המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מתנדבים ערבים מספרים על נפילת בגדאד
20/4/2003

"לפתע נעלמו העיראקים" – מתנדבים ערבים מספרים על נפילת בגדאד

 

בעיתונות הערבית מתפרסמים בימים אלה ראיונות עם ערבים ממדינות שונות שהתנדבו להילחם את הג'יהאד נגד כוחות הקואליציה בעיראק ושבו לארצותיהם בעקבות נפילת המשטר.

 

ח.ע., מתנדב תימני שחזר לצנעאא מעיראק דרך דמשק אמר ל"אל-חיאת": "בגדאד לא נפלה; היא נמסרה לידי הכוחות הפולשים בפעולה מעוררת תדהמה. בשעה שאנו לחמנו כקבוצות בשכונותיה של בגדאד, ביקשו מאתנו העיראקים לעזוב את השוחות, להשליך את הנשק, ולחזור למקומות מהם באנו. המשימה שלנו נהיתה לשרוד בחיים מתוך תקווה לחזור למולדתנו, לאחר שחשנו שהישארותנו בעיראק הפכה לנטל כבד על העיראקים המתמוטטים מול גייסות הפולשים.

 

עזבתי יחד עם קבוצה של תימנים את צנעאא בערך שבוע לפני המלחמה לעיראק. היינו חמישה אנשים מאזור אחד והיינו קשורים בקשרי משפחה וידידות. סיכמנו להתנדב לג'יהאד כדי להגן על עיראק ועל האומה הערבית והאסלאמית. במטוס, התוודענו לארבעה אנשים אחרים שנסעו לאותה המטרה. לאחר מסע לילי במכונית, הגענו בבוקר לבגדאד. נסענו למלון 'אל-סדיר' שם קבלו את פני המתנדבים הערבים בכירים עיראקים. מייד נשלחנו למקום בקרבת בגדאד כדי להתאמן בשימוש בנשק.

 

היו שם מאות מתנדבים ערבים סורים, מרוקאים, אלג'יראים, פלסטינים, לובים, ירדנים, מצרים, מהאמירויות, וממדינות ערביות נוספות, שלא הספקתי להכיר. האימונים במחנה לא היו טובים ולא מאורגנים, למרות שהבכירים העיראקים קבלו אותנו בסבר פנים יפות. לאחר יומיים, קבלנו נשק, תחמושת ורימונים. חילקו אותנו לקבוצות בשכונות שבפאתי בגדאד, אל-כות, ואזורי הצפון בכביש למוסול. אלא שמרבית הקבוצות שלנו הוצבו מסביב לבגדאד במתרסים ובשוחות שהוכנו עבורנו מראש.

 

העיראקים אמרו לנו שקיים צפי לפעולת הנחתה אמריקאית באזורים אלה ועלינו להילחם בהם. הם אמרו לנו: 'אנו נפגיז אותם, נבקיע פרצות בשורותיהם, ונכין עבורכם את הדרך."

 

מתנדב אחר, ס.א.ע., אמר: "הפצצות המטוסים והטילים על בגדאד היו כבדות. לא דמיינו את האינטנסיביות ואת ההרס האלה. ארבעה ימים לפני נפילת בגדאד, התחלנו לחוש שהתותחים העיראקים, מטולי הקטיושה, טילי הקרקע-אוויר, ואפילו הטנקים שהוצבו מתחת לעצים ובכניסות לשכונות המגורים שעל גדת החידקל, יורים באיטיות רבה וללא כל יעילות. כמה מהתושבים החלו לבקש מאתנו שלא לירות כדי שהפולשים לא יגיבו ויפגעו בבתיהם. היתה אווירה של הרס והפצצות מסביבנו. לשווא, ניסינו להדוף את הפולשים עם הנשק הקל שברשותנו."

 

מתנדב תימני אחר, ס.מ.נ., סיפר: "צורפתי לקבוצת מתנדבים ערבים בשכונת המגורים שבמערב בגדאד, כמה ימים לפני נפילתה. כאשר נכנסו הכוחות האמריקאים לנמה"ת סדאם, הועברנו מרצוננו לקרבת מקום ושם מצאנו את הכוחות העיראקיים השייכים למשמר הרפובליקני וכוחות חי"ר, שיתכן והיו שייכים לפידאאין, והם ניהלו קרבות קשים מרחק מאות מטרים מעמדותינו.

 

העיראקים לחמו בחירוף נפש בקרב על נמה"ת והאמריקאים נעו תחת מטרייה אווירית של מטוסי קרב, מסוקים, והפצצה קשה בטילים ופצצות ענקיות. היה זה מחזה הלקוח מהגיהינום ומאות עיראקים ומתנדבים ערבים מתו מות קדושים. לאחר מכן, נשבו מאות לאחר שהתחמושת שלהם אזלה והטנקים האמריקאים צרו עליהם. הצלפים היו יורים על כל עיראקי שהיסס להסיר את בגדיו ולא ציית מילה במילה להוראות הכניעה שניתנו בשפה האנגלית.

 

שלושה תימנים מתו מות קדושים בקרב על נמה"ת. נודע לי ש-36 מתנדבים סורים מתו מות קדושים גם כן. כמו כן, נודע לי לאחר מכן ששלושה תימנים נוספים מתו מות קדושים באל-כות ושניים אחרים באזור אל-עמארה."

 

המתנדב התימני, נ.א. הוסיף: "בבוקר יום שלישי (השמונה באפריל) הייתי יחד עם קבוצה של מתנדבים ערבים בשכונת אלאעט'מיה. היינו חמישה וההפצצות האמריקאיות סביבנו ובקרבתנו היו קשות. איש מהמתאמים העיראקים לא בא אלינו. ביקרו אותנו אנשים בלבוש אזרחי שאמרו לנו: 'אנו מייעצים לכם לעזוב את המקום, משום שהאמריקאים קרובים אליכם'. חשנו שאנו לבדנו במערכה ושבעליה [העיראקים] נטשו אותה. חיכינו שעות. לפני הצהריים, החלטנו לעבור לשכונות הסמוכות, שהיו ריקות, פרט לעשרה מתנדבים ערבים, שנאספו שם על פי הוראותיו של אחד העיראקים. כעבור כמה רגעים, הגיעו שלושה אוטובוסים גדולים ועלינו עליהם במהירות על פי בקשת אחד הנהגים. נסענו לאחת הכיכרות בלב העיר ושם עצרו הנהגים ונעלמו במהירות. אנו נשארנו למשך יותר משעתיים ולאחר מכן תפסנו עמדות ברחובות הסמוכים. הדבר היחיד שעניין אותנו זה להגן על עצמנו.

 

בלילה, נעלמה ההתנגדות העיראקית והרחובות התרוקנו מכל נוכחות צבאית או ביטחונית. הטנקים והכלים ננטשו בעמדותיהם על כל ציוד הקרב שבהם והשתרר שקט, כאילו המלחמה הסתיימה והעיר התרוקנה מתושביה. כשעלה השחר של יום רביעי, פגשנו כמה תושבים אחוזי תדהמה. אחד מהם צעק לנו: 'הם נכנסו לבגדאד והרגו את סדאם. הם הרסו את הצבא שלו והם בדרכם אליכם.' עיראקי אחר יעץ לנו להתרחק לכיוון מערב וצפון העיר."[1]

 

ארבעה מתנדבים ערבים שחזרו מבגדאד דרך דמשק וקהיר בדרכם לארצותיהם אמרו שאזרחים עיראקים מכוונים את הכוחות האמריקאים אל מקום מחבואם של המתנדבים הערבים תמורת סכומי כסף גדולים. לדבריהם, הכוחות האמריקאים מחשיבים אותם לאחת המטרות החשובות ביותר, מחשש שהם יבצעו פעולות מסירות נפש [קרי, התאבדות] נגד ריכוזי החיילים האמריקאים.

 

אחד המתנדבים ששמו טארק והוא מלוב, אמר שהמצב בעיראק מתדרדר מאוד עם התפשטות הביזה ללא התערבותו של איש לנגד עיני הכוחות האמריקאית "שנראה שהדבר היחידי שמעניין אותם זה להבטיח את שדות הנפט מבלי להתעניין בשמירה על התשתית בעיראק". הוא הוסיף כי הוא נסע לעיראק "כדי לתמוך בעם העיראקי הסובל נגד הכוחות האמריקאים הפולשים, אלא שהופתע מנסיגת הכוחות העיראקים שנעלמו בין לילה וללא כל התנגדות במטרה להגן על בירתם. הדבר גרם לנו תדהמה."[2]

 

היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט", ערך ראיון עם פעיל אסלאמי, שיח' מחמד שעפאט, פלסטיני מירדן שנסע לעיראק בארבעה באפריל והספיק לחזור לירדן. השיח' שעפאט, כמו מרבית המתנדבים, נסע לעיראק דרך דמשק. הוא סיפר שכאשר הגיע לבגדאד, "הבכיר העיראקי ביקש לדעת מה קורה בזירת הקרב, משום שהקשר נותק. חשתי שלבי פועם תקווה להשיג את הניצחון או את מות הקדושים... לא נסעתי כדי להגן על משטר הבעת', אלא על העם העיראקי הנרדף שנגרם לו עוול. הגנתי על אדמה ערבית ואסלאמית הנתונה לכיבוש ולתוקפנות לקראת ההשתלטות על האומה [כולה]."

 

כשנשאל כיצד הוא מסביר את שמחת העיראקים על נפילתו של סדאם, השיב השיח' שעפאט: "זהו מסר לשליטים הערביים שעליהם להתפייס עם העמים שלהם ולתת להם מידה גדולה יותר של חירות כדי שהעמים יתלכדו עם הצבאות בהתנגדות לתוקפנות הקולוניאליסטית...  אני לא חש צער על שום שליט ערבי שנופל."

 

עוד סיפר השיח' שעפאט: "עם הגעתנו, חילקו אותנו לשני מחנות, האחד לבעלי ניסיון צבאי והאחר לבלתי מאומנים. אני נשלחתי למחנה של בעלי הניסיון הצבאי, משום ששירתתי בצבא ירדן. המחנה נקרא אל-צליח והוא היה בבגדאד. שם התקבלו המתנדבים הערבים והם היו תחת פיקוח קצינים עיראקיים. היו במחנה בין 500 ל-700  איש, מרביתם משלוש מדינות: סוריה, ירדן, ומצרים. היו מעטים ממדינות המפרץ. במחנה שלי היו שניים מסעודיה ושניים מכווית. הייתי בבגדאד חמישה ימים בלבד והשתתפתי בהתנגדות לנחיתה [האמריקאית] על הגשר התלוי הקושר את שני חלקי בגדאד. הקרב נמשך שעתיים והנשק שלי היה קלצ'ניקוב. הצלחנו לכתר את הכוחות האמריקאים והם נחלצו באמצעות מסוקים. שני סורים מתו מות קדושים ושני ירדנים, ואני אחד מהם, נפצעו קל."

 

כשנשאל על נפילת בגדאד, השיב השיח' שעפאט: "קרה משהו שאנו לא יודעים. אין לנו הסבר לזה. לפתע, נעלמה ההתנגדות העיראקית... בתשעה באפריל בערב היינו במחנה. המוראל היה גבוה וההתנגדות קשה. כאשר התעוררנו לתפילת השחרית, מצאנו רק את המתנדבים הערבים במחנה. לא היה שום קצין או חייל עיראקי. כולם נעלמו מבלי שנחוש בהם... חשנו מבוכה משום שקרה משהו שלא הבנו אותו. התקווה שלנו היתה להשיג ניצחון או מות קדושים. הם [החיילים העיראקים] חזרו לבתיהם והפכו לאזרחים רגילים. את הנשק הם השאירו במחנות וברחובות, שהתמלאו בטנקים ובכלי נשק שונים... אני שמח על שלחמתי את הג'יהאד למען אללה. הצעתי להם לבצע פעולה של מסירות נפש, אך הם אמרו שזה מוקדם מדי...

 

לא כל המתנדבים הערבים חזרו לארצותיהם, משום שלמרביתם אין את הכסף לנסיעה. לחלקם אין דרכונים משום שהעיראקים לקחו אותם... אני חזרתי משום שחשתי שתפקידי הסתיים ואין עוד צורך שאשאר שם. לאחר פגישה במחנה, החלטנו לחזור מייד. נסענו לסוריה ומשם לעמאן. בדרך לא ראינו כוחות אמריקאים; רק מחסומים עיראקיים."[3]

 

במזרח סעודיה, ערך היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת" ראיונות עם בני משפחותיהם של שני סעודיה שנהרגו בעיראק. באל-דמאם, אמר אביו של סהיל אל-סהלי בן ה-28 שכינויו "יאסין אל-בחר", שנהרג בצפון עיראק: "אני מודה לאללה על כך שהוא זכה במה שביקש. כבר 14 שנה שהוא מחפש [את "מות הקדושים"]. תמיד הוא היה מצביע אל ראשו ומייחל שכדור רובה יפלח את מצחו, ונמסר לנו שזה מה שקרה."

 

אחיו של אל-סהלי סיפר: "הוא נסע לאפגניסטן ב-1992 וממנה לטג'יקיסטאן שם הוא הצטרף לקבוצה בפיקודו של השהיד המפורסם, ח'טאב. לאחר מכן הוא נסע לבוסניה, שם הוא נשאר כמה שנים לפני ששב לסעודיה לתקופה קצרה עד שנסע לצ'צ'ניה והצטרף מחדש לח'טאב למשך כמה שנים.

 

אחרי צ'צ'ניה, הוא חזר לסעודיה... ואז לא שמענו ממנו. קבלנו ממנו שיחת טלפון לבסוף בה הוא אמר שהוא נוסע לג'יהאד בעיראק יחד עם מתנדבים בחזית הצפונית. נודע לנו שהוא פיקד על קבוצה של לוחמי ג'יהאד ערבים שהתנדבו להגן על עיראק. היינו מקבלים ידיעות לגביו מפורומים באינטרנט...

תמיד חשנו כאילו הוא היה שבוי בעולם הזה בשעה שליבו בעולם הבא..."

 

בעיר אל-קטיף אמר אחיו של עבד אל-האדי אל-שהרי המכונה "אבו מחמד אל-אסדי", בן ה-28: "מגיל צעיר הוא רצה בג'יהאד... לאחר שמילא את מצוות העליה לרגל למכה, נותק הקשר עמו עד שהגיעה לנו הידיעה בדבר מות הקדושים שלו."[4]

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 18.4.2003.

[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.4.2003.

[3] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 12.4.2003.

[4] אל-חיאת (לונדון), 16.4.2003.