פסיכולוג ערבי-צרפתי באנליזה של נשיא ארה"ב: בוש סובל מתסביך אדיפלי, הוא רואה בסדאם את דמות אביו ולכן רוצה להורגו
פרופסור עדנאן חב אללה, פסיכולוג ערבי החי בפאריס, פרסם מאמר ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", בו הוא מציג ניתוח פסיכולוגי של תסביך האב ממנו סובל, לטענתו, נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש. להלן קטעים מן המאמר:
"כל מי שצופה בג'ורג' בוש האב בנוכחות בנו, ג'ורג' בוש הבן, מבחין בכך שהקשר ביניהם עודנו מצוי בתקופת ההתבגרות. מבטיו של האב אל הבן הם מבטים מלמעלה, בדומה למורה המתגמל תלמיד שהצטיין, מתוך הנחה שההצלחה נרשמת, בסופו של דבר, לזכותו של המורה. אלא שההבדל בין המורה לבין האב נעוץ בכך שהתלמיד משתחרר מן המורה ועולה עליו בידע; לעומת זאת, אם האב ימשיך לעלות על התלמיד, הוא יגרום לו בהכרח לתסביך שירדוף אותו במעשיו וישלוט בהחלטותיו. ברור שהבן, בשל היותו ג'ורג' Junior, נגזר עליו, מאז נבחר לו שם זה, להיות תחת חסותו של ג'ורג' הגדול והקשר בין השניים מבוסס על דיכוי: כלומר אהבה ושנאה בעת ובעונה אחת.
השאלה היא האם לקשר המתוסבך הזה יש השפעה על ההחלטות הפוליטיות, בעיקר בשעה שהבן יושב על כס הנשיאות של המדינה החזקה בעולם.
ניתוחים פסיכו-פוליטיים מעטים נעשו לגבי מקבלי ההחלטות המפורסמים בעולם. זכור לי, לדוגמא, שאלכסנדר מוקדון, שכינה את עצמו 'הגדול', סבל מתסביך אב, המלך פיליפ [מוקדון]. נפוליון סבל מתסביך בשל אחיו, ג'וזף, עד שפרויד טעם שהוא נטה להומוסקסואליות לטנטית שהיתה הסיבה שהוא בחר בג'וזפין – צורת הנקבה של ג'וזף – לאישה...
באותו אופן, עוצמתו של היטלר לא היתה יותר מאשר פרנויה שנבעה מתסביך של חסך בסיסי שהוביל אותו בשלב מסוים בחייו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לבית החולים לחולי נפש ובסופו של דבר לנטיית ההתנשאות שלו ולביטול האחר.
לאור האירועים וחשיבותם בזירה העולמית, ובעיקר הערבית, לא ניתן להפריד את בוש הבן מן האב [ואי אפשר להתייחס לשאלה] כיצד יכול הבן להתבדל מן האב ולעלות עליו, מבלי לציין את התסביך האדיפלי [של הבן]. אנו איננו יודעים הרבה על חייו הפרטיים במידה שתספיק להיכנס לניתוח פסיכולוגי מעמיק. ואולם, מה שניתן להסיק נובע מאופי החלטותיו והתעקשותו על מלחמה למרות שהסיכויים להימנע ממנה רבים, לדעת האנאליסטים הפוליטיים. המלחמה הפכה תביעה כלכלית, דתית, תרבותית, ואף נפשית, וזו הנקודה בה אתמקד.
כאשר ג'ורג' בוש האב ביצע את מתקפתו נגד עיראק כשלצדו צבאות העולם, הוא הפך בסופה לגיבור אמריקאי ועולמי בעת ובעונה אחת. הפופולריות שלו הגיעה ל-78%. כאשר הגיעו הבחירות לקדנציה השניה, איש לא ציפה שהוא יובס על ידי אדם שגילו אינו עולה על גיל בנו, בוש ג'וניור. התבוסה היתה פוליטית ופסיכולוגית בעת ובעונה אחת. ביל קלינטון, בתפקיד הבן, הביס את בוש האב. באותם ימים, דיברתי על רצח אב פוליטי ועל כך שקלינטון החל כעת ליהנות מן הפירות האסורים. לכן, לא הופתעתי לאחר מכן משערוריית מוניקה, משום שהנטיות המיניות של ביל קלינטון, כאשר הן השתחררו משלטון האב, התירו ביצוע דברים אסורים בבית הלבן, שכבר אינו בוהק מלובן, לאחר שקדושתו נפגעה.
כאשר בוש הבן נבחר לנשיאות ארה"ב, ייחסו לו רבים טמטום פוליטי, רדידות תרבותית, וחולשה בכל הנוגע לידע בענייני העולם. כאשר האב היה בשיא פארו, חסה הבן בצלו, ספון בחוותו מבלי שיסיר את מכנסי הקאובוי שלו. אין ספק שמול עוצמת דמותו של האב, הבן חש עלוב או שולי והוא לא חלם שיוכל ביום מן הימים להידמות לדמותו של האב, או להגיע לרמתו, בעיקר לאור העובדה שהאב תפס בנפש בנו מעמד של מודל עליון. אינני מתפלא, אם כן, שגורג' בוש הצהיר שהוא היה מכור בתקופה מסוימת של חייו לאלכוהול; לדבריו, היתה זו תקופה מטורפת שהסתיימה בזכות התערבותה של אישתו על פני האדמה ושל בורא העולם, בשמיים. אנו יודעים היטב שאחת ההשפעות החשובות ביותר של האלכוהול היא יצירת תחושת שיכרון גדולה הגורמת לשותה לחוש התעלות... כלומר, תחושת ההתעלות שטפטפה לנפשו של הבן גרמה לו לקצר את המרחק בינו לבין האב, המודל העליון, ואפילו לעלות עליו…
עם נצחונו... המשיך בוש הבן לנוע במרחב של אביו. בתת מודע של הבן היו שתי מטרות: להתנקם במי שהנחיל תבוסה לאב ולעלות על האב, כלומר להשלים את מה שלא הצליח להשיג האב. הנקמה בביל קלינטון החלה עם כניסתו לבית [הלבן], לא רק על ידי שינוי צוות היועצים, דבר שהוא מקובל, אלא גם על ידי ביקורת על מדיניותו ודרך התנהגותו [של קלינטון] והתקפות אישיות עליו… החלק האחר, קשה ומסובך יותר. אחרי מלחמת המפרץ, נחשב בוש האב לגיבור, אבל הגבורה הפכה לכישלון בשל הישארותו של סדאם חוסיין בשלטון ואי יכולתו לחסלו.
לאחר שהבן עבר, במישור הנפשי, למעמדו של האב, כלומר הפך לנשיא ארה"ב, הוא נדרש לחצות את גבולותיו של האב. זה משבר קשה בפני עצמו, משום שהוא מחייב מאבק פנימי אלים כדי לעלות על האב, ולבצע פעולה צבאית שהאב לא העז לבצעה. משמעות הדבר, במישור המעשי, שאם הבן יצליח בכך, הוא יכתיר את עצמו כגיבור במקומו של האב: כלומר, הפעולה, על פי הניתוח הפסיכולוגי, תוביל להריגה סימבולית של האב, משום שהוא הדיח אותו ותפס את מקומו.
פעולה זו אינה זרה למיתולוגיה: הבן הקטן, במעשי הגבורה שלו, שואף תמיד להרוג את האב... ולשחרר את האם משליטתו. ואולם, הרגשות האמביוולנטיים, בין אהבת האב לשנאתו, גרמו לבן להיות במצב של הססנות, שהפכה למאפיין הבולט בנאומיו. פעם הוא רוצה במלחמה נגד עראק, ופעם אחרת הוא טרם קיבל החלטה; פעם הוא רוצה לעבור דרך הלגיטימיות הבינלאומית, ופעם אחת הוא מדלג עליה; פעם הוא רוצה להרוג את סדאם חוסיין ולשנות את משטרו, ופעם אחרת הוא רוצה... וכולי. אין ספק שהמערכה במישור הנפשי מתנהלת בין סדאם חוסיין לבין בוש הבן. המצב הגיע לידי כך, שסגן ראש ממשלת עיראק, מתוך רצון לחסוך דם, קרא לנהל דו קרב בין סדאם חוסיין לבין בוש בנשק שהם יבחרו ולסיים את המערכה בניצחון מי שיוותר בחיים.
…הנשיא בוש הבן הודיע שהוא רוצה להפיל את סדאם חוסיין, ללא קשר להפרות הערכים ההומאניים של זה האחרון, רק משום שהוא תכנן להתנקש באביו כאשר זה ביקר בכווית. הרעיון הזה, גם אם לא מומש, משול בדמיונו לרצח אב; כלומר, נוצר מצב של נקמת דם בין סדאם חוסיין לבוש הבן. ההחלטה על מלחמה נגד עיראק ודאית, אלא אם המשטר ישתנה מכוח עצמו והיא משרתת... את המאבק הפנימי של בוש הבן. ראשית, היא משיגה את מה שלא הצליח להשיג האב במלחמת המפרץ הראשונה, שלא הגיעה אל סופה. שנית, היא עוקרת את הרוע מן השורש. שלישית, היא מתקנת את השגיאה שביצע האב ומשיבה לו את מעמדו, ואת מעמדה של משפחת בוש האב והבן.
ואולם, במידה והדבר יושג, יהפוך בוש הבן לגיבור במקומו של האב. כלומר, הוא ידיח אותו מן המעמד שכבש לו בשנת 1990, ויתפוס את מקומו בסופה של המלחמה החדשה. בהינף יד אחת, הוא ישיג שני דברים: תיקון השגיאה והמחדל של האב ובה בשעה, הדחתו ותפיסת מקומו. זה מה שמכונה בשפה האנליסטית: 'הריגה סמלית של האב ופניה אל הדת' כדי להחיות את המודל העליון, משום שהחלפת האב באליל היא פעולה נפשית ידועה, מאז כתב פרויד בראשית מלחמת העולם הראשונה את ספרו 'הטוטם והטאבו'. הדבר הכרחי משום שאדם אינו יכול לשאת הרג אלפי בני אדם מבלי שיעשה זאת בשמה של סוגיה, אידיאולוגיה, או דת. במקרה האחרון, אם האליל יוצב בהיכל, אין מנוס מהקרבת קורבנות, כדי לשטוף את החטאים בדם ולבקש מחילה על החטאים באמצעות הקורבן. הקדוש מתיר את הקורבנות.
הרעיונות האלו שאובים מן התורה, שבה כמה מן הנביאים לא היו מתירים רק את הרג הגברים הלוחמים, אלא גם את חיסול הנשים, הילדים, הבהמות, העצים, והגידולים – כלומר, טיהור האדמה מטומאתם של מקורות הרשע. הנשק המודרני מאפשר טיהור שכזה בשלבים: הוא מסיר את בני האדם והעצים במכה אחת, עם טיהור האבן, שהיא הסמל הקדום לפולחן. בהזדמנות זו, האויב חייב לתפוס מראה דתי ומיתולוגי, שיהלום את השקפתה של התורה. כבר שמנו לב שהתקשורת העולמית הכינה את הקרקע לכל סוגי הטרגדיות והטילה את האחריות לה על הרשע, כדי שיותר להורגו ולהדיחו ללא רחמים או צער. אדרבה, הוא מגלם את דמות השטן; השוו אותו להיטלר השני, לאחר שסרטו של צ'ארלי צ'פלין, 'הדיקטטור' שב לאולמות הקולנוע במערב כעת...
נוכח ההתפוררות באמריקה ובאירופה, העניק בוש צביון דתי למתקפתו. מחד גיסא, הוא עשה זאת מתוך אמונתו העצמית בכך, ומאידך גיסא משום שהדת מבוססת על קורבן, שיהיה או האב, כדי שהטוטם יתפוס את מקומו, או הבן, כדי שהאדם ישלם את מחירו באמצעות [הקרבת] חלק מן ההנאה שלו מהחיים. זה מה שמכונה תחושת אשם. לכן, כפי שנאמר בתורה, יש טוב ויש רע, יש מלאך ויש שטן, יש מאמין ויש כופר, וכולי. זוהי הדואליות החוסכת מן האדם את היגיעה שבמחשבה...
סדאם חוסיין איננו אויב רגיל; הוא מיתולוגי והוא יתפוס את דמותן של הדמויות המרושעות בתורה. ואולם, במישור הנפשי, הוא הדמות שבוש יפיל עליה את כל מה שהוא שונא באישיותו שלו. סדאם הוא הדמות הכפולה של האב אותו הוא רוצה להרוג, דבר שיכול לחסוך ממנו את המאבק של הרגשות האמביוולנטיים כלפי אביו. את האהבה הוא ישאיר לאבא ואת השנאה והאיבה יעביר לסדאם. משום כך, אנו רואים כי הדבקות הדתית של בוש היא צורך נפשי, משום שהיא מגנה עליו מפני תבוסה חדשה וחזרה להתמכרותו לאלכוהול...
לפיכך, אינני מוציא מכלל אפשרות שסדאם חוסיין יוקרב, עיראק תהפוך לזירה אדיפלית חדשה, והנפט שלה ישמש כפרי האסור..."[1]
