית את האופוזיציה לממשלתו... החלו נאומי מחאתיר להיות משופעים בסוגיות דתיות, במטרה לזכות בתמיכת המוסלמים במלזיה ומחוצה לה...

 

באסלאם... אין לא כנסייה ולא היררכיה במובנם הנוצרי. מאידך, קיימים נושאי תארים מוסלמים רבים... ורבים אחרים המוכרים הלכות דתיות כאמצעי פרנסה...ממונים בידי הממשלות או משכירים את שירותיהם לכל דורש בשוק הדעות הדתיות... הבעיה מחריפה בשל מספרם הגדול של ארגונים הנושאים בתואר 'אסלאמי'... אך [אלה כאלה] אינם משקפים בהכרח את האסלאם כדת...

מחאתיר מחמד בהחלט לא דיבר בשם האסלאם אלא כמנהיג פוליטי במדינה שבה מהווים הלא מוסלמים מחצית מהאוכלוסייה. משום כך, דבריו נשאו חן בעיני חלק מהמוסלמים ואילו בעיני אחרים הם לא נשאו חן..."[13]

 

גם עורך היומון "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, נמנה בין המעטים שמתחו ביקורת על דברי מחאתיר: "מלזי אחד סירב להניח לועידה להסתיים מבלי לעורר סערה בעולם. בשבצו בדבריו קטעים המתקיפים את המערב ומכנים את היהודים [בכינויי גנאי] היה זה אך טבעי שמחאתיר מחמד יעורר ביקורות רחבות [נגדו]...

אינני מבין מדוע נהג מחאתיר כפי שנהג אך השימוש הסלקטיבי [שעשה] בביטויים בגד בו והפנה את ביקורתו לכלל היהודים בעת שאולי התכוון לישראלים. בדיוק על הכללה מסוג זה אנו [הערבים] מוחים בעת שמתארים אותנו כטרוריסטים, רק משום שכמה מתוכנו אינם נמנעים מרצח אלפי אזרחים ומחטיפת מטוסים. נאום מחאתיר יכול היה להיות נאום מרשים אלמלא השורות הבעייתיות שהועידה האסלאמית יכלה לוותר עליהן"[14] 

 

ג'יהאד אל-ח'אזן, בעל טור ביומון הלונדוני אל-חיאת בחר לסיים את אחד ממאמריו במילים: "יפה יותר יהיה להתרחק ממר מחאתיר מחמד, ראש ממשלתה 'המצליח' של מלזיה ומן הרעיונות שהוא נותן להם מהלכים משום שהוא טועה, רע, מזיק, קיצוני, מפגר וחסר טאקט בעת ובעונה. אם הערבים לא ימהרו לנער את חוצנם ממנו עשוי נאומו של מחאתיר להזיק להם יותר מפעולת הטרור בעזה [נגד שיירת הדיפלומטים האמריקנים]."[15]