המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
נפילת בגדאד, תגובות בעיתונות הערבית
10/4/2003

תגובות לנפילת בגדאד בעיתונות הערבית והמוסלמית

 

העיתונות הערבית בלונדון

התגובות לנפילת בגדאד בעיתונות הערבית בלונדון תאמו את המגמות המדיניות האידיאולוגיות שהעיתונים השונים מייצגים.

 

עורך היומון הסעודי-לונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, בעל העמדות הליברליות, שכתב לאורך המלחמה כולה בגנות המשטר העיראקי ובגנות הסיקור הפרו-עיראקי של המלחמה בערוצי הלווין הערביים, כתב תחת הכותרת "סדאם לא נפל לבדו":

 

"סדאם חוסיין לא נפל אתמול; מה שנפל חשוב מסדאם: התמוטטו השקרים הגדולים שליוו אותו, הללו וקלסו אותו. נפלו המוחות שהתעקשו לזייף את עובדות ההווה וההיסטוריה ודיברו דברי שקר בשם העם העיראקי. לעיני העולם, הכריעו העיראקים לטובת האמת בעצמם ובבירתם, בגדאד.

 

נאמר שאם בצרה נהגה כעיר סוררת ותושביה הריעו לאמריקאים ולבריטים, הרי שהבירה תתגלה כמבצרו של המשטר, שהרי היא עירו של הנשיא ואנשיו. משום כך, גרמו התמונות מאתמול תדהמה לערבים יותר מאשר לאחרים. תמונות אלה הדהימו את הערבים מאל-מנאמה שבמזרח ועד לקזאבלנקה שבמערב ובדרך את כל הערים שתושביהן החסירו שינה בהפגנות בלתי פוסקות, מתוך מחשבה שהם מגנים על העם העיראקי, בשעה שהם הגנו על סדאם.

 

התדהמה אחזה בתושבי קהיר, שבה הובילו מנהיגי הפונדמנטליסטים, הפאן-ערבים והשמאלנים מבצעי התנדבות להגנה על עיראק של סדאם. אתמול בבוקר, לא הצליחו ערוצי הטלוויזיה, ובהם ערוץ 'אל-ג'זירה' שהשתתף במסע ההגנה על סדאם ומשטרו במהלך המלחמה, להסתיר את תמונות השמחה העממית בבירה; הם גם לא הצליחו להסביר את השמחה הזו.

 

לפיכך, התמונות של אתמול שהציגו את הפגנותיהם של תושבי בגדאד הקורעים את תמונות הדיקטטור שלהם ומשתינים עליהן, הפילו את השקר הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של הערבים: התקשורת הערבית המשודרת והמודפסת, שהתעקשה במשך עשרים שנה לנסות לשכנע את תושבי האזור שהם צופים בצבא העם, במשטר העם, ובשליט העם – נפלה.

 

אני אומר בביטחון שנפילת סדאם חוסיין ומשטרו לא היתה בפני עצמה אירוע בעל חשיבות, משום שמשטר זה עמד ליפול במוקדם או במאוחר, בין אם באמצעות הטילים הבריטים והאמריקאים ובין אם בחרבותיהם של העיראקים. האירוע האמיתי הוא קריאת התיגר על האקסיומות הפוליטיות והתרבותיות, שזו אחת הפעמים הנדירות בהן הן עומדות למבחן בשידור ישיר ונפילתן זוכה להוכחה.

 

אותם אמצעי תקשורת [ערביים] הצליחו להסתיר את האירועים שהתרחשו בבצרה ותארו את אותם כביזה ולא כשמחה עממית; ואולם, התמונה בבירה היתה גדולה מכדי שניתן יהיה להסתירה, משום שהיא היתה ברורה כשמש לעולם כולו. תמונות השמחה העממית בבגדאד על נפילת המשטר העיראקי שמו ללעג את המשטר הערבי התרבותי, הפוליטי, והתקשורתי, שטען באופן שקרי כי הוא לוחם בשם הציבור במשך חמישים שנה. עד לשעה האחרונה, אתמול, הפיצה התקשורת הערבית סיפורים בנוגע לתקיפה מכוונת של העיראקים, של הערבים, ואפילו של אנשי התקשורת הערבים. כתב אחד הערוצים טען שהכוחות האמריקאים יורים על העיתונאים הערביים כדי להשתיק אותם, לאחר הריגתו של אחד מאנשי הטלוויזיה במלון פלסטין. למרות שזהו אירוע מעציב, הפרשנות שניתנה לצופים הערביים היתה חסרה. לא נאמר להם שאיש תקשורת ערבי אחד נהרג בשעה עשרה עיתונאים זרים נהרגו, ושחלקם אפילו היו משולבים בכוחות הקואליציה עצמם.

 

הערבים נחלקו במלחמה זו לשתי קבוצות. קבוצה אחת שולטת אשר טענה שזוהי מלחמה קיומית, מלחמת כבוד, מלחמה נגד מזימה וקבוצה שניה, שותקת, שמרביתה משתייכת לעיראק ואין לה אמצעי לבטא את עצמה, משום שהיא גולה בעולם או מדוכאת בתוך עיראק. קבוצה זו ידעה שמדובר במלחמת שיחרור, או לכל הפחות, לא עניין אותה מהי מטרת המלחמה, משום שזוהי מלחמת היפטרות ממשטר מושחת ורצחני שצריך לצאת באותה הדרך בה הגיע [לשלטון]. זהו אירוע היסטורי שבאזור זה, הינו חסר תקדים. כל המלחמות הקודמות היו נגד ישראל או מלחמות של משטרים; זוהי הפעם הראשונה שהמלחמה מתנהלת נגד המצב הערבי הירוד."[1]

 

לעומת זאת, עורך "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, הפרו-עיראקי, שעוד לפני המלחמה וגם במהלכה הבטיח כי האמריקאים צפויים להיתקל בהתנגדות עזה בבגדאד, התקשה להסתגל למצב החדש שנוצר. תחת הכותרת "השלב הקשה יותר החל", כתב עטואן:

 

"אינני חושב ששהותם של הכוחות האמריקאים בבגדאד תהיה מענגת ונקיה מסכנות, למרות ההתמוטטות המפתיעה והבלתי מוסברת של מגיניה של בגדאד. מעשי הביזה להם היינו עדים מעל גבי הטלוויזיה ואירועי הנקמה וחיסול החשבונות בבצרה, מעידים כי החל שלב חדש וקשה יותר מאשר שלושת השבועות הראשונים לפלישה לעיראק.

 

האתגרים הניצבים בפני הכובשים האמריקאים והבריטים אדירים; גדולות אפילו יותר הן ציפיותיו של העם העיראקי לרווחה, יציבות ודמוקרטיה... להערכתי, משימתם של הכוחות הכובשים לשמור על הביטחון, לבסס את השליטה הצבאית ולהקים ממשלה מרכזית חזקה בעיראק היא כמעט בלתי אפשרית, בנוסף להיותה יקרה הן מן הבחינה הכספית והן בכל הנוגע לאבידות בנפש...

 

הנשיא העיראקי, סדאם חוסיין, בשיטת השלטון הגסה ורווית הדם שלו פילג את העיראקים מחד גיסא, ויצר מתנגדים מאידך גיסא. יתכן שסוף שלטונו יגרום פילוג באופוזיציה ויאחד את העם העיראקי כולו נגד הנוכחות האמריקאית. האמריקאים נכנסו לעיראק והגשימו את מטרתם להפיל את כוחות המשטר ולהוציאו מבגדאד; מעניין מי יוציא אותם מעיראק, כיצד, באיזה מחיר, ומתי?

 

לבסוף, ברצוני לשאול בנוגע לתחושתם של המנהיגים הערביים שזנחו את עיראק ושיתפו פעולה עם הפלישה. מהי תחושתם בשעה שהם רואים את פסליו של עמיתם, סדאם חוסיין, מתמוטטים האחד אחר השני בבצרה, בבגדאד, ובנאצריה? האם הם חשבו לעומק והפיקו את הלקחים?

 

אני סבור שפסלו של סדאם חוסיין לא יהיה היחיד שיפול. בעקבותיו יבואו פסלים אחרים, ובקרוב, בכמה בירות ערביות. הוכח שכוחות הצבא והביטחון, תהא אכזריותם אשר תהא, אינם מסוגלים להגן על משטר דיקטטורי, בעיקר אם אדוניו ומגיניו [האמריקאים] מחליטים להחליפו. על פי המידע שבידנו, הממשלים הבריטי והאמריקאי מחפשים כעת אלטרנטיבות ובודקים שמות, לקראת ביצוע שינויי משטר במצרים, סעודיה, סוריה, ואיראן."[2]

 

בעמוד השער של היומון הסעודי-לונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", נכתבו שני מאמרים בעקבות נפילת בגדאד. מאמר המערכת תאר את הפלת פסלו של סדאם בכיכר 'אל-פרדוס' ואילו ע'סאן שרבל, כתב תחת הכותרת "סדאם חוסיין – מתכרית לבית המשפט של ההיסטוריה":

 

"הם נהגו להמטיר פרחים על תמונותיו ולחלוק כבוד לפסליו, לידם הם נהגו לעבור בפחד. איש לא העז לחייך או לספר בדיחה. מה רב השינוי! כעת הם מטיחים בתמונותיו עלבונות ותולים חבלים על פסליו מול עיניהם של הפולשים... איפה המשמר הרפובליקאי? איפה קוסיי והמשמר הרפובליקאי המיוחד? איפה עלי הכימי כדי שיבצע אלפי חלבצ'ה?...

 

הטלוויזיה השתתקה ואל-סחאף נעלם. ה'עלוג' ["לוחמים כופרים" – הכינוי בו השתמש שר ההסברה העיראקי בהתייחסו לכוחות האמריקאים והבריטים] שוטפים את העיר. 'הקרב על בגדאד' הוא קרב שלא התרחש כלל. הפולשים לא התאבדו על החומות. הטנקים התקדמו ברחובות כפי שסכינים חותכים ורידים. כבר מאוחר מדי. אין צורך לכנס את הנהגת מפלגת הבעת'. אין כל סיבה לכנס את הנהגת מועצת המהפיכה. אין כבר כל צורך בעזת אבראהים ובטאה יאסין רמדאן. לטארק עזיז לא נותר דבר להצדיק או להגן עליו..."[3]

 

העיתונות הממסדית במצרים

הכותרת הראשית ביומון "אל-אהראם" דיווחה על "התמוטטות השלטון המרכזי בבגדאד", אבל מאמר המערכת עסק ב"טרגדיה בריאותית בעיראק" וטורו של העורך הראשי, אבראהים נאפע, עסק במחלוקות שלדבריו מאפיינות את עמדות הדמויות המובילות בממשל בוושינגטון בנוגע לעתיד עיראק.[4]

 

הכותרת הראשית ב"אל-אח'באר" דיווחה על "התמוטטות מפתיעה של משטר סדאם", אבל מאמרי המערכת נמנעו מלעסוק באופן ישיר עם האירועים בבגדאד. העורך הראשי, גלאל דוידאר, עסק במאמרו בהריגת העיתונאי טארק איוב מ'אל-ג'זירה' בבגדאד ומאמר המערכת של העיתון טיפל ב"סבל האנושי של העם העיראקי".[5]

 

לעומתם, כתב העורך הראשי של "אל-גמהוריה", סמיר רגב: "זכותן של ארה"ב ושל הזנב 'המפורסם' שלה בריטניה להיות שיכורות מניצחונן, בעיקר לאור ההתמוטטות המהירה והבלתי צפויה של בגדאד. אין ספק שהאמריקאים יתרברבו בכך שהמלחמה נמשכה רק שלושה שבועות... מצד שני, דפי ההיסטוריה יתמקדו גם בשחצנותו השקרית של סדאם חוסיין ובגלימות הגבורה המזויפת שהוא עטה על גופו ועל שכלו במשך 34 שנים, בשעה שלא היה לו שמץ של יכולת תכנון צבאי או [ידע] בכל הנוגע לניהול מערכות. זהו אדם שלא השתלב בשום בית ספר צבאי בחייו ואפילו לא התגייס לשורות הצבא!!...

 

לאחר שהעיראקים יארגנו את שורותיהם, לאחר שיתעוררו מהסיוט בן שלושת השבועות, ולאחר שיגלו שאת שלטון העריץ האחד והיחיד יכול להחליף שלטון עריץ עוד יותר – אין ספק שהם יתנגדו לכיבוש וידבקו בזכותם הלאומית והלגיטימית לשלוט על עצמם בעצמם...

 

הוכח באופן מוחלט שאינו מוטל בספק שסדאם חוסין רימה את עמו ואת האומה הערבית כולה, משום שהמשמעות של ההתמוטטות המפתיעה הזו של בירת ארצו היא שדבר לא עניין אותו פרט להישרדותו ולאינטרסים האישיים שלו ושל שני בניו ומשפחתו. מעבר לכך, המולדת והאזרחים יכולים ללכת לעזאזל!..."[6]

 

העיתונות הסעודית

במאמר המערכת של היומון הסעודי "עכאז" נכתב: "זהו סופה של מפלגה, סופו של משטר... ותחילתו של כיבוש...  נפילתה של בגדאד אינה יכולה להיות אירוע חולף. זוהי נפילה היוצרת הד אדיר במצפון הערבי והאסלאמי. כל אבן בבירת אל-רשיד [בגדאד] היא חלק מהמורשת, כל רחוב מספר על פאר, וכל מבנה הוא אתר תרבותי. בגדאד אינה ערמה של ברזל ומלט או מפעל לתחמושת ולנשק להשמדה המונית; היא ניחוח תרבות שורשי בהיסטוריה מפוארת.

 

בגדאד תישאר בגדאד גם אם יתחלפו הפרצופים. זוהי בירה ערבית אסלאמית התופסת את המקום היפה ביותר במצפון הערבי והאסלאמי. כאשר היא נתונה בטרגדיה פוליטית או צבאית, חשים הערבים כולם, והמוסלמים כולם, סבל רב... בגדאד לא תיפול גם אם היא תיחנק על ידי המוות ועשן התותחים. היא נצחית ותישאר תחמושת חיה במצפון הערבי והאסלאמי ואף במצפון העולם כולו."[7]

 

במאמר המערכת של "אל-וטן" הסעודי נכתב: "סוף סוף, חדשות טובות. המלחמה גוועת בעיראק והמשטר ואנשיו נעלמו. נותר רק זמן קצר בטרם יוכרז סופית על התוצאות ועל התוכניות העתידיות שצפויות להקל מרמת המתח...

 

אין ספק שהריאליסטים אינם תומכים בשיטה בה נקטה ארה"ב כאשר עקפה את מועבי"ט כדי להפיל את המשטר העיראקי באמצעות היכולות הצבאיות שלה... הריאליסטים מתנגדים לטווית אגדות ואשליות ומבססים את עמדתם על המציאות שכפו הכוחות האלה, מבלי לתמוך בשיטה בה נקטו...

 

המשטר העיראקי התעקש לקרוא תיגר [על ארה"ב] וההסברה שלו דיברה על תבוסת הפולשים על חומות בגדאד, עובדה שגרמה לאופטימיות בקרב הציבור. אלא שבחלוף הזמן, התברר שלמשטר אין כוח מעשי והוא נעדר כל פופולריות. לכן, נפילתו היתה צפויה. המשקיפים הריאליסטים היו חלוקים על מועד הנפילה, אבל איש מהם לא הימר על הישרדותו של משטר שלא נתן מעולם לעמו דבר שיגרום לו לחרף את נפשו עבורו..."[8]

 

במאמר המערכת של היומון הסעודי, "אל-ג'זירה" נכתב: "ההתמוטטות המהירה בבגדאד משקפת את הקשר האמיתי בין המשטר לעם העיראקי; היה זה קשר דמיוני, למרות שהתעמולה קבעה את ההיפך לאורך השנים..."[9]

 

ואילו במאמר המערכת של היומון "אל-יום" נכתב: "...תמונות הפלת פסלו של סדאם ביטאו את הסרתו של סיוט שרבץ על חזהו של העם העיראקי. כל שניתן לומר הוא שזהו גורלו של כל דיקטטור הרוצח את עמו, מתאכזר כלפיו, וגונב את משאביו. אילו העם היה תומך בסדאם, שום כוח, יהא גודלו אשר יהא, לא היה מצליח לכבוש את עיראק..."[10]

 

העיתונות הירדנית

מאמרי המערכת של שני היומונים הירדנים "אל-ראי" ו"אל-דסתור" התעלמו מנפילת המשטר העיראקי ובחרו לעסוק ב"יום שאחרי" בדבר האיגרת ששלח המלך עבד אללה לראש הממשלה הירדני, עלי אבו אל-ראע'ב, ובו בקשה לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לתת סיוע אנושי מהיר לעם העיראקי."[11]

 

העורך הראשי של היומון "אל-ערב אל-יום", טאהר עדואן כתב: "לו בגדאד היתה נופלת במסגרת התנגדות היו הנשים צוהלות כפי שהאם הפלסטינית צוהלת כאשר בנה נופל כשהיד מירי הכיבוש הישראלי. אבל, בגדאד נפלה ללא התנגדות וללא לוחמים העומדים בפני הטנקים האמריקאים. אדרבה, חלק מתושבי בגדאד חגגו...

 

המשטרים הערביים נמצאים במצב של חולשה מדינית, כלכלית [וסובלים] מפירוד, סכסוכים ומחלוקות ולכן המלחמה היתה קלה ונפילת בגדאד היתה קלה אף יותר. הפוליטיקאים והשכבה השלטת שלהם בבגדאד הרחיקו את האדם, המחשבה, והחברה מה שקרה גם בבירות ערב הגדולות והקטנות. ולכן הפלישה היתה קלה ונפילת בגדאד קלה עוד יותר...

 

הערבים עומדים בבגדאד על פרשת דרכים: או שיחשיבו את התבוסה כמצב סופי שייכנעו לו

או שתיוולד בהם רוח התנגדות חדשה כדי לזרוע מחדש בדורות הבאים כוח רצון לנצח... חלק מהעיראקים או רובם אומרים כי בבגדאד היה עוול מדיני, חברתי וכלכלי שהרס את שכלם, נפשם וכבודם. אלא שהכיבוש הוא גם סוג של עוול ואנו נראה האם תושבי עיראק יטיבו להתקומם נגד הכיבוש הזה כגשר לעבר החירות והדמוקרטיה..."[12]

 

העיתונות הפלסטינית

התגובות בעיתונים הפלסטינים לנפילתה של בגדאד בידי כוחות הקואליציה היו מעורבות.

העמוד הראשי של היומון הפלסטיני "אל-איאם", הנדפס בדרך כלל בצבע, הודפס הפעם בשחור לבן כמו מודעת אבל ואילו היומון "אל-קדס" בחר לפרסם תמונה של "כיכר השחרור" כשפסלו של סדאם עדיין עומד איתן.    

 

עורך היומון "אל-חיאת אל-ג'דידה", חאפט' אל-ברגותי ביקר את אופן ההתגוננות העיראקית

על כך שלא היו תוכניות צבאיות חכמות ולא יושמו עקרונות יסוד צבאיים ועקרונות של לוחמה בשטח בנוי כמו בניית מתרסים או מנהרות, מיקוש דרכים, מבנים וביצורים והשארת הטנקים העיראקים חשופים למטוסים [אמריקאים ובריטים] לדבריו, אפילו התנגדותו של מחנה הפליטים בג'נין היתה חזקה יותר מהתנגדותה של בגדאד והיה ניתן למנוע את האסון הזה טרם התרחשותו על ידי השגת הסדר עוד לפני המלחמה."[13]

 

במאמר המערכת של היומון הפלסטיני, "אל-קדס", נטען כי האסון הזה עשוי להוביל לתחייה מחודשת: "אולי האסון הזה אשר מצטרף לשורת אסונות ותבוסות ערביות רצופות במהלך המאה הקודמת ייצור תודעה חדשה וצלילות דעת אמיתית של האומה הערבית ושל העולם האסלאמי - שכן כולם יודעים שהם [במצב של] נסיגה, פיגור תרבותי והתפוררות וכי הם אינם יכולים לשתף פעולה ביניהם מצד אחד, ועם העולם [כולו] מצד שני... מה שארע בבגדאד אתמול לא היה הדף האחרון בדפי ההיסטוריה של העיר המכובדת הזו. בתוך הריסות ההפצצה וחלקי גופותיהם של הקורבנות הילדים, הנשים והזקנים אשר הגנו על תהילת האומה ועל כבודה טמונים הזרעים אשר יוכיחו לעולם כולו יום אחד, הלוואי ויהיה קרוב, שלבגדאד תהיה תחיה חדשה אשר לא תאחר לבוא."[14]

 

לעומתם עדלי צאדק, סגנו של השר לענייני תכנון ושיתוף פעולה אזורי ובעל טור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, המשיך להביע תמיכה בסדאם חסיין: "האיש... היה לקוץ בעיניהם של האימפריאליסטים ושמר על הגחלת . אנו לא נשנה את דעתנו תהיינה ההשפלה  וההונאה אשר תהיינה, מתוך ידיעה כי האיש ביצע טעויות, אשר מהוות בהכרח [חלק] מהניסיונות של מנהיגים גדולים אשר שלטו על חברות מורכבות באזורים גיאוגרפים מסוכנים בתקופות קשות.

 

אין כל ערך להתקפי השמחה ההיסטריים שצולמו במתכוון מצלמות הטלוויזיה עם נפילתו של המשטר [העיראקי] בהם השתתפו רק מאה או מאתיים אנשים כאשר אין התייחסות למאות אלפי האנשים בעיראק אשר קראו [קריאות תמיכה] בסדאם חסיין. בוש ובלייר, מנהיגי הפלישה האימפריאלית הנפשעת לא שעו לצעקותיהם של עשרות מיליוני האנשים אשר יצאו לרחובות להפגין בכל רחבי העולם נגד מדיניות הפלישה. כפי שאמרנו כמה חודשים לפני המלחמה, חיסולו של המשטר העיראקי לא ישנה את ההיסטוריה, לא יכריע את רצון העם ולא יעניק תעודת יושר וביטחון לפולשים האימפריאליסטים!"[15]                       

 

בעל הטור ביומון "אל-איאם", עבד אללה עואד, איים בתגובת נגד קטלנית עוד יותר: "אל מול הפחד, המוות, ההרס והגזל של מכונת הרצח האמריקאית המתנשאת - לא נותר לחלשים דבר אלא לחפש אחר נשק קטלני יותר כדי להגן על עצמם. תרבות המוות והרצח אינה יכולה להוביל לתרבות הפוכה. זהו חוק ההיסטוריה והחיים. החלשים אשר אין בידיהם אף אמצעי להתנגד למוות, להרס ולגזל הללו יתעוררו פעם נוספת כדי להתעמת מול תרבות הרצח וההרס האמריקאית. אין מקום להפתעות.

 

האמריקאים, בין במודע ובין שלא במודע, פורצים דרך ארוכה ונרחבת לעבר מותם של אלפים ועשרות אלפים מאנשיהם ואולי אף יותר. הטירוף האמריקאי לא יגרום דבר חוץ מטירוף נגדי...

הם [האמריקאים] פתחו עידן של מלחמה הרסנית וקטלנית יותר עבור בני האנוש בכדי להזין את המכונה הצבאית הכלכלית התוקפנית והם שישאו באחריות לכך."[16]

 

תגובות באיראן

נשיא איראן לשעבר ויו"ר המועצה לאבטחת האינטרס האשמי רפסנג'אני אמר כי "אף אחד לא יסכים להצבת גנרל אמריקאי בדימוס כשליט על העם העיראקי... כולם יודעים כי מטרת ארה"ב במלחמה הוא להשיג שליטה על משאבי הנפט של עיראק ולהבטיח את האינטרסים של ישראל." הוא הביע צער על כי האמריקאים ממשיכים בפשעיהם בתירוץ השווא של דמוקרטיה וחירות.[17]

 

נשיא איראן מוחמד ח'אתמי  בישיבה חגיגית בפרלמנט האיראני קרא לאמץ אמצעים ריאליסטים ומתאימים להתמודדות עם הנסיבות הרגישות. ח'אתמי הדגיש את הנזק שנגרם לאו"ם בשל ההתעלמות האמריקאית ממנו ואמר כי עתיד עיראק צריך להיקבע על ידי העם העיראקי ובקולותיו.[18]

 

מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי חסן רוחאני אמר כי "למרות היותו של סדאם ומשטרו סמל של דיקטטורה ואיום על העם העיראקי והאזור כולו, החלפת דיקטטור אחד באחר לא תסייע לפתרון הבעיה."  הוא הגדיר הצבת שליט צבאי אמריקאי על עיראק כ"עלבון גדול" לעם העיראקי. לטענתו לקבוצות ושבטים עיראקים צריך להיות חלק בשלטון העתידי באמצעות דמוקרטיה.[19]

 

שר החוץ האיראני ח'ראזי יחד עם שר החוץ הרוסי הדגישו כי על האו"ם למלא את התפקיד המוביל בעיראק שלאחר סדאם.[20]

 

מפקד האזור המערבי של איראן, פרידון נורי, הודיע כי הגבולות המערביים של איראן "בטוחים למדי... [וכי] הצבא האיראני יגן בחוזקה על שלמותה הטריטוריאלית של איראן ויגיב בעוצמה לכל הפרה של הגבול הבינ"ל על-ידי כוחות זרים." הוא הוסיף כי "מתחילת המתקפה לא נורה ולו כדור אחד לאזור המערבי של איראן."[21]

 

היומון הרפורמיסטי איראן דיילי במאמר שכותרתו "(אי) סדר עולמי חדש בעקבות המתקפה האמריקאית" כתב כי הלקח הראשון מהפלישה האנגלו-אמריקאית הוא אימות הטענה כי 'בעל הכוח הוא בעל הדעה' והפיכת האו"ם ללא רלוונטי וכי האג'נדה האמריקאית מכוונת לשינוים עמוקים יותר מאשר שליטה בנפט העיראקי או הפלת סדאם חוסין. העיתון קרא לבדק בית של היחסים הבין-ערביים: "הסולידריות הערבית התנפצה לרסיסים עם הפצצות האמריקאיות... שיצאו מכווית"; לתהליך דמוקרטיזציה אמיתי בעולם הערבי-מוסלמי שימנע מרודנים כמו סדאם לעלות לשלטון; ולבחינת יחסי העולם הערבי-מוסלמי עם אירופה לאור תמיכת מספר אירופאיות במתקפה. העיתון טען כי המתקפה האמריקאית שומטת את הבסיס המוסרי של ארה"ב ואירופה להטיף לאחרות על זכויות, דמוקרטיה ושלטון חוק.[22]

 

היומון הרפורמיסטי  איראן בשפה הפרסית כתב כי המתקפה האמריקאית תרמה להכרה בכך שמדינות חזקות יכולות לנקוט פעולה מבלי להזדקק לאישור בינ"ל (או"ם) ולמרות מחאות ציבוריות מבית.[23]

 

עורך היומון  אנתח'אב, טה האשמי גינה ההפגנות והאיומים של סטודנטים תומכי המשטר ופעילי הבסיג'[24] על השגרירות הבריטית בטהראן "רבים עדיין לא הפנימו כי ... תקיפה והשתלטות על שגרירויות ומשרדי נציגויות של מדינות אחרות הן עניין של העבר." האשמי אמר כי "מעשי אלימות כאלה בנסיבות אזוריות רגישות רק נותנות תירוץ לפולשים לבודד את איראן מבחינה בינ"ל."[25]

היומון הרפורמיסטי יאס-י נו חגג את תבוסתו של סדאם חוסין וציין כי שלושה עשורים של דיקטטורה הגיעו לקיצם. במאמר שכותרתו "מברלין עד בגדאד" צוירו קווים לדמותו של סדאם כדיקטטור התופס את מקומו ליד "עבד אל-נאצר והמקום של הקריקטורה המעוותת חאפט' אסד." העיתון ציין העיראקים כיום הם כמו הגרמנים של לאחר היטלר והאיראנים לאחר השאה, וכי "דיקטטורים הולכים אולם העם נשאר... החיים ללא סדאם נראים יפים יותר. גם עבור תושבי חלבצ'ה.[26]

 

מאמר המערכת באיראן ניוז הכיר בכך שוושינגטון השקיעה דם וכסף אמריקאים כדי להפיל את משטר הבעת' ולפיכך הסיכויים שממשל בוש יסכים לניהול עיראק על-ידי האו"ם קלושים. העיתון העריך כי טווח הזמן שהאמריקאים יישארו בעיראק הוא יותר מקצר וקבע כי זהו הזמן הנכון לשיעים של עיראק המהווים 65 אחוז מהאוכלוסייה למלא את התפקיד היאה להם. "האיראנים כבעל ברית טבעי של העיראקים השיעים צריכים לתפוס את ההזדמנות לסייע לאחיהם העיראקים ליהנות ממוסדות דמוקרטיים כמו מפלגות פוליטיות ייצוגיות ומתונות. אולם איראן לא תפעל למהפכנות בקרב הקהילה השיעית העיראקית שעלולה לגרום לשבירת אחדותם ולהפסד זכותם הטבעית להשתתפות בממשלה העתידית".[27]

 

העיתונות הכוויתית

עורך היומון הכוויתי, "אל-סיאסה", אחמד אל-ג'אראללה, כתב: "כיצד נמסה בגדד, כמו חמאה, תחת שרשראות הטנקים של המרינס, כיצד נסעו הטנקים האלה ברחובות אשר קידמו אותם בברכה כשהם מוקפים בתושבי בגדד... היכן צבאותיו העצומים של סדאם אותם לא ראינו מגנים,  על שום פינה  ועל שום צומת... היכן הצבא של סדאם אשר נאמר לנו כי הוא עולה על האויב ממזרח וממערב, כי הוא יצלה את בטני השפלים וכי[חייליו-] המונגולים של התקופה [הנוכחית] יתאבדו על חומותיה של בגדד?...

 

התשובה לכך פשוטה. הצבא נועד להגן על משטר הבעת' מפני עמו ולא לשמור על המולדת ולהילחם באויביה. הצבא של שלטון הבעת' חזק רק [בעמידה] מול אנשים חסרי מגן, נשים זקנים וטף. הצבא חזק רק מול אויבו, שהוא העם [העיראקי], ולא ישראל, אמריקה או בריטניה... אין הסבר למהירות המביכה בה השתלטו כוחות המרינס על בגדד  מלבד [ההסבר] כי העם לא תמך במשטר הבעת' העושק.

 

השאלה כעת אינה מצטמצמת לגורלו של סדאם ונפילתו אלא היא [כוללת] את גורלו של משטר הבעת' אשר בראשו עמד סדאם חסיין. בגרמניה- חוסל הנאציזם כאידיאולוגיה ברברית טרם חוסל העומד בראשה- היטלר... חיסולו של משטר הבעת' הכרחי כדי שלא ישובט  סדאם שני, איש בעת' שני... מה שדרוש כעת הוא שסוריה תלמד את הלקח ולא תתווכח על העובדות... המציאות מסוכנת ולאף אחד אין זמן להקשיב לתיאוריות ולמטבעות הלשון השגורות של אנשי הבעת' המיועדות לעשות שטיפת מוח ולהצדיק את המצב העגום...[28]"

 

עורך היומון "אל-ראי אל-עאם" הכוויתי, ג'אסם בודי,  כתב: "אנו מקווים כי נפילתה של בגדד מבלי שאף אחד התאבד על חומותיה, כפי שאיים סדאם, [מסמלת] את נפילתן של חומות הדמיון  המצדדות במשטרים כאלה שאינם מובילים לשום דבר מלבד השפלה לעם... אנו מקווים כי נפילתה של בגדד [מסמלת את]  עלייתה של עיראק הלאומית, הערבית, החופשייה והדמוקרטית, עיראק שיודעת לנצל את יכולותיה לטובת העם שלה וכן, יודעת כיצד להסיר את שרידי התוקפנות של השלטון העושק אשר דחף את הארץ ואת מאמיניה להרפתקאות הרסניות..."[29]  

 

 

[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 10.4.2003.

[2] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 10.4.2003.

[3] אל-חיאת (לונדון), 10.4.2003.

[4] אל-אהראם (מצרים) 10.4.2003.

[5] אל-אח'באר (מצרים), 10.4.2003.

[6] אל-גמהוריה (מצרים), 10.4.2003.

[7] עכאז (סעודיה), 10.4.2003.

[8] אל-וטן (סעודיה), 10.4.2003.

[9] אל-יום (סעודיה), 10.4.2003.

[10] עכאז (סעודיה), 10.4.2003.

[11] אל-ראי, אל-דסתור, (ירדן), 10.4.2003.

[12] אל-ערב אל-יום, (ירדן), 10.4.2003.

[13] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 10.4.2003

[14] אל-קדס, (רש"פ), 10.4.2003.

[15] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 10.4.2003

[16] אל-איאם, (רש"פ), 10.4.2003.

[17]  אירנא, (איראן), 9.4.03.

[18]  אירנא, (איראן), 9.4.03.

[19]  ג'ומהור-י אסלאמי, (איראן), 10.4.03.

[20]  אירנא, (איראן), 9.4.03.

[21]  אירנא, (איראן), 10.4.03.

[22]  איראן דיילי, (איראן), 10.4.03.

[23]  איראן (פרסית- איראן), 9.4.03.

[24]  ארגון נוער פאראמיליטרי הנאמן למשטר.

[25]  איראן דיילי, (איראן),9.4.03.

[26]  יאס-י נו, (איראן), 10.4.03.

[27]  איראן ניוז, (איראן),9.4.2003.

[28] אל-סיאסה (כווית), 10.4.2003.

[29] אל-ראי אל-עאם (כווית), 10.4.2003.