מתוך נאומו של נשיא סוריה, בשאר אסד, בפני הפרלמנט הסורי
נשיא סוריה, בשאר אסד, נשא נאום בעשרה במארס בפני מושב הפתיחה של הפרלמנט הסורי החדש. בנאומו, התייחס הנשיא אסד ארוכות למחלוקות בתוך העולם הערבי בסוגיית עיראק, וסקר את חילוקי הדעות שקדמו לכינוס הפסגה הערבית בשארם אל-שיח'. כפי שהוא נוהג במרבית התבטאויותיו, חזר הנשיא אסד גם על הצורך לקבוע הגדרה בינלאומית למונח 'טרור'. בתחומים אלה, חזר הנשיא אסד אל עמדתה הידועה של סוריה.
ואולם, בחלקים אחרים של נאומו, עסק הנשיא אסד באריכות במגמות הליברליות שצצו בסוריה בראשית כהונתו – מגמות שהוא עצמו קטע אותן בעודן באיבן.[1] כאשר קמו "מועדוני הדיאלוג" בסוריה לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא בשאר אסד, ביססו מייסדיהם את פעילותם על דברים שאמר הנשיא אסד בנאום השבעתו, בזכות הפיתוח וקבלת הדעה האחרת. כעת, מסביר הנשיא אסד בנאומו כי הליברלים – אותם הוא מכנה בנאום "אופורטוניסטים" – לא הבינו את דבריו כהלכה, משום שמטרתו היתה להדגים לאזרחים הסורים את דרך מחשבתו ולא לתת להם אור ירוק לפעולה.
בפרשנות על נאומו של אסד, כתב בעל הטור הליברלי ביומון הלונדוני, "אל-חיאת", דאוד אל-שריאן: "...הממשלים הערביים קוראים לדמוקרטיזציה אבל הם מכבידים עליה באמצעות הצבת תנאים והטפת לקחים המבטלים את השפעתה האפשרית. הם הופכים אותה מאמצעי לפיתוח וסולידאריות החברה לכלי לתעמולה פוליטית ותו לא. בנוסף, הם הופכים כמה מן הפעילויות הדמוקרטיות לסוג של בגידה במולדת ומסיתים את דעת הקהל נגד הפעילים בתואנה של ביטחון לאומי... לדמוקרטיה יש רק שער אחד ופיתוחה יבוא רק באמצעות יותר חירות. חלוקת הדמוקרטיה והחירות לסוגים מסוגים שונים [כפי שעושים הממשלים הערביים] לא תמנע את הגעתן בסופו של דבר באופן בו הן צריכות להיות. תיאור פעולה כלשהי כבגידה ופעולה אחרת כמעשה לאומי על פי הקריטריונים של המשטר מהווה נטישה של הצדק והחופש לדעה שונה. חשוב מכך, פחדן של המדינות הערביות מפני התפתחות הדמוקרטיה יותיר את האזור במערבולת של קיצוניות על כל היבטיה, הפוליטיים והדתיים."[2]
להלן קטעים מנאומו של הנשיא הסורי:
מהפיכות והגדרותיהן – אתמול, היום, מחר
"...ברצוני לברך אתכם מכל הלב על האמון היקר שנתנו בכם האזרחים מן השכבות השונות בחברה, כדי שתשמשו כנציגיהם הנאמנים... כמו כן, ברצוני לברך אתכם לרגל יום השנה הארבעים למהפיכת השמונה במארס המפוארת שממנה פרצה 'התנועה המתקנת' שהבטיחה וקיימה...
ללא קשר להגדרה אקדמית או מדעית כלשהי של המונח 'מהפיכה', כשינוי יסודי של דבר מה או תמורה כוללת ברצף היסטורי, הרי שמהפיכה מעשית, מבחינתי, היא המציאות הנמשכת שבאה בעקבות אותו שינוי יסודי. זהו מצב מתמשך של התפתחות והתקדמות לעבר השיפור. המהפיכה התעשייתית, לדוגמא, לא הצטמצמה ליום אחד, כמה ימים, או כמה שנים וכך גם המהפיכה הדיגיטלית שהופיעה בשנות השמונים והיא ממשיכה להתקיים עד ימינו אלה ובתנופה רבה. מציינים יום ספציפי המסמל את השינוי, אבל ההתפתחות וההתקדמות מהוות את המשכו של היום הזה.
מאחר שההווה שלנו הוא המשך של עברנו, הרי שההתפתחות אליה אנו שואפים היום מהווה תוצאה או השלמה למטרות המהפיכה באותם ימים. זהו הפיתוח במובן הרחב ביותר של המונח. הוא נובע מתנאי אותה תקופה והוא נמשך היום בנתונים התואמים את ההווה ומתוך מבט אל העתיד. משמעות הדבר שהפעולה על פי הדרך של מהפיכת השמונה במארס אין משמעותה פעולה בהתאם לתנאים ולנתונים של אותם ימים... ואולם, אין משמעות הדבר גם שמפוצצים את כל שהושג בתירוץ של הקידמה. משמעות הדבר היא שבונים על בסיס מה שהיה תוך הבנה של התנאים הנוכחיים והמתחדשים. לסיכום דברי, חגיגה תקופתית של אירוע אינו אלא חגיגה של העתק חוזר ומתחדש של האירוע המקורי. התיקון וההתחדשות הם יסודות הבשלות ולכן הבשלות והפיתוח הם גורמים אינטגרטיביים בתהליך הפיתוח. כלומר, היום זה היום ומחר זה מחר. אם מחר נחגוג את האתמול, אין משמעות הדבר שאנו חיים את היום, אלא שאנו חוגגים דברים שהשגנו בין היום למחר, אבל בדרך של היום...
ה"אופורטוניסטים" והניצול לרעה של דברי בשאר בנאום ההשבעה
...האופורטוניסט מופיע תמיד במהירות והוא נתפס כמבריק יותר מהאנשים הנאמנים. הוא תמיד מנצל את ההזדמנות ורוכב על גל, ולעתים הגל הזה הוא גל של בכיר, של מדינה או של נשיא מדינה. תמיד כאשר הוא [האופורטוניסט] מופיע הוא מנסה לחסום את הראייה. הוא אינו רוצה לאפשר לבעל ההצעה לראות מה יקרה הוא רוצה לומר: אני היחיד הקיים בזירה וכל השאר אפסים. אם אתם רוצים להשיג דבר מה, אני הדרך שלכם. אם תסמכו עלי, תזכו להצלחה, ונהפוך הוא. יתכן והוא ילך אף רחוק מכך ויטיל ספק בלגיטימיות באומרו: אם אני חלק מהתוכנית, אזי התוכנית לגיטימית ויתכן שהמדינה כולה על מוסדותיה תהיה לגיטימית. מעבר לכך, כל המוסדות הם מוסדות מיובאים.
ניקח לדוגמא את נאום ההשבעה שנשאתי לפני שנתיים וחצי מעל בימה זו. הדבר הראשון שהם נתפסו אליו הוא נושא הפיתוח והמודרניזציה. אני אמרתי, ואני אומר זאת תמיד, שאני לא המצאתי את נושא הפיתוח והמודרניזציה. כל מדינה מבצעת פיתוח ומודרניזציה באופן יומיומי. זוהי הדרך הטבעית וזהו חוק החיים. הם הסתתרו מאחורי הפיתוח והמודרניזציה ועל פי השקפתם, אפילו הדברים המזיקים למדינה הפכו לפיתוח ולמודרניזציה.
הם דיברו על נאום ההשבעה והניפו אותו כדגל. הם הפכו אותו לתוכנית פעולה, בשעה שהוא היה דרך מחשבה. ההבדל בין דרך מחשבה לתוכנית פעולה גדול. דרך מחשבה היא כיצד חושב אותו אדם הנושא את הנאום. זהו המכניזם של מחשבתו. האזרח חייב לדעת כיצד חושב הנשיא. ישנם מונחים רבים בהם נעשה שימוש בנאום ההשבעה שהם מונחים שהשימוש בהם נפוץ. לא היה בנאום שום מונח חדש. כל המונחים האלה הוגדרו באופן בו אני מבין אותם. אם דרך המחשבה מצריכה תוכנית פעולה, הרי שתוכנית הפעולה אינה קשורה בלוח זמנים... דיברתי בנאום ההשבעה על השקיפות. השקיפות, כפי שאמרתי, היא בהירות והימנעות מהצבת מסכות, הימנעות מהסתתרות. הם הבינו את השקיפות כהנחת מסכות ויתכן אף מסכות מיובאות.
דיברתי בנאום ההשבעה על הדמוקרטיה ואמרתי שהדמוקרטיה היא ערכי מוסר. הם הבינו זאת כהתקפה על ההיסטוריה ועל סמלינו הלאומיים שכולנו גאים בהם. אמרתי שהדמוקרטיה היא חיזוק הביטחון והיציבות. היו שהבינו זאת, משום שהם אינם יציבים בנפשם, כהכללה על המולדת ופגיעה באחדות הלאומית. אמרתי שהדמוקרטיה היא תעשייה לאומית. הם אמרו שאלו מונחים... מיובאים.
אמרתי שזהו פתרון לבעיות כלליות, הם אמרו שזהו פתרון לתסביך הנפשי שלהם על חשבונם של אחרים. דיברתי על הדמוקרטיה ועל קבלת הדעה האחרת ואמרתי שהדמוקרטיה ביסודה היא קבלת הדעה האחרת, אך הם הבינו מכך שהם הדעה האחרת... ולכן על כולם לקבל את דעתם כפי שהיא. דיברתי על האובייקטיביות ועל כך שאדם צריך לראות את הנושא מכל היבטיו כדי להיות אובייקטיבי, אבל הם הבינו מכך שנקודת המבט שלהם היא האובייקט כולו. דיברתי על החירות ואמרתי שהיא מהווה מחויבות ואחריות לאומית; הם הבינו שזוהי התפרקות מהכללים ומן המוסר. יתכן שלא דיברתי באותו נאום על הסובלנות אך נהגתי בסובלנות, והם הבינו זאת כחולשה. וכאן הם נפלו.
ענישתם של מתנגדים פוליטיים נעשית מתוך אהבה
מי שהבין את הסובלנות כחולשה – נפל. הם החלו להטיל את יהבם על הפנים ועל החוץ. הם הטילו את יהבם על עניינים פנימיים ועל תנאים אזוריים ובינלאומיים. לנו יש יחסים בינלאומיים רבים וטובים. טובים מאוד. מצוינים. אבל מה שקושר את כל היחסים האלה הוא הכבוד ההדדי. במדיניות החוץ שלנו, אנו לוקחים שיקולים רבים בחשבון. אבל כאשר הנושא קשור לעניין פנימי, אין כל שיקול פרט לשיקולים הפנימיים ולשיקולים של האינטרס של המדינה, של החברה, ושל האזרח. הם הטילו את יהבם על דברים רבים ומי שמטיל את יהבו על דבר פרט למולדתו – נופל.
אני משווה תמיד את היחסים בין המדינה לאזרח ליחסים בתוך המשפחה. כאשר אחד מבני המשפחה שוגה, בני המשפחה, ובעיקר ההורים, מענישים אותו מתוך אהבה. לכל משפחה יש שיטות משלה להעניש את אותו אדם או לבוא עמו חשבון. אבל העיקרון במשפחה נורמלית הוא שהכל נובע מאהבה ולא משנאה. המטרה היא להחזיר את המצב לתיקונו. אני מדגיש תמיד את העיקרון הזה. כאשר מתבצעת עבירה, השופט לוקח תמיד בחשבון את התנאים שהובילו לעבירה. אצלי, העניין קשור באינטרס של המולדת ולכן אינני יכול לקחת בחשבון את הכוונות. כלומר, אינני יכול להגיד שאדם כלשהו הרס את המדינה מתוך כוונה טובה או בשוגג. אלו הם דברים בלתי הגיוניים. לכן, בנושאים אלה, כלומר נושאים הקשורים לאינטרס הציבורי, האהבה חייבת להיות משולבת עם תקיפות... אדם גם טועה וגם קולע. מי שמתאמץ וקולע, זוכה לשני תגמולים; מי שמתאמץ וטועה, זוכה לתגמול אחד... אני אף פעם לא מדבר כאילו מה שאני אומר נכון. כאשר אדם משוכנע בדבריו, טבעי שהוא יהיה משוכנע שהוא צודק, אבל הוא יודע שהוא עלול לשגות שלא ביודעין, ולכן אני תמיד אומר שזה מה שאני משוכנע בו...
כאשר הפגיעה היא במכוון – לא תהיה סובלנות בשום אופן. אני אומר במלוא הבהירות שלשום אזרח לא תהיה הגנה חוץ ממולדתו ואיש לא יגן על איש חוץ מהמולדת. מי שמטיל את יהבו על [מדינות] חוץ, על הגנה מחו"ל, על ארגונים [בינלאומיים] וכל הדיבורים האלה, שולל מעצמו את הזכות להגנה במולדתו והוא גם לא יהיה מכוסה מבחוץ.
חופש הדיבור ומגבלותיו
אני מאמין בדיאלוג, משום שזוהי הדרך לדמוקרטיה ולממסדיות. כמו כן, זוהי הדרך להיאבק במחדלים, בסטיות, וביתר התופעות השליליות והמעשים המזיקים המכשילים את השגשוג והפיתוח. התנאי לדיאלוג הוא שהוא יהיה קונסטרוקטיבי מבחינה אובייקטיבית. בנוגע לבעלי הרעיונות המהפכניים או המסיתים, הרי שאין להם מקום בדיאלוג הזה או בשום תהליך קונסטרוקטיבי...
לפני זמן מה נפגשתי עם מנהיג זר. השגריר [של אותה מדינה] היה נוכח והוא שומע אותי כעת. הוא דיבר באופן חיובי על הישגיה של סוריה וכיצד הוא רואה אותם. הוא הגיע לנושא חופש הביטוי ואמר: 'אתם בסוריה בצעתם צעדים טובים וחשובים בתחום זה. אנו רוצים מכם צעדים גדולים עוד יותר'. אמרתי לו: 'אני מבין מדבריך שאתה תומך במתן חופש ביטוי לארגונים הפלסטיניים הקיימים בסוריה'. תשובתו האינסטינקטיבית היתה: 'לא, [מוטב] שישתקו, תודה שהפנית את תשומת לבי'. אני, כמובן, לא בא בטענות לאותו מנהיג.
ישנה תופעה שאני מכנה אותה מחשבה מקודדת, כלומר הסתננות של המחשבה שנשתלה במוחם של כל, או רוב, האנשים החיים מחוץ לאזור בשל התעמולה הציונית ומשום שאנו לא קיימים [בעולם]. יש לנו חלק גדול בהפרת האיזון הזה. במקרה זה, אחד מהם נקלע לסתירה כאשר הוא תבע את חופש הביטוי מצד אחד ודחה את חופש הביטוי מצד אחר. כיצד? הנימוק היה שלטרוריסט אין זכות לבטא את עצמו. מי קבע את הכלל הזה? וזאת ללא קשר לסוגיית הגדרתו של הארגון האם הוא טרוריסטי או לא.
פיגועי ההתאבדות: על פצצות ועל התאבדויות
...הם [במערב] אומרים לנו דבר מה, וכולנו משווקים אותו, הן המנהיגים והן העיתונות. הם משליכים לנו אוכל ואנו לוקחים את האוכל הזה. מה שהם עושים זה לקחת ביטוי ולהשליך אותו לזירה התקשורתית ואז הוא הופך לקללה או לסוג של פגיעה או עלבון. לדוגמא, אני זוכר את [המחבלת המתאבדת הלבנונית] סנאא מחידלי שתמונתה התפרסמה בעמוד השער של אחד מכתבי העת ונאמרו עליה דברים יפים על כך שהיא הקריבה את עצמה למען ארצה. כעת יש מוסרי נפש [קרי, מבצעי פיגועי התאבדות] הפועלים באותה הדרך אבל כעת המצב הפוך. הם [במערב] שיווקו שמדובר ב'פצצות מתאבדים'. זהו ביטוי רע והוא גורם למבוכה לאחדים באזור ואיש אינו מגן עליו. נאמר לו שפצצות המתאבדים צריכות להיפסק והוא מתחיל לדבר על שלום ולברוח מהנושא, כאילו אנו אשמים משום שיש מוסרי נפש בקרבנו.
אני דברתי רבות על הנושא. תמיד שואלים: מדוע אתה אינך מגנה את פעולות ההתאבדות ומוכיח שאתה תומך בשלום. משמעות הדבר שהם אומרים לנו כיצד להוכיח שאנו תומכים בשלום ומגדירים לנו את הדרך... נהגתי לשאול: את מה אני אגנה? ישנן שתי מלים שאין ביניהן קשר ושאתם חיברתם אותן לביטוי אחד: פצצות ומתאבדים. הבה נדון בביטוי 'מתאבד'. אם אתם מתנגדים להתאבדות, הבה ונפרסם גילוי דעת, אנו ואתם, ונגנה את המתאבד באירופה ואז נראה אם אתם מתנגדים להתאבדות. אם אתם לא עושים זאת, סימן שאתם לא מתנגדים למונח הזה אלא למונח השני [פצצות]. המונח השני, הפצצה, אינו חשוב. התוצאה היא הרג. אין זה חשוב אם ההרג נעשה באמצעות מתאבד, פצצה, או אקדח. התוצאה הסופית היא שהאדם מת.
הבה ונדון כעת במונח פצצה, ואני אדבר כאדם נייטרלי. נניח שיש שני אנשים או שני צדדים... לאחד יש פצצה וגם לשני יש פצצה. הצד הראשון רוצה להרוג את הצד השני והוא מחפש אמצעי להעביר את הפצצה הזו ומוצא שיש לו טיל, תותח, טנק, או מטוס. הוא שם את הפצצה באחד האמצעים האלה והרג כמה מהצד השני. הצד השני רצה לעשות את אותו הדבר, כלומר להעביר את הפצצה כדי להרוג את הצד הראשון. הוא חיפש אמצעי ולא מצא לא תותח, לא טיל, לא טנק ולא מטוס. לכן הוא נאלץ לקחת את הפצצה בידו ולפוצץ אותה. הוא עשה את אותו הדבר, את אותה הפעולה ועם אותה תוצאה, אבל באמצעים שונים. אם אני מתנגד למונח הזה ['פצצות מתאבדים'], הרי שמנקודת מבט נייטרלית, אני מגנה את שני הצדדים בצורה שווה. אם אנו מקבלים את [ההנחה] הזו, אז מה ההבדל? לצד הראשון יש מדינה בעוד שלצד השני אין מדינה. לצד הראשון יש צבא ואילו לצד השני אין צבא. הצד הראשון הוא כובש והצד השני אדמתו כבושה. הצד הראשון הוא זה שהתחיל והצד השני הלך בעקבותיו. הצד הראשון הוא הסיבה והצד השני הוא התוצאה. אם אתה רוצה לטפל במשהו, אין זה הגיוני שתטפל בתוצאה; עליך לטפל בסיבה. עליכם לגנות את הסיבה ואז תגיעו לשלום עליו אתם מדברים.
בנוגע לנושא הגינוי, אנו בסוריה לא מתערבים. אנו לא מגנים ולא תומכים במוסר נפש או באדם שהשליך אבן. אנו תומכים בהתנגדות, כלומר בעם שיש לו זכויות או אדמה כבושה וזכותו להתנגד. מצד שני, מדוע איננו מגנים? משום שאם נגנה, בשום מקרה לא נקטין את מספר הפעולות. ואם נתמוך, הפעולות לא יתגברו, משום שהן אינן מבוססות על גינוי או על תמיכה אלא על מציאות מסוימת והמציאות הזו היא ההרג והטרור הנמשכים מדי יום. אם אתם, הזרים... רוצים להמשיך ולגנות, אתם יכולים לגנות אלף פעם ביום, אבל לא תגיעו לתוצאות. אם אתם מוטרדים מכל הדברים האלה שקורים, עליכם לטפל בסיבה. נתתי להם כמשל באותה תקופה את האשה שמתה מות קדושים בשעה שהיתה בביתה. פגז נכנס לביתה והרג אותה. היא שהתה עם בנה ועם בתה מזה כמה חודשים. אמרתי להם: האם אתם מתארים לעצמכם שהבן והבת יחשבו עכשיו כיצד להשיג תואר ראשון וכיצד להיכנס לאוניברסיטה וכל הדברים האלה? הרגו בהם את כל השאיפות והם יחשבו כיצד להפוך לפצצות מתאבדים.
הנקודה אליה אני רוצה להגיע היא שאסור לנו לקבל כל מונח שמגיע מהמערב. אסור לנו להתבייש מלהתמודד עם שום אדם המגיע אלינו מחו"ל כדי לתת לנו שיעורים. איש אינו יכול לתת לנו שיעורים. בכל דיון שאנו מקיימים עמם – ורבים מהם אובייקטיבים – הם מקבלים את הדברים האלה. הם לא עקשנים כאשר בן אדם מדבר אליהם בהגיון. אבל אנו בורחים מהדיון. אנו רוצים שהם ישתנו ואומרים להם: מדוע אתם עושקים אותנו? אנו בורחים מלהגן על עצמנו. כיצד הם יגנו [עלינו] בשעה שאפילו אנחנו לא מגינים על עצמנו? עלינו תמיד להמציא מונחים התואמים את הסוגיות שלנו. בתחילת דברי, התייחסתי לאופורטוניסטים הממציאים מונחים וגוזרים את המולדת בהתאם למונחים האלה במקום שיגזרו את המונחים בהתאם למולדת. את המונח יש לגזור בהתאמה מבחינה ההיקף והצורה למולדת. אם נמציא מונח קטן למולדת גדולה, יחנקו האזרחים והמולדת. ואם נמציא מונח שגודלו אינו תואם את גודל המולדת, תהפוך המולדת למפלצת, דבר שבודאי ובודאי אין לקבלו. ואולם, המציאות חזקה מכדי שהמונחים והביטויים המלאכותיים יכסו אותה. המציאות היא שיוצרת את המונחים ולא ההיפך. כלומר... המציאות הוכיחה שההרג נתקל בהרג ושרק השבת הזכויות תתקל בשלום..."[3]
[1] לסקירה נרחבת של נושא זה, ראה דו"חות MEMRI: Inquiry and Analysis מספרים 47 עד 51 ו-Special Dispatch מספרים 84, 92, ו-131 באתר www.memri.org
[2] אל-חיאת (לונדון), 12.3.2003.
[3] תשרין (סוריה), 11.3.2003.