המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מתחים בין סונים לשיעים בבחריין
30/8/2002


מתחים בין סונים לשיעים בבחריין

 

נושא ההסתה במסגדים במדינות ערב זכה לתהודה תקשורתית רבה מאז ה-11 בספטמבר. במרבית הדוגמאות שהוצגו בתקשורת המערבית, מדובר היה בהסתה לאלימות נגד היהודים, הנוצרים והמערב. בבחריין, עלה הנושא לדיון ציבורי על רקע הסתה סונית נגד העדה השיעית.

 

85% מאוכלוסיית בחריין – המונה כחצי מליון תושבים – הם שיעים, אך השלטון הוא סוני. עם נסיגת הכוחות הבריטיים, בראשית שנות השבעים, תבע השאה של איראן את בחריין, אך במשאל עם שנערך על ידי האו"ם, העדיפו התושבים לשמור על עצמאות מאיראן.

 

בעקבות המהפיכה האסלאמית באיראן ב-1979, פרצו מהומות פרו-איראניות בבחריין ומאז מונפים דגלים איראניים ונשמעות סיסמאות פרו-איראניות בהפגנות הפורצות מפעם לפעם במדינה. בדצמבר 1994, נעצר השיח' השיעי עלי סלמאן, אחד ממנהיגי תנועה מקומית שתבעה לחדש את החיים הפרלמנטריים בבחריין ולהחזיר לתוקפה את החוקה משנת 1973. מעצרו הוביל להפגנות המונים בהן נגרמו אבדות בנפש. בפברואר 2001, נערך בבחריין משאל עם שבו אושרה חוקה חדשה לפיה תהיה בחריין "מונרכיה קונסטיטוציונית".

 

השלטון הבחרייני האשים לא אחת את איראן בניסיון לחתור תחתיו וב-1996 הנמיכו שתי המדינות את דרג היחסים ביניהן, מצב שנמשך כשנתיים.

 

כעת, שב ועלה נושא היחסים בין שיעים לסונים בבחריין בעקבות דרשה שנשא השיח' הסוני עבד אל-רחמן עבד אל-סלאם ב-26 ביולי במסגד "אל-תרביה" באזור עראד. היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט", דיווח כי בדרשתו, מתח השיח' עבד אל-סלאם ביקורת על התביעה לשוויון בין בני העדות הסונית והשיעית בשירות בצבא ובמשטרה באומרו: "הצבא הוא האחראי לשלטון ואין כל תבונה או הגיון שהשליט יקים צבא שאין לבטוח בנאמנותו אליו..."[1]

 

כמה ימים לאחר מכן, מתח בעל הטור השיעי, אל-סיד צ'יאא אל-מוסוי, ביקורת על השיח' עבד אל-סלאם במאמר ביומון בחרייני: "...אנשים פשוטים נופלים תמיד קורבן לאינטלקטואלים שהדבר היחידי המעניין אותם הוא לפגוע בקשרים בין הסונים לשיעים בבחריין, ולשכפל את האוריינטציה הקיצונית ואת הניסיון של פקיסטן ואפגניסטן. שוגה מי שמנסה לגרור את הזירה הבחריניית למאורות עדתיות רוויות מתח ולהפוך ערים בבחריין כמו אל-מחרק, אל-מנאמה, או כל עיר אחרת לאל-מחרק מזרחית ואל-מחרק מערבית כפי שביירות הפכה לביירות מזרחית ומערבית…

 

אם היו סיסמאות [פרו-איראניות] קטנות שחרגו מן המותר בכמה הפגנות, אין משמעות הדבר שהן מייצגות את כל העדה השיעית [בבחריין]. אין זה הוגן, אדוני השיח', שתעורר חשדות בנוגע לנאמנותה של עדה שלמה ואהבתה למולדת הזו... עדה זו ידועה באהבתה לאדמה הזו, ועל כך מעידים [הכל]. כאשר האו"ם הגיע לפני חמישים שנה, הצביע העם הבחרייני על כל עדותיו בזכות [עצמאותה של] האדמה הזו ובזכות הארץ הזו. אילו חזרה ההיסטוריה על עצמה, היה העם חוזר על אותה עמדה לאומית [בעד עצמאותה של בחריין] בה בחר לפני שנים. היש הוכחה קולקטיבית גדולה מזו?...

 

מה תאמר עלינו, האינטלקטואלים [השיעים] הקוראים תמיד להרמוניה ולאהבה לאומית... האם גם אנו משתייכים לאלה 'שאין לבטוח בהם'? האם עלינו להציג בכל תפילת יום שישי מסמך המוכיח את נאמנותנו הלאומית כדי שהשיח' עבד אל-סלאם יסכים לקבל אותנו?...

 

אני שואל את כבוד השיח': מי הם אותם אנשים, [בבחריין, שלדבריך, הסונים] 'אינם קשורים אליהם כעדה דתית ואינם קשורים אליהם בערכים [משותפים]'? האם הוצאת אותנו מן המסגרת הדתית? האם מילים שכאלה משרתות את הלאומיות ושומרות על החברה שלנו?... האם היית מוכן שיאשימו אותך בכך?...

 

צריך להיות לנו את האומץ לגנות את התופעות המוטעות [מצד עדתנו השיעית] ואנו אכן גינינו אותן בהזדמנויות רבות. איננו זקוקים לשיעור בנאמנות לאומית... או לפרופסורים לאהבת המולדת... חזרנו ואמרנו: אנו לא חיים בלבנון, בפקיסטן, או באפגניסטן; אנו חיים בבחריין ונפעל למען האדמה הזו ולמען האינטרס של הממלכה... כל אדם הקורא להוציא עדה כלשהי מהקהילה הדתית [בבחריין] קורא לתקוע טריז בין העדות.... כולנו, סונים ושיעים, הננו מוסלמים... כיצד יתכן שהאסלאם יקרא לנו לשתף פעולה עם 'אנשי הספר' [הכוונה ליהודים ולנוצרים] למען האינטרס העליון, ואילו אצלנו מואשמים חלק מאתנו [השיעים] בכפירה?..."[2]

 

השיח' עבד אל-סלאם הגיב כי לא אמר את הדברים שיוחסו לו. לדבריו, הוא התייחס בדרשה בעיקר להבדלים בין החוקה של 1973 לחוקה החדשה, העדיפה בעיניו. ואולם, השיח' עבד אל-סלאם הוסיף: "התביעה האחרונה שהזכרתי נוגעת להעסקה במוסדות הצבאיים... שבכל מדינה בעולם מקבלים לשורותיהם רק את מי שהם בוטחים בהם. האם יעלה על הדעת שנבטח [בשיעים] המניפים בהפגנות דגלים, תמונות, וסיסמאות של מדינה אחרת?..."[3]

 

ליומון "אל-שרק אל-אוסט" אמר השיח' עבד אל-סלאם: "אני תבעתי להרחיק את אלו בקרב העדה השיעית הנאמנים למשטרים אחרים ולמדינות אחרות, שאנו רואים אותם באירועים [שונים] מניפים סיסמאות ודגלים של אותן מדינות. התנהגותם זו גורמת לחוסר האמון [בהם], אך דברים אלה אינם תקפים לגבי כלל בני העדה השיעית".[4]

 

הסבריו של השיח' הסוני עבד אל-סלאם לא שכנעו "קבוצה של אזרחים בחריינים", שמרביתם משתייכים לגוף המכונה "אגודת הפעולה הלאומית הדמוקרטית" ואלו החליטו להגיש תביעה משפטית נגדו באשמה של "הסתה לעדתיות ולריב אחים בין האזרחים". בעיתון האינטרנט "אל-דימוקראטי", אותו מוציאה האגודה לאור, כתב נאדר אל-מלאח: "'האחדות הלאומית' היא סיסמא יפה הנישאת בפי כל... ואולם, הפרדוקס הוא שכל צד מגדיר את האינטרס הלאומי או את האחדות הלאומית בהתאם למילונו הפרטי...

 

דרשתו של עבד אל-סלאם עוררה גועל נפש בקרב העדה הג'עפרית [השיעית] בבחריין כולה... האם נאמנותם של המתאזרחים בבחריין שמוצאם מתימן, ירדן ובלוצ'יסטאן רבה יותר מנאמנותם של השיעים לאדמת בחריין? האם נאמנות נבנית באמצעות סילוק או באמצעות שילוב? מה קרה להבטחות החוזרות ונשנות לשלב את השיעים בשורות המוסדות הצבאיים? האין אי-העמידה בהבטחות אלה הסיבה להתערערות האמון?... בשעה שהאזרחים [השיעים] מסולקים מן המוסדות הצבאיים, אנו רואים שמשרד הפנים החל להעסיק בשבועות האחרונים שישים איש שאינם אזרחים אלא מתאזרחים שטרם הספיקו להחליף את בגדיהם המסורתיים ולשנות את המבטא שלהם. האלו הם הנאמנות והאמון עליהם מדבר עבד אל-סלאם?"[5]

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 27.8.2002.

[2] אל-איאם (בחריין), 31.7.2002.

[3] אל-איאם (בחריין), 6.8.2002.

[4] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 27.8.2002.