המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ביקורת בסוריה על ההתפתחויות במו"מ עם ישראל
16/12/1999


ביקורת סורית פנימית על ההתפתחויות במו"מ עם ישראל

 

דר' עלי עקלה ערסאן, יו"ר 'התאחדות הסופרים הערביים' בסוריה מתח ביקורת יוצאת דופן על מה שהוא רואה כויתורים סוריים, שאפשרו את חידוש המו"מ עם ישראל. במקביל, חשף ערסאן פרטים על חילופי המסרים בין ארה"ב לסוריה, בחודשים האחרונים. ביקורתו של ערסאן נכתבה בדמשק והיא מתפרסמת במאמר המערכת של השבועון "אל-אסבוע אל-אדבי(השבועון הספרותי), ביטאונה של ההתאחדות.

 

'התאחדות הסופרים הערביים' בסוריה היא גוף הפועל בחסותו של המשטר הסורי. קיימת אפשרות מסוימת שביקורתו יוצאת הדופן של ערסאן כלפי מהלכיו המדיניים של המשטר -- אף היא "בחסות המשטר". מצד שני, המשטר הסורי אינו סובל ביקורת פומבית על מהלכיו ולכן הסבירות למניפולציה שכזו איננה גבוהה.

 

קטעים ממאמרו של ערסאן הופיעו גם ביומון הלונדוני הערבי 'אל-חיאת' בו נכתב: "יו"ר התאחדות הסופרים מקדים את תוצאות המו"מ ומייחס לסוריה עמדות המנוגדות לחלוטין לאלו עליהן מכריזים הבכירים הסורים. הוא עושה זאת בדרך ביקורתית שאינה נסתרת בפני מי שקורא בין השורות, וגם לא בפני מי שקורא [את הטקסט] כפשוטו."

 

ערסאן מציג תמונה קטסטרופלית של האפשרות של הצלחת המו"מ הסורי-ישראלי. הצלחה זו, במידה והיא תוביל להכרה סורית ב"ישות הציונית", מהווה, לדבריו, "ניצחון של התנועה הציונית והגשמת המטרות שהציבה לעצמה עוד בתחילת דרכה לפני 102 שנה."[1]

 

להלן קטעים מהמאמר[2]:

 

"...התעקשותה של סוריה הובילה לניצחון פוליטי המתבטא בכך שהאויב והצדדים שתמכו בו הסכימו לחידוש המו"מ מהנקודה בה הופסק, ומבחינה מעשית מהווה הדבר הכרה ב"פיקדון של רבין" לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967, גם אם הדבר לא צוין כפי שתבעה סוריה. אלא שאי-אזכור הדבר בתקשורת אין משמעותו שסוריה לא למדה את לקחי העבר בהם התממשה התרמית הציונית בכמה הזדמנויות. די להזכיר את העמדה האמריקאית ביחס ל"פיקדון של רבין" וניסיונותיהם הרבים של האמריקאים להשתמט ממנה, להטיל עליה ערפול, ולהציג פרשנויות המבוססות כולן על התחמקות, במטרה לכפות על סוריה לחדש את המו"מ מבלי לאזכר את ההתקדמות שהושגה בעבר בויי פלנטיישן. יתכן שסוריה קיבלה כעת ערובה אמריקאית בכתב לנסיגה לגבולות ה4- ביוני, 1967, אבל השאלה הנשאלת היא האם הסוגיה הזו הפכה לדבר מובן מאליו מבחינה "ישראלית"?! אני מטיל בכך ספק, משום שהמו"מ יתקל במכשול: מהי הנקודה שבה הופסק המו"מ.

 

הסוגיה הזו נידונה בעבר באמצעות מתווכים ולעתים היא הגיעה לאמצעי התקשורת ונראה שהיא תהיה אחד המכשולים בפני צוותי המו"מ, אך היא לא תגיע לדרגה של הפסקת המו"מ החדש ולא תכשיל השגת הבנה הדדית כלשהי...

 

אני מזכיר שבעבר היו מכשולים בשאלת ההסדרים הביטחוניים, בראש ובראשונה, וכן בסוגיות המים. ניתן להניח שנושא ההסדרים הביטחוניים הזוכה לדגש בישות הציונית, "זכה להבנה" מהצד הסורי, כפי שציינו כל אלה שקיבלו על עצמם משימות תיווך[בין סוריה לישראל]. סוריה מבינה את נושא דבקותה של הישות הציונית בתחנת ההתראה הקדמית בחרמון...

 

הצד הסורי יתחשב גם בצורך של הישות הציונית במים, כפי שנמסר בנושא זה. יתכן שאנו לא נשתה ממימי טבריה באופן חוקי לחלוטין, אבל [נוכל] לדוג בה באמצעות זרועות ארוכות. יתכן שיתבצע שינוי, "קוסמטי לכל היותר", בקו הגבול, שיחבר בין העיקרון של הארבעה  ביוני 67', לבין מה שמכונה "הגבול הבינלאומי", שהוא הגבול ששורטט על ידי בריטניה וצרפת בשנת 1923.


נראה שהתנאים המקלים שהציגה סוריה במטרה לחדש את השיחות כללו את העלאת דרג מנהלי המו"מ, ולו רק בתחילתו, לדרג של אל-שרע וברק. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה ששר סורי מנהל מו"מ עם שר או ראש ממשלה של האויב הכובש.

 

הצעדים לחידוש המו"מ הואצו לאחר שסוריה העבירה את תשובותיה לשאלות אמריקאיות ישנות, אותן הפנה הנשיא קלינטון בפגישתו, או בעקבות פגישתו, עם שר החוץ, פארוק אל-שרע בוושינגטון. הממשל האמריקאי ניסה  להשיג את מה שניתן לכנות 'פיקדון סורי', בתמורה ל"פיקדון של רבין". אלא  שסוריה לא השיבה על שלוש מבין 10 השאלות שהופנו אליה והיא הותירה פער שניתן לגשר עליו רק באמצעות המו"מ. הישות הציונית גם היא היתה מרוצה בשל חזרתו של הביטוי הישן של רבין: עומק השלום קשור לעומק הנסיגה או להפך. האם ביטוי זה אליו רמז ברק מבלי להגדיר את קו הנסיגה ל4- ביוני יוביל את המו"מ למבוי סתום נוסף?

 

...הצלחת המו"מ הזה תכשיר את הקרקע לתמורות ערביות רבות ומסוכנות בנוגע ללב הסכסוך הערבי-ציוני, אותו אני רואה כסכסוך קיומי. אבל לפני כן עלינו לשאול: האם המו"מ הזה יכול להוביל לתוצאות חיוביות, האם הישות הציונית רצינית בכל הנוגע להשגת מה שהיא מכנה "שלום", והאם מה שעלול להתממש [לא] יהיה על חשבון גורל [של עמים], מוסכמות [לאומיות], או על חשבון ארגונים [הכוונה לאש"ף] ומדינות מסוימות?...

 

הממשל האמריקאי רוצה לקטוף את פירותיו של תהליך מוצלח במזה"ת שישרת אותו בבחירות הבאות. ואילו הישות הציונית, רוצה לזכות בהכרה ערבית בקיומה, שגולת הכותרת שלה תהיה ההכרה הסורית... בכך, תגשים התנועה הציונית את המטרות שהציבה לעצמה עוד בתחילת דרכה לפני 102 שנה...

 

להערכתי, יושג פתרון כלשהו, אבל משברים נוספים יפרצו, כך שהתוצאה תהיה שהפתרון הציוני והביטחון הציוני ימשיכו להתקיים, ולכובש הציוני יהיו גבולות, מים, הכרה, נורמליזציה, ומוניטין בדבר רצונו בשלום. ואילו אנו ניוותר עם הקוצים תקועים בגרונותינו, לאחר שאבדנו את העמידה האיתנה, את [הרצון] לנצח, ואת הרצון להשתחרר...

 

אבל האם זהו קץ ההיסטוריה? האם הגענו כערבים לנקודה שבה סוגיית הכיבוש תהפוך להיות [רק] בגדר דרישה והציוני האמריקאי יהפוך להיות מתווך ובורר בין הרוצח לבין צווארו של הקורבן, אנחנו...?

 

לסיכום, אומר בתמצית: אני אשמח מאוד כאשר נשיב את הגולן בכל דרך שהיא. ואז, בעודי בשיא השמחה, אתחיל לבכות ולפעול בנחישות בלתי מתפשרת לסילוק הכובש הציוני מפלסטין ולשחרור האדמה, לשחרור הרצון, ולשחרור ההחלטה מכל [מרכיבי] החולשה והשליטה המעכבים את התחייה, החירות, והשחרור.

 

ההיבט הלאומי-ערבי של הבעיה הפלסטינית יישאר אצלי חזק יותר מכל [השיקולים] השוליים של ארץ [ערבית אחת]. בעיית פלסטין תמשיך להוות סכסוך קיומי עם הכובשים הציוניים, עד שיושגו הניצחון, סילוק [הציונים], והשחרור, גם אם יהיה זה בעוד מאה שנה..."



[1] אל-חיאת (לונדון), 12.12.1999.

[2] אל-אסבוע אל-אדבי (סוריה), 11.12.1999. המאמר נכתב בדמשק ב- 9.12.1999. (www.awu-dam.com)

תגיות