אביו של מחבל מתאבד פלסטיני: מדוע ראשי החמאס והג'יהאד לא שולחים את בניהם לבצע פיגועי התאבדות?
אבו צאבר מ.ג'., אביו של צעיר פלסטיני שביצע פיגוע התאבדות באחת מערי ישראל, שלח מכתב למערכת היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת" בו כתב:
"אינני מוצא אמירה טובה יותר לפתוח בה את אגרתי מדברי אללה בספרו היקר [הקוראן]: 'עשו למען אללה ואל תשליכו את עצמכם להשמדה במו ידיכם'[1]. אני כותב איגרת זו בלב דואב ובעיניים שלא חדלות מלהזיל דמעות. אנו זקוקים היום, יותר מכל זמן אחר, לציית לפסוק הקוראני הזה, להשקיע למען אללה, ולהימנע מלעשות מעשה שישליך אותנו אל ההשמדה.
איבדתי לפני ארבעה חודשים את בני הבכור לאחר שחבריו פיתו אותו והיללו בפניו את דרך המוות. הם שכנעו אותו לפוצץ את עצמו באחת מערי ישראל. כשגופו הטהור של בני התפזר לכל עבר, התפזרו גם אחרוני אותות החיים, התקווה והרצון [להמשיך] ולהתקיים. מאותו יום אני משול לרוח רפאים המהלכת על פני הארץ, שלא לדבר על כך שאני, אשתי, ויתר בני ובנותי הפכנו לעקורים לאחר הריסת הבית בו גרנו. ואולם, הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר נודע לי שחבריו של בני הבכור השהיד, החלו להתקבץ כנחשים סביב בני האחר, שטרם מלאו לו 17 שנה, ולכוונו לדרך אליה כיוונו את אחיו כדי שיפוצץ עצמו גם הוא כנקמה על [מות] אחיו ובתואנה שאין לו מה להפסיד.
אני פונה מדם ליבו הפצוע של אב שאיבד את היקר לו מכל בעולם אל מנהיגי הפלגים הפלסטיניים ובראשם אל מנהיגי תנועות 'חמאס' ו'הג'יהאד האסלאמי' ולשייח'ים שלהם, שדוחפים באמצעות פסקי הלכה והצהרות עוד ועוד מבניה של פלסטין אל מותם, בשעה שהם יודעים היטב ששליחת אותם צעירים לפוצץ את עצמם בלב ישראל אינה מרתיעה שום אויב ואינה משחררת שום אדמה; נהפוך הוא, [מעשה זה] מגביר את התוקפנות, ולאחר כל פעולה שכזו, אזרחים נהרגים, בתים נהרסים והערים והכפרים הפלסטיניים שבים ונכבשים.
אז, מופיעים [בכלי התקשורת] אותם מנהיגים ודוברים כדי לאיים על האויב בפעולות נקם קשות עוד יותר בשל מעשיו הברבריים. הם דוחפים עוד צעירים אל מותם. אני שואל, בשמי ובשם כל אב ואם שקבלו את הידיעה על כך שבנם פוצץ את עצמו: באיזו זכות שולחים אותם מנהיגים את הצעירים, ואף נערים בתחילת חייהם, אל מותם? מי נתן להם את הלגיטימיות הדתית או האחרת, לפתות את ילדינו ולדחוף את הצעירים אל המוות?
כן, אני אומר 'מוות' ולא 'מות קדושים'. שינוי המונח וייפויו, או תשלום כמה אלפי דולרים למשפחתו של הצעיר שהלך ולא ישוב לעולם, אינם מקלים מההלם או משנים את התוצאה הוודאית. הסכומים האלה המגיעים אל משפחות השהידים יותר מכאיבים מאשר מרפאים; הם גורמים למשפחות לחוש שהן מקבלות תמורה עבור חיי ילדיהן. האם לחיי הילדים יש מחיר? האם המוות הפך לדרך היחידה [בה ניתן] להשיב את הזכויות ולשחרר את האדמה? אם זהו המצב, מדוע אף אחד מהשיח'ים המתחרים ביניהם על פרסום פסקי הלכה לוחמניים לא שולח את בנו? מדוע לא שולח את בנו אף אחד מהמנהיגים שאינם מסוגלים להתאפק ומביעים אושר ואקסטזה מעל גבי ערוצי הלווין בכל פעם שצעיר פלסטיני או צעירה פלסטינית יוצא לפוצץ את עצמו?
מדוע לא ראינו עד לרגע זה אף אחד מבניהם, או בנותיהם, של אותם אנשים לובש חגורת נפץ והולך להגשים, במעשים ולא בדיבורים, את מה שאבותיהם מטיפים לו יום ולילה? האם ה'ג'יהאד', 'מות הקדושים', והמוות לשווא מצטמצם לשכבה אחת [בעם] ואינו נוגע לשכבה אחרת? האם על הבנים והבנות הפרטיים [של המנהיגים] לא חל מה שחל על בניהם ובנותיהם של כלל הציבור? עד מתי ימשיך העם הסבלן הזה המצוי בחזית לשלם בדם ילדיו את מחיר המדיניות המטופשת שהוכיחה את כישלונה הקולוסאלי בהשגת ולו חלק זעום מן הזכויות הפלסטיניות הגזולות?
ואולם, מה שקורע את הנפש, מכאיב בלב, ומדמיע את העין יותר מכל דבר אחר הוא המראה של אותם שייח'ים ומנהיגים המשתמטים מלשלוח את בניהם לזירת הקרב, דוגמת מחמוד אל-זהאר, אסמאעיל אבו שנב, ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי. מרגע שפרצה האינתיפאדה, אל-זהאר שלח את בנו ח'אלד לאמריקה, אבו שנב שלח את בנו חסן לבריטניה, ואשתו של אל-רנתיסי נמנעה מלשלוח את בנה מחמד, כדי לפוצץ על עצמו [כפי שהצהירה לעיתונות]. במקום זה, היא שלחה אותו לעראק כדי שישלים את לימודיו שם".[2]
