כללי

 

 

המאבק בין הרפורמיסטים לשמרנים באיראן ( א') - המאבק על הרפורמות

 

הקדמה

לאחרונה פרסמו הסיעות הרפורמיסטיות במג'לס גילוי דעת המתריע מפני המצב הפוליטי והחברתי באיראן לאור צעדי הדיכוי שנקטו נגדם השמרנים. באירוע אחר פנו 151 חברי מג'לס במכתב לאומה בו התריעו מפני תוצאות מדיניות הדיכוי של השמרנים.

 

גל הרדיפות של פעילים פוליטיים וסגירת עשרות עיתונים הידועים בתמיכתם ברפורמות, הביאו את ראשי הסיעה הרפורמיסטית הגדולה, 'חזית ההשתתפות האסלאמית של איראן', מחמד רזא ח'אתמי ועבאס עבדי לצאת בהכרזה כי אם התביעה הציבורית לרפורמה פוליטית, כלכלית וחברתית לא תיענה על ידי השמרנים, יהפוך המשטר בעיניהם לבלתי לגיטימי ואז "או שייפול או שיהפוך לדיקטטורה". הם גם הכריזו כי אם לא תיושם הרפורמה יתפטרו הרפורמיסטים מן הפרלמנט, בו הם מהווים רוב מכריע. עוד קראו מנהיגי הרפורמיסטים לבחון מחדש את יחסי איראן עם ארה"ב ולפעול על סמך האינטרסים של המדינה ולא על סמך ההצהרות האידיאולוגיות של המשטר, העוינות את ארה"ב.

 

בתגובה לאופנסיבת מחאה זו הגיבו השמרנים במערכה נגדית תוך שימוש בכמה טקטיקות שהבולטות שבהן היו האשמת הרפורמיסטים בחתירה תחת אושיות המשטר, בשיתוף פעולה עם גורמים זרים ובחוסר נאמנות לאסלאם וכן איימו להכריז על מצב חירום במדינה.  

 

פרק א': הרפורמיסטים: התרעה מפני התמוטטות המשטר

טיעוני הרפורמיסטים התמקדו בחמישה תחומי משבר עיקריים:

 

 א. סכנת אובדן הלגיטימציה של המשטר:

לרגל נעילת הקונגרס השלישי של 'חזית ההשתתפות האסלאמית של איראן', סקר חבר הוועדה המרכזית ואחד מראשי הרפורמיסטים עבאס עבדי את המשברים בהם שרויים החברה והמשטר האיראנים. החשוב מביניהם, הוא קבע, הוא "משבר הלגיטימציה [של המשטר] או משבר האמון [של הציבור במשטר]" .[1]

 

מזכ"ל 'החזית' חבר המג'לס ואחיו של הנשיא, מחמד רזא ח'אתמי אמר כי "הפער בין השליטים לבין העם הולך וגדל... זהו מצב של שלטון כפול שהוא אידיאלי עבור השמרנים".[2] מאוחר יותר הוא הבהיר כי "לאחר שנמצה את כל יכולותינו ונגיע למסקנה שאיננו יכולים לנהל את ענייני המדינה, ניטוש את הזירה ואז הם [השמרנים] יצטרכו לתת דין וחשבון [לציבור].[3]

 

סגן יו"ר המג'לס בהזאד נָבָּוִי מראשי הרפורמיסטים הזהיר את השמרנים: "הם  צריכים להבין כי הם אינם יכולים לשלוט במדינה באמצעות 20 אחוז מהקולות בלבד ואין הם יכולים להסתמך על [האשמת] מעצמה זרה [בבעיות פנימיות כאמצעי] לפתור את בעיות הפנים של איראן. הם צריכים להבין כי הם אינם יכולים להשתמש בגלי מעצרים ובאלימות כדי לשלוט." בהתייחסו לאיום הרפורמיסטים לפרוש מהמג'לס אמר נָבָּוִי "הם אמנם לא הצליחו להוציא אותנו מהשלטון אבל המצב הנוכחי אינו טוב יותר מעזיבת השלטון."[4]

 

ב. אי יישום הרפורמות

עבדי גרס כי תהליך [יישום] הרפורמות הוא "איטי ומייאש." הוא הצהיר כי "המשך המגמה [של בלימת הרפורמות על ידי השמרנים] אינה אפשרית ואלה המתנגדים לרפורמות צריכים [להבין] שאין דרך להחזיר את המצב לטובתם... צריך להיות ברור שרפורמות הן רצון העם ונדרשות פעולות דחופות לשם כך...". עבדי מתח ביקורת גם על הרפורמיסטים על "מדיניות המתינות שלהם בדרישה לרפורמות."[5]

בנאום בפני המג'לס ביקר חבר המג'לס הרפורמיסטי רג'ב-עלי מזרועי את השמרנים הבולמים את תהליך הרפורמות: "המשך הרפורמות הוא הדרך היחידה להתגבר על המשבר שנוצר בשל חוסר היעילות של המערכת... [אולם] צרות המוחין של מספר [אנשים], שאינם מבינים את ההתפתחויות מבית ואת התמורות העולמיות, היא שמסכנת את תהליך הרפורמות... לדחייה העקבית של אישור [מעשי החקיקה] של המג'לס בידי 'מועצת המפקחים' יש תוצאה אחת המעידה על אי-היעילות של המערכת... [שכן] התפתחות כלכלית באה יחד עם התפתחות פוליטית ותרבותית".[6]

 

בפנייה למתנגדי הרפורמות אמר סגן יו"ר המג'לס בהזאד נָבָּוִי הרפורמיסט כי לא ניתן לעצור את תנועת הרפורמות: "אנחנו נעמוד עד הסוף ונלחץ לרפורמות עד הניצחון."[7]

 

היומון הרפורמיסטי  תוסעה התייחס אף הוא לבלימת הרפורמות: "[המחנה] הימני מניח שבאמצעות בלימת הרפורמות הם יוכלו לזכות מחדש בפופולריות האבודה שלהם. הם טועים לחלוטין, שכן הם בזבזו את ההזדמנות [שלהם] לשרת את העם. החתירה לרפורמות היתה, למעשה, הכוח המניע מאחורי ההשתתפות המסיבית של העם בבחירות לנשיאות ב-1997 אשר הניעה את תנועת הרפורמות. האיראנים הבהירו במספר הזדמנויות שהם לא יפקידו את ענייני המדינה בידי חברי המחנה הימני. השמרנים צריכים להכיר בזכויות הציבור ובדרישותיו. הם חייבים להודות בטעותם ולתקן את מדיניותם."[8]

 

ג. משבר ערכים אמונתי ודתי:

עבדי התייחס גם ל'משבר הערכים' הפושה בחברה האיראנית המזוהה כחברה דתית. הוא קבל על כי מוסדות השלטון ומוסדות הדת קשורים באופן הדוק זה לזה "עד כדי הפצת הדת על ידי מוסדות השלטון." למרות שאנשי הדת ביקשו לבצע "רפורמה במוסדות הפוליטיים", הוא טען, "הם למעשה נספגו במוסדות הפוליטיים." עבדי קבע עוד כי "בשום תקופה בהיסטוריה האיראנית לא יוחסו בעיות האומה לאנשי הדת, כמו עכשיו."[9] לטענתו, הדרישה להפרדת הדת והמדינה נשמעת יותר בקרב סטודנטים.[10]

 

ד. חילוקי דעות בתחום היחסים עם ארה"ב:

מזכ"ל 'החזית' חבר המג'לס ואחיו של הנשיא, מחמד רזא ח'אתמי קרא לשנות את מדיניות החוץ של איראן ביחס לארה"ב ולבססה על האינטרסים הפנימיים. רזא ח'אתמי תקף את מדיניות השמרנים "שכדי לשמר לכידות פנימית במדינה הם נזקקים לאויב חיצוני". "מדיניות החוץ", הוא המשיך, "צריכה להיקבע על-פי יעדי מדיניות הפנים... היא צריכה להיות שקופה ומדויקת... ותואמת לחוקה."[11]

 

יחסי העבר בין איראן לארה"ב, קבע מחמד רזא ח'אתמי, "חשוכים למדי ומסובכים אולם איננו יכולים להסתמך על העבר כדי לקיים את האינטרסים הלאומיים שלנו. חיוני שנאמץ מדיניות המבוססת על האינטרסים הלאומיים [ולא על סיסמאות אידיאולוגיות ישנות]. כיום, הגישה הרווחת בקרב המנגנון הקובע את המדיניות כלפי ארה"ב מושפעת בעיקרה מרגשות." ח'אתמי הוסיף כי על סמך הצעות אחיו, הנשיא ח'אתמי, בדבר 'דיאלוג בין ציביליזציות' ו'קואליציה למען השלום', "יכולה איראן לקיים קשרים עם כל האומות למעט ישראל."

 

רזא ח'אתמי גרס כי ארה"ב צריכה לכבד את עצמאות איראן, את עקרון ההדדיות ולהתחייב שלא להתערב בענייני הפנים של איראן. לטענתו הצעד הראשון בחימום האווירה צריך להתמקד בסיום המשבר בין הצדדים ובביסוס דטאנט ביניהן. בטווח הרחוק יש לתת עדיפות לצעדים בוני אמון. הוא גם קרא לשים לב לפוליטיקאים אמריקאיים אשר דוחים את "[מדיניות] חרחור המלחמה והשיטות האלימות של הממשל האמריקאי. חיוני שארה"ב תנטוש את מדיניות 'ציר הרשע' שלה, רק אז נוכל לדבר על דטאנט."[12]

 

ה. משבר פוליטי- מחאת הרפורמיסטים נגד דיכוי פוליטי מצד הרשות השופטת:

מאה חמישים ואחד חברי מג'לס חתמו על מכתב גלוי שהוקרא על-ידי חבר המג'לס הרפורמיסט מוחמד נעימי-פור וכלל מחאה נגד צעדי הדיכוי הפוליטיים שיזמו השמרנים, ובהם: סגירת למעלה משבעים עיתונים רפורמיסטים בתקופה של שלוש שנים, פסיקת בית המשפט נגד חבר המג'לס ובעלים של העיתון הרפורמיסטי, נורוז (שנסגר בינתיים), מוחסין מירדאמאדי, הוצאת 'מפלגת החופש' אל מחוץ לחוק לצד מאסר של עשרות חבריה וכן מאסר המשורר פורזנד בן השבעים באשמת חתירה נגד המשטר לטובת ארה"ב. חברי המג'לס העלו מספר טענות רובן כנגד הרשות השופטת האחראית לצעדים אלה: "במשטרים דמוקרטיים הרשות השופטת אחראית לשמור את זכויות האזרח, אולם באיראן התובע הכללי הוא הכוח העיקרי העומד מאחורי סגירת העיתונים."[13]

 

חבר הוועדה המרכזית של 'חזית ההשתתפות האסלאמית של איראן' הרפורמיסטית עבאס עבדי קבע כי המטרה העיקרית של צעדי הדיכוי מצד השמרנים היא "להכריח את [הרפורמיסטים] לשתוק ו[אם לא] הם ילכו בדרכם [של הרפורמיסטים שננקטו נגדם צעדים]." עבדי הזהיר כי מפלגה פוליטית "אינה מפעל שניתן היום לסגור ולמחוק את מבניו באמצעות בולדוזרים כדי להקים [על הריסותיו] פארק מחר. לעולם לא ניתן למחוק מפלגה ומחשבה."[14]

 

בתגובה נקט דובר הרשות השופטת חסין מיר-מחמד צאדקי בטיעון הפורמלי כי יש לקבל את החלטות המערכת המשפטית ללא ערעור: "זה מוזר שנוסח הודעת חברי המג'לס מתאר מספר פסקי דין של הרשות השופטת כצעדים נגד הקונצנזוס הלאומי, בעוד שבכל מערכות החוק ברחבי העולם נשמרים עצמאות השופטים וכבודם."[15]

 

פרק ב': תגובת השמרנים – דה לגיטימציה של הרפורמיסטים

בתגובה לטיעוני הרפורמיסטים נוקטים השמרנים, כבעבר, בטקטיקה של דה לגיטימציה בשני תחומים עיקריים:

 

א. האשמת הרפורמיסטים בחתירה תחת המשטר:

ראש הרשות השופטת איתאללה מחמוד האשמי שאהרודי קבע כי מכתב חברי המג'לס משרת את התקשורת הזרה, ואת אויבי המהפכה, האסלאם והעם האיראני: "חירות אמיתית משמעה כיבוד כל מוסדות החוק. אם מישהו מתנגד לצו [חוקי], נתונות בידיו דרכים חוקיות [לממש את שאיפתו]. צעדים בלתי חוקיים בעת רגישה כזו רק מחלישים את מוסדות החוק ומשרתים את האויב המושבע של איראן [כלומר] ארה"ב." שאהרודי הוסיף כי בעת בה מגדירה ארה"ב את איראן כ"ציר הרשע", אין זה פטריוטי לעורר עימות בין רשות אחת [השופטת] לאחרת [המחוקקת] שכן הדבר משרת את האויב. הוא הוסיף עוד כי ארה"ב מנסה ליצור פילוג בקרב הבכירים כדי לממש את מזימותיה "השפלות", לחתור תחת המשטר ולהסיט את דעת הקהל ממעשי ה"מרגלים והגיס החמישי."[16]

 

ב-20.7.02 פרסמו 'משמרות המהפכה' הצהרה בה הזהירו מפני מזימות ארה"ב שנועדו לזרוע פירוד בעם ולהפיל את המשטר. בהצהרה הואשמו גם רפורמיסטים בשיתוף פעולה עם ארה"ב. הצהרת 'משמרות המהפכה' עוררה מחאה מצד הרפורמיסטים שמחו על התערבות ארגון וולנטרי בעניינים פוליטיים.[17]

 

סגן מפקד 'משמרות המהפכה' גנרל חסן חמיד זאדה גרס כי כיוון שהארגון אינו צבאי ונועד להגן על הרפובליקה האסלאמית אין הצהרתו המאיימת סותרת את החוקה שאוסרת על מעורבות פוליטית של גופים צבאיים: "האם אסור היה על 'משמרות המהפכה' לצאת בהודעה כאשר הבין הארגון שמהפכני הנגד [הכוונה לרפורמיסטים] חותרים תחת המשטר?" ההצהרה, הוסיף חמיד זאדה, נועדה לעורר את תשומת הלב של הציבור. "'משמרות המהפכה' חייבים להיות הארגון בעל האורינטציה הפוליטית החזקה ביותר של איראן. עפ"י רצון האמאם [ח'מיני], נאסרה כניסתם של גופים לאכיפת משמעת להתאגדויות פוליטיות אבל השתתפותם בויכוחים פוליטים לא נאסרה."[18]

 

מזכ"ל 'אגודת הקואליציה האסלאמית' חביבאללה עסכראולאדי ניהל חילופי תגובות עם מחמד רזא ח'אתמי, אחיו של הנשיא בעקבות איומו של ח'אתמי להתפטר. עסכראולאדי פרסם מכתב בו תקף את רזא ח'אתמי על "אי-נאמנותו למשטר ולמדיניותו": "...האם אתה סבור כי כעת כשאתם [הרפורמיסטים] שולטים ברשות המבצעת [ממשלה] וברשות המחוקקת [פרלמנט], אתם צריכים להעלות התנגדויות כלפי הממסד השולט? ... האם יכול אתה, לאחר חמש שנים, להסביר מהי כוונתך במושג רפורמות? האם תפישתך את המושג 'תהליך הרפורמות' תואמת את [התפישה] שהותוותה על-ידי המנהיג [עלי ח'אמנאי]?"[19]

 

עוד הוכיח עסכראולאדי את ח'אתמי האח על התנהגותו בעת המפגן הלאומי שאורגן על-ידי המשטר נגד ארה"ב ועל אי התבטאותו נגד בוש דבר המעיד, אליבא דעסכראולאדי, על חתרנותו של ח'אתמי האח נגד המשטר: "כיצד יתכן שאתה לא התנגדת למדיניות ההגמונית של הנשיא ג'ורג' וו. בוש? האם איננו מחויבים כולנו להתנגד לאיומי ארה"ב? כיצד זה שמרה מפלגתך על שתיקה לנוכח ההפגנה הציבורית שנערכה ב-19 ביולי [ההפגנה שארגן המשטר נגד תמיכת הנשיא בוש בסטודנטים האיראנים]?..."[20]

 

ב. האשמת הרפורמיסטים ביציאה נגד האסלאם

עסכר אולאדי רמז על שאיפתו בסתר של רזא ח'אתמי לשינוי אופי המשטר האסלאמי: "...האם אתה סבור שרוח החילוניות הרווחת בקרב מספר מחבריך למפלגה הולכת יד ביד עם ההגיון של המערכת הפוליטית המזוהה עם הדת, כפי שנקבע בחוקה?..". עסכראולאדי קבע כי לא יתכן שאלה המאמינים באסלאם וב'דמוקרטיה דתית' יתפטרו מהמערכת השלטונית אלא אם הם אינם באמת תומכים בשני העקרונות הללו. הוא גרס כי צעד כזה "אינו סביר אלא אם יקומו נגד המשטר, דבר השקול להפלתו, והמזכיר את התנהגות הח'וארג'."[21]

 

פרק ג': החרפת המאבק – איומים הדדיים:

שני המחנות הקצינו את עמדותיהם זה כלפי זה, כשכל אחד מהם נוקט טקטיקה לפי כוחו ויכולתו:

 

א. הרפורמיסטים – איום בהתפטרות:

מזכ"ל 'החזית' ואחיו של הנשיא, מחמד רזא ח'אתמי איים כי "אם השמרנים לא ישימו לב לדרישות הציבור, אנו [הרפורמיסטים] נפרוש מתפקידינו במשטר".[22]

 

ביטאון השמרנים רסאלת התייחס לאיום ההתפטרות וטען כי הוא כלי לפרסומת בידי רפורמיסטים קיצוניים המנסים בדרך זו לשמר את אחיזתם על הזרם הרפורמיסטי. רסאלת קבע עוד כי בעוד סיסמת השמרנים בזכות 'אחדות לאומית' מעידה על גמישות המערכת הדמוקרטית הדתית, הרי סיסמת 'נטישת המערכת השלטונית' של הרפורמיסטים מעידה על רמת סובלנות מוגבלת מאוד. העיתון הוסיף כי אסטרטגית האחדות הלאומית תהיה כה דומיננטית עד שתוביל לבידוד אלה שיקראו לנטוש את המערכת הפוליטית.[23] עורך רסאלת, מרתזא נבוי טען כי מטרת האיום בנטישת עמדות השלטון נועדה ללחוץ על הנשיא ח'אתמי.[24]

 

במאמר "התעלמות מהחוקה" קבע  רסאלת כי קיים קשר בין התפטרות מהשלטון לבין התביעות למשאל עם והתעלמות מהחוקה, והסיק כי מי שתומך ברעיון עריכת משאל העם מבקש ביסודו של דבר לפרוש מהשלטון.[25]

 

רזא ח'אתמי תקף דבריו של עסכראולאדי: "אם אתה סבור שלתומכי הרפורמה אין תמיכה ציבורית, מדוע אם כך אתה [כה] מודאג מהתפטרותם [האפשרית] מהממסד השלטוני? אם הם 'הגיס החמישי' של האויב, כפי שטענו חבריך במספר הזדמנויות, מדוע אתה מתעקש שאל להם להתפטר? [ו]מדוע אתה סבור שאם הם יתפטרו, הם יתמכו בכך בארה"ב? ... איזה מין הגיון הוא זה שאתה מתייחס לאישים שנבחרו על-ידי מיליוני בני אדם [הכוונה לחברי המג'לס, בהם רזא ח'אתמי עצמו שזכה ברוב קולות במושבי טהראן בבחירות האחרונות לפרלמנט, ואשר קראו לשקול מחדש את המדיניות כלפי ארה"ב], כתומכי ארה"ב [בעוד] לאלה [השמרנים] שהחברה [האיראנית] דחתה במספר הזדמנויות [מערכות בחירות בעבר, אתה מתייחס] כתומכים הנאמנים של המהפכה האסלאמית?"[26]

 

ב. השמרנים – איום בהכרזת מצב חירום:

עיתוני איראן הרבו להתייחס לאפשרות של הכרזת מצב חירום באיראן על ידי השמרנים כדי לאפשר להם לפעול לחיזוק שלטונם בלי צורך להידרש לביקורת מצד הרפורמיסטים.

 

היומון הרפורמיסטי  תוסעה התייחס לנושא זה וגרס כי ניסיון מתנגדי הרפורמות להביא להכרזת 'מצב חירום' במדינה על-ידי כך שהם מתארים את המצב באיראן כקריטי הוא "אחת הסכנות המרחפות על המשטר...הם [השמרנים] לא השכילו להבין שמצב חירום יכפה מגבלות קשות על מפלגות פוליטיות, על העיתונות ועל חירויות הציבור ויהווה תירוץ בידי ממשל בוש להעלות האשמות (כגון הפרת זכויות אדם) נגד הרפובליקה האסלאמית."[27]

 

היומון הרפורמיסטי איראן דיילי קבע במאמר מערכת כי "ישנו מיעוט קטן בקרב השמרנים... שלא חסך שום מאמץ לחסל את יריביו ודרכיו הקשוחות הובילו [ליצירת] רפורמיסטים 'נוקשים' המערערים את יציבות המערכת באמצעות האיום לעזוב את הממסד השלטוני. השמרנים הקיצונים עמלו קשות לדחוף תיאוריה מוזרה של [הכרזת] מצב חירום כמוצא אחרון שנראה הכרחי בתירוץ של נוכחות אמריקאית מוגברת בסביבתנו. נראה שמטרתם העיקרית היא להיפטר מהרפורמיסטים ולהפריע לסדר היום שלהם... [הם] מנסים לשוב ולזכות בבסיס העוצמה האבוד שלהם."[28]

 

 

 

---