המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תגובות ערביות ל'היסטוריונים החדשים' בישראל
11/11/1999


'ההיסטוריונים החדשים' בישראל תגובות ערביות

 

'היסטוריונים חדשים' פלסטינים?! מאת זכריא מחמד, ("אל-איאם", 4.11.1999)

כמה עיתונאים ישראלים שאלו מדוע לא הופיעו "היסטוריונים חדשים" פלסטינים [כמו] "ההיסטוריונים החדשים" הישראלים. האמת היא שלשאלה זאת אין טעם. הופעת "ההיסטוריונים החדשים" בישראל נבעה ממציאות ישראלית ייחודית, מקיומה של היסטוריה [ישראלית] רשמית, ישנה ומסולפת שיצרה המערכת הישראלית, כלומר התנועה הציונית ואחר כך המדינה [ישראל]. הצורך בהיסטוריונים ישראלים חדשים הוכתב על ידי קיומה של היסטוריה שאיננה עומדת בפני ביקורת רצינית. הרי איזה היסטוריון רציני יכול להאמין כי מלחמת 1948 היתה מבחינת הצד היהודי מלחמת עצמאות?! איזה היסטוריון אמיתי יכול לתאר את התנועה הציונית כתנועת שחרור לאומי?!...

 

לכן היסטוריה אמיתית בישראל מוכרחה להיות "היסטוריה חדשה". [שכן] צריך היה לבטל את ההיסטוריה הרשמית המסולפת, או לפחות לתקן אותה בהתאם למציאות. אבל התנאים להופעת ההיסטוריה [החדשה] לא היו קיימים בישראל לפני שנות השמונים...

 

חשיפת חלק ממסמכי מלחמת 1948 סייעה להופעתה של ההיסטוריה הישראלית החדשה. כמו כן, בשנות השבעים נסתיים [עידן] מדינת [מפלגת] "המערך"... אשר יצרה את ההיסטוריה המזויפת עליה אנו מדברים. כשהגיעה [מפלגת] הליכוד לשלטון והוקם משטר של שתי מפלגות נוצר סוג של דמוקרטיה שפתח פתח למבט מחודש על ההיסטוריה הרשמית. [בנוסף], הסרת האיום שהניחו כי הוא קיים כלפי מדינת ישראל סייע להסרת הדיכוי [המחשבתי] מאלה שרצו לבחון את ההיסטוריה באובייקטיביות. כל הגורמים הללו אפשרו את הולדת מה שמכונה תנועת "ההיסטוריונים החדשים" בישראל.

 

מה שקרה בצד הפלסטיני היה שונה לחלוטין. ההיסטוריון הפלסטיני לא עמד בפני היסטוריה נשלטת המתעלמת מהמציאות. להיפך, הוא סבל למעשה מאי קיומה של היסטוריה. כל מה שהיה בנמצא הוא קובץ [של יצירות] בכייניות ורגשניות שלא ניתן לכנותן היסטוריה. הפלסטינים לא היו מסוגלים לכתוב את ההיסטוריה שלהם באופן רציני. ההיסטוריה נשארה כגחלים לוחשות על בשרם ונפשותיהם [של הפלסטינים] והם לא מצאו את הזמן - ואולי גם לא את היכולת - לכתוב אותה. הבעיה של הפלסטינים היתה: 'כיצד נכתוב את היסטוריה שלנו' ולא 'כיצד נבחן מחדש את ההיסטוריה באופן מהותי'. 'כיצד נוכל ליצור תיאור שלם ואמיתי כנגד גרסתו המזויפת, בודאות, של האחר?'

 

אי לכך, נראה כי "ההיסטוריון החדש" הפלסטיני הוא היסטוריון המתמודד מול האחר ולא מול עצמו. 'תולדות הר שכם' מאת [ההיסטוריון] בשארה דומאני לא היוה סתירה של ההיסטוריה הפלסטינית שקדמה לו אלא היוותה יסוד להיסטוריה אמיתית המופנית נגד ההיסטוריה של האחר כלומר, ההיסטוריה הציונית ותומכיה - שהינה היסטוריה מזויפת או לפחות חסרה...

 

אפילו כאשר "היסטוריון חדש" פלסטיני מתמודד עם עצמו, כפי שעשה יזיד צאייע' [בספרו] על תולדות אש"ף, הוא אינו סותר היסטוריה רשמית בדויה אלא הוא פותח את הדלת לבניית ההיסטוריה הזאת על יסוד רציונלי.

 

לפיכך נראה כי הפלסטינים זקוקים לסוג שונה של "היסטוריונים חדשים" לא כאלה אשר עליו שואלים העיתונאים הישראלים. כוונתי היא שהם זקוקים להיסטוריונים מקצועניים לחלוטין, שברשותם כלים ושיטות [לחקר] ההיסטוריה כדי [שיוכלו] להעביר את ההיסטוריה מבשרם של האנשים אל הנייר. שכן, הם נאלצים במסגרת זו, להתמודד עם רגשותיהם של אנשים, עם  זיכרונותיהם ועם הטראומות שלהם.

 

היות שהנושא הזה [ההיסטוריה] נתון במחלוקת ממשית בין הישראלים לבין הפלסטינים, הרי מה שנחשב לגילוי [היסטורי] מסוכן עבור הישראלים - נחשב נקודת ההתחלה עבור הפלסטינים. כאשר בני מוריס, או מישהו אחר, מגלה כי הישראלים הגלו בכוח חלק מהפלסטינים זהו דבר שאינו מחדש לפלסטינים, שחוו זאת על בשרם. וכאשר [מתחילים] ההיסטוריונים הישראלים החדשים לשכוח את סיפור [מלחמת 48' בתור] "מלחמת העצמאות" אין בכך חדש [עבור הפלסטינים], [שכן] הפלסטיני יודע כי לא היתה זאת מלחמת עצמאות אלא מלחמת גירוש, השתלטות וגזילה, וכו'.

 

"ההיסטוריון החדש" הישראלי נתפס בעיני הפלסטיני כמי ש"חוזר בו מתוך חרטה" יותר מאשר כ'היסטוריון חדש'. ההיסטוריה שלו היא  רק "ווידוי" בפני 'כומר ההיסטוריה' ולא יותר. זוהי הכרה בחטא ולא יותר. ההיסטוריון הפלסטיני [לעומת זאת] אינו יכול להיות 'היסטוריון חוזר בתשובה', שכן אין לו על מה להתוודות בפני 'כומר ההיסטוריה'. [כל מה שביכולתו לעשות הוא]  לעמוד מול עמו עם האמת האישית שלו ולומר לו: הפסדת מכיוון שלא היית מאורגן, היית בור וההנהגה שלך לא היתה מודרנית כמו ההנהגה של האויב שלך, וכו'.

 

ואולם, אם העיתונאי הישראלי התכוון לומר לפלסטינים: למה אינכם מתקדמים צעד [לעברנו] כפי שאנו התקדמנו צעד לעברכם? [הרי] אסור לעשות זאת [בתחום מחקר] ההיסטוריה. זה מותר בפוליטיקה וכדומה, אבל לא בהיסטוריה. ההיסטוריה חותרת אל האמת ולא אל הפיוס. קיומם של "ההיסטוריונים החדשים" הישראלים עשוי, אולי, לתרום לפיוס מסוים, אבל מטרתו איננה פיוס היסטורי אלא בניית היסטוריה אמיתית.

 

בקיצור, ההיסטוריון הישראלי הולך אל הארכיון על מנת לחשוף את האמת ולסתור את הזיוף. [ואילו] ההיסטוריון הפלסטיני הולך אל הארכיון - או מנסה לבנות ארכיון - על מנת לבנות היסטוריה אחרת תוך התמודדות מול ההיסטוריה המזויפת של האחר, לאמור: להדגיש את האמת אותה הוא יודע על בשרו.

 

ההיסטוריונים החדשים ושבירת השתיקה / סהיל אבראהים עיסאוי כפר מנדא

"צות אל-חק ואל-חריה" (שבועון התנועה האסלאמית בישראל), 6.11.1999

סוף סוף ישנם היסטוריונים ישראלים האומרים את האמת ההיסטורית בכל מה שקשור לסוגייה הפלסטינית ולסבלו של העם הפלסטיני, למשל: אמנון רז - קראקוצ'קין ובני מוריס. למרות השוני ביניהם - הראשון נחשב כשמאלני וכן יותר [מהשני] - קיים חידוש בכתביהם.

 

ההיסטוריונים היהודים הישנים עסקו בסילוף עובדות, בדיית אירועים והדבקת פגמים לערבים וזאת בתמיכתה של המדינה ומנגנוניה השונים שהפכו להיות מקצוענים בתחום הזיוף של כל מה שנוגע לסוגייה הפלסטינית. המידע הזה הוא אשר נלמד בבתי-הספר ובאוניברסיטאות הישראליים ואף בתוכנית הלימודים במגזר הערבי!! התלמיד הערבי מסיים את לימודיו ולא מכיר את גורלו של סבו ואת דרכו של דודו בעוד שהוא יודע הכל על תיאודור הרצל, אחד העם, ספיר, ז'בוטינסקי ואחרים. התלמיד הערבי הוא מסכן, הוא נדרש ללמוד יחידת חובה אודות ההיסטוריה של העם היהודי ומצד שני ללמוד "יחידת שכחה" אודות ההיסטוריה של העם הפלסטיני.

 

זוהי החשיבות של הופעת ההיסטוריונים החדשים. לא רק עבור הרחוב הישראלי אלא אף עבור הרחוב הפלסטיני אשר נכפה עליו לאשר את הנאראטיב הציוני.

 

בל נשכח כי ההיסטוריונים האלה הצליחו לחדור אל המוסדות האקדמאים והאוניברסיטאות הישראלים והם מתארחים באוניברסיטאות אחרות בחו"ל. למרצה יש השפעה גדולה על תלמידיו ועל החוקרים במיוחד. בל נשכח את ההד ואת השתיקה בת מחצית המאה אותה שבר בני מוריס בספרו על הפליטים הפלסטינים. הגרסה הציונית מספרת לדורות [הבאים] כי הערבים לפני המלחמה ובמהלכה ארזו את רכושם וברחו אל המדינות הערביות השכנות מבלי שמישהו לחץ עליהם, אלא בעידודם של חאג' אמין אל-חסיני ופוזי אל-קאוקג'י. בני מוריס בא ועורר את הסוגייה מחדש לאחר שנפתחו סודות הארכיונים.

 

ההיסטוריונים [החדשים] האלה נחשפים היום לביקורת צורבת מצד היסטוריונים [אחרים] אשר הקדישו את עצמם לתכנית [הכוונה לחזון] הציונית הגדולה. הם מאשימים את עמיתיהם החדשים בבגידה בה ובפעולה נגד המדינה ונגד הציונות.

 

אל לנו לעמוד בחיבוק ידיים נוכח התפתחויות אלה. עלינו להשתתף בדיון ההיסטורי אשר נוגע לנו מאוד. עלינו לתרגם את כתביהם של ההיסטוריונים [החדשים] האלה ולפרסם אותם בצורה נרחבת. עלינו לדרוש לשנות את הגרסאות הכוזבות בנוגע לסוגייה הפלסטינים ולבטלן מחומר הלימוד בבתי-הספר הערביים והיהודיים [כאחד] ולהכניס חומר לימוד חדש על ההיסטוריה הפלסטינית ועל הספרות הפלסטינית ולא לחכות עוד מחצית מאה עד שבאוניברסיטאות הישראליות יכירו בספרות ובהיסטוריה שלנו. על הנהלת האוניברסיטאות לקבל את ההיסטוריונים [החדשים] האלה, בדומה להיסטוריונים הישנים, [שהנם] סוכני התוכנית הציונית.

 

אף שאני בטוח שמעולם לא נזקקנו למישהו [אחר] שיאשר לנו את מה שאנו מאמינים בו ואת מה שעבר עלינו - אני מעריך מאוד את הקול שנשמע מעברו של הצד האחר, המגנה את פשעי העבר וקורא להכיר בטעויות העבר ולבנות אופי חדש ליחסים עם המיעוט הפלסטיני בארץ הזו.

 

תגובות לממצאיו הארכיאולוגיים של זאב הרצוג

בעל טור ביומון הירדני "אל-דסתור", עריב אל-רנתאוי, במאמר "הגאוגרפיה של התורה":

"הפרופסור זאב הרצוג המרצה באוניברסיטת תל אביב ומומחה לארכיאולוגיה ולתרבות המזרחית הקדומה, פגע פגיעה גדולה בתודעה התנכית השלטת בישראל ובחוגים היהודים הדתיים והחילוניים כאשר הצביע על תוצאות חד משמעיות בנוגע למסקנות החפירות שערכה ישראל במשך למעלה משבעים שנה.

 

גרסת המומחים מדגישה כי היהודים לא היו מעולם במצרים, הם לא נדדו במדבר סיני ולא השתתפו במלחמות השמד עם הכנענים והעמלקים, אשר לא התגוררו בערים מבוצרות... כפי שמספרת התורה. שנים עשר השבטים לא נכנסו לפלסטין ככובשים והאל לא התערב לעזרתם במלחמה בעמלקים. כמו כן, ממלכת שלמה ודוד המאוחדת לא היתה אימפריה גדולה אלא לכל היותר ממלכה שבטית קטנה וצנועה וירושלים לא היתה בירת המלך היהודי אלא עיר קטנה.

 

מנין באו היהודים?.. מהו גורל הטענות בדבר הזכות ההיסטורית והתנכית [של היהודים בארץ ישראל]? ומהו גורל מערכת הטענות המבוססת על הנחות שיש הסבורים שהן תולדה של הנדודים בזמן השבי הבבלי ולא הנדודים במדבר סיני?

 

דברי הרצוג חיזקו את מסקנותיה של ועידת הארכיאולוגים היהודים שהתכנסה שנה שעברה בסן פרנסיסקו שבארה"ב והגיעה למסקנות דומות... בזמנו עסקנו בתוצאות הועידה הזו ואמרנו שהיא נועדה לחזק את עמדתו של הסופר כמאל צליבי, מחבר הספר "התורה באה מחצי האי ערב"... האיש הקדים את המומחים היהודים בהפרכת הגיאוגרפיה של התורה והסיק מסקנות חשובות שקוראות לפתרון ולדיאלוג ולא לקידוש [טקסטים] או הפרכתם.

 

מנין באו היהודים? לשאלה יש מספר רב של השערות; חלק מהיהודים אומרים שמחצי האי ערב וחלקם מדברים על שבטים כנעניים שטיפסו על ההר מכיוון החוף... ומהו גורל הטענות בדבר הזכות התנכית לארץ המובטחת מעולם לא סברנו שהן שאלות רציניות ומכריעות אולם הן לפחות מפריכות את טענות השווא של זרם הציונות הדתית.

 

באשר לשאלה כיצד ישתקפו [המסקנות החדשות] בסכסוך הערבי ישראלי הרי שאף פעם לא סברנו שאנו דנים בסכסוך של זכויות [היסטוריות], אלא התייחסנו לשאלה הציונית בכללותה כאל פלישה קולוניאליסטית חמושה בנשק וברעיונות גזעניים עטופים בטקסט של התורה.

 

בזירה הפוליטית והמחשבתית בישראל מתנהל ויכוח חריף שאלו הם חלק מנושאיו. מן הראוי שויכוח זה יעורר התעניינות ערבית דומה, שהרי הוא נוגע לנו ועלינו להפיק ממנו תועלת. עלינו להצטרף לויכוח במקום להשתעשע בדיון בנוגע למינם של המלאכים ובנוגע להגדרת הנורמליזציה [עם ישראל]."[1]

 

ע'אזי חמד, עורך ביטאון החמאס, "אל-רסאלה" במאמר "ההיסטוריה... והפוליטיקה":

"'ישראל' מילאה פיה מים משום שזאב הרצוג גילה כי האגדות שהיא מבוססת עליהן הינן שקריות. הוא חשף את ערותה, קרע את המסך [מעל פניה] ועקר את השורשים שבאמצעותם התפשטו דעותיה הסרטניות.. למעלה מאלפיים שנה של אגדות כוזבות החל מן התורה המסולפת...

 

ישראל הצליחה לבסס אגדות רבות... ורשמה פרקים ארוכים [של היסטוריה] שמתפרשים על פני אלפיים שנה החל מהבריחה מפרעה.. הפלישה לפלסטין, הקמת ממלכת ישראל הגדולה של דוד ושלמה, הגלות, רדיפות הנאצים והשואה.. עד ש[הסיפורים] הפכו ל'אגדה ' שישראל שכנעה את בניה כי היא נכונה וכי הינה 'הביסוס' לגזילת פלסטין ולהקמת ישות יהודית עליה.

 

רוז'ה גארודי[2] בא להרוס את כל האגדות התנכיות באמצעות טקסטים... אחר כך בא הרצוג כדי להשלים את ביטול החלק האחר: את ההוכחות הקונקרטיות מן החפירות והעתיקות, אשר ישראל טענה כי הן ראיות המאמתות את הימצאותה בפלסטין..

 

בישראל מתגלה כעת זרם של 'היסטוריונים חדשים' אשר החלו לחקור את ההיסטוריה הבדויה של ישראל...

 

[אולם] אותנו מעניינת [השאלה הזו]:

 

אם ישראל - המבוססת על אגדות שבירות ועל סיפורים שקריים - שמרה במלאי זיכרונותיה את האגדות הללו במשך אלפיים שנה והורישה אותם מדור לדור, מדוע מופיעים כיום (החל מהסכם אוסלו) אנשים הדורשים מאתנו למחוק מזיכרוננו את מאפייני המולדת ואפילו חלומות בלבד?

 

איש אינו יכול לשכוח את ההיסטוריה הארוכה העקובה מדם. כאשר שואלים את ילדי מחנות הפליטים אודות מוצאם הם עונים: אני ממג'דל, בריר, יבנה, ואדי חנין, אשדוד, יפו או באר שבע. הדבר מוכיח כי ההסכמים המדיניים אינם מסוגלים למחוק מהזיכרון דברים שהם עמוקים יותר מים.

 

האסון של אוסלו שהוא הושתת על הסדר פוליטי ושכח את ההיסטוריה... כאשר הפלסטינים נפגשו [עם הישראלים] בחשאיות באוסלו, רבין אמר להם: נתחיל את דרכנו מספטמבר 93' ומה [שהתרחש] קודם לכן מחוק!

 

אוסלו מחק את הזכות ההיסטורית ואף שינה את מאפייניה; בהסכם לא מוזכר שם העם הפלסטיני (אלא מוזכרים הפלסטינים) ולא מוזכרת המילה "אדמה כבושה" והמילה "נסיגה" (אלא פריסה מחדש)...

 

כיצד נתבונן מחדש בהיסטוריה [כשאנו נמצאים במצב שבו] קשרנו על עינינו הסכמים (שחורים) שהאור לא חודר דרכם?"[3]

 

בנוסף לכך, בדרשת יום השישי (5-11-1999) התייחס המופתי של פלסטין, עכרמה צברי, לממצאיו של הרצוג והזכיר כי "כדברי פרופ' יהודי מומחה לארכיאולוגיה, אין ליהודים מורשת ולא עתיקות בירושלים".[4]



[1] אל-דסתור,31.10.1999.

[2] הוגה דעות צרפתי שהתאסלם אשר הועמד לדין בשל פרסום ספרים המכחישים את השואה.

[3] אל-רסאלה,4.11.1999.

[4] רדיו 'צות פלסטין',5.11.1999.