המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ספרו של שר ההגנה הסורי על עלילת הדם של דמשק
2/6/2002

           

   ספרו של שר ההגנה הסורי על עלילת הדם של דמשק

 

לאחרונה קיבל נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, החלטה להאריך את כהונתו של שר ההגנה הסורי, הגנרל מצטפא טלאס, בשנתיים נוספות מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק הסורי, וזאת מתוך הערכה לפועלו ולקשריו האמיצים של טלאס עם אביו. כהונתו של טלאס, אחד האבות המייסדים של משטר הבעת' הנוכחי בסוריה ואחת מדמויות המפתח בסוריה המודרנית, כבר הוארכה בעבר מגיל 67 לגיל 70 על ידי הנשיא חאפט' אל-אסד.[1]

לאור החלטות אלה, מן הראוי לחזור ולבחון את הספר שפרסם טלאס בשנת 1983 על עלילת הדם של דמשק (1840), שבמסגרתה הואשמה הקהילה היהודית ברצח פולחני של כומר נוצרי על מנת להשתמש בדמו להכנת מצות הפסח.

מהדורה שניה - כביבול מדעית יותר - של הספר יצאה לאור בשנת 1986. במהדורה זו הוסיף טלאס להקדמתו הערות שוליים המבססות, לכאורה, את טענותיו. כמו כן, בפתיחת המהדורה ישנו צילום מצבת הקבר של הכומר, שעליה נכתב כי הוא נשחט בידי היהודים. בנספח לספר מופיעים צילומי מסמכים רשמיים, שהוחלפו בין קונסול צרפת בדמשק, הקונסול הצרפתי הכללי באלכסנדריה וממשלת צרפת בנוגע לפרשה. לצד כל מסמך מצורף תרגומו לערבית. כריכות שתי המהדורות מעוטרות בציור של אדם, אשר גרונו משוסף ודמו נאגר בקערה. במהדורה הראשונה חבורת יהודים שוחטת אותו ואילו במהדורה השניה הסמל היהודי של המנורה הוא שחותך את גרונו. כמו כן, בצידה האחורי של כריכת המהדורה השניה, מופיע "מכתב איום על חייו של טלאס", שנאמר כי התקבל בשגרירות סוריה בצרפת באוגוסט 1986 ועליו חתומה "חזית הפעולה הציונית".

יש לציין כי לספרו של טלאס נודעת השפעה בקרב חוגים אנטישמיים בינלאומיים, שאימצו אותו כמקור לתיאור "האמת" אודות "הרצח הפולחני של היהודים".[2] כמו כן, הספר מוצע למכירה ברשת האינטרנט במקור הערבי ובתרגומים לשפות שונות כצרפתית ואיטלקית.[3]

להלן תרגום הקדמתו של מצטפא טלאס למהדורה השניה של הספר:

"בשנות השלושים של המאה התשע עשרה הצליח מחמד עלי לשחרר את סוריה ולאחד אותה עם מצרים. הדבר עורר משבר בינלאומי חריף בשל הסיכונים שאחדות זו טמנה בחובה לאינטרסים האירופאיים... בתקופה סוערת זו בימים האחרונים לשלטונו של מחמד עלי באל-שאם [כלומר, סוריה רבתי], זועזעה דמשק מפשע נורא  - הכומר תומא אל-כבושי [הקפוצ'יני] נפל קורבן לידי קבוצת יהודים שביקשו להקיז את דמו לשם הכנת דברי מאפה לחג "יום כיפור" [כך במקור].

פשע זה לא היה ראשון מסוגו. המערב ידע פשעים רבים דומים לו וכך גם רוסיה הצאריסטית. כמה מאלה נחשפו ודווחו בפרוטוקולים של החקירות, על אף כל המאמצים שנעשו למחוק אותם ולהסתיר את עקבותיהם... פשע רצח הכומר תומא ומשרתו לא היה, אם כן, הפשע הראשון מסוגו ולבטח לא יהיה האחרון.[4] אולם לאירוע זה היו מרכיבים ייחודיים בשל התנאים הפוליטיים שאפפו אותו.

שלטונות קאהיר ודמשק הביעו עניין רב בפשע הנתעב והקונסול הצרפתי [בדמשק] השתתף בחקירה, משום שהנרצח בצורה בוגדנית זו היה נתין צרפתי. בנוסף לפשע הנתעב עצמו חשפה החקירה דברים חמורים בדבר מניעיו, הקשורים להוראות הדת היהודית, כפי שנקבעו בתלמוד. [הוראות אלה] כוללות עיוותים הרסניים, שנשאבו משנאתם היוקדת של היהודים כלפי האנושות כולה וכלפי כל הדתות ללא יוצא מן הכלל.

[בעקבות חשיפת הפרשה] עוררו היהודים מהומות גדולות בכל מקום. מנהיגיהם ותומכיהם התדפקו על דלתות שליטי אירופה ואמריקה כדי [להאיץ בהם] להתערב, למחות את עקבות הפשע ולזכות את היהודים מאשמת ביצועו. וכפי שקורה כיום: היהודים מבצעים מעשה פשע, לאחר מכן הם מעוררים סערה בעולם ואין הם מסתפקים בזיכויים, אלא אף מנצלים את ההזדמנות לשם השגת רווחים.

הם ניצלו את קונסול אוסטריה כדי שיתערב בחקירה לטובת חלק מהנאשמים, באמתלה שהם נתיני אוסטריה... כמו כן, הם ניצלו את סובלנותם של שלטונות מצרים ושל קונסול צרפת [בקונסטנטינופול], ויצרו קשר עם הנאשמים כדי לדרבנם להכחיש [את ההאשמות]. הם הדיחו את אלה שהודו באשמה [לדבר שקר] ואיימו עליהם כדי שיחזרו בהם מהודאתם. אחר כך החלו ללחוץ על קונסול צרפת [בדמשק] באמצעות הממונים עליו בפריס ובקונסטנטינופול... כמו כן הואשמו השלטונות הלאומיים [בסוריה], שפיקחו על החקירה, כי השתמשו בעינויים על מנת לגרום לנאשמים להודות... אם אכן התרחשו עינויים, הם היו פרי מעשיהם של יחידים ללא כל קשר לחוק האסלאמי. כמו כן, עינויים שמטרתם לגרום לנאשמים להודות היו שיטה מקובלת בימים ההם באירופה ובאמריקה ולא נפריז אם נאמר שהם עדיין נהוגים בארצות אלה גם כיום.

[גם] מנהיגי היהודים באירופה ובאמריקה נחלצו לפעולה, וניצלו את השפעתם הפיננסית והתקשורתית על מנת להאיץ במעצמות הגדולות להתערב לטובתם. הם הפעילו את תומכיהם בפרלמנטים ובעיתונות, ארגנו הפגנות תמיכה ושלחו אל [שליט מצרים וסוריה באותה עת] מחמד עלי נציגים בולטים מקרב יהודי אירופה (כרמיה ומונטיפיורי). הם הצליחו לנצל את מצבו [הצבאי] הדחוק של מחמד עלי, לאחר שהמעצמות הגדולות חברו כנגדו והכבידו עליו את המצור בסוריה, וכן ניצלו את מצוקתו הפיננסית והציעו לו סכומי כסף גדולים. באמצעים אלה עלה בידי היהודים להוציא מידיו 'פרמאן' [כלומר, צו מטעם המושל], שהם התערבו בניסוחו במטרה לסיים את הפרשה לטובתם ולמחות את עקבותיה באופן סופי. בעת שהסולטן שב לדמשק השיג מונטיפיורי [גם] מידיו 'פרמאן' המגן על היהודים מרדיפות בגין מעשי פשע כגון זה שהתרחש בדמשק. [אולם] היהודים לא הסתפקו בכך אלא ביקשו למחוק את הכתוב על קברו של האב תומא בכנסיה הפרנסיסקנית: 'כאן מונחות עצמותיו של המיסיונר הקפוצ'יני האב תומא שנרצח בידי היהודים בחמישה בפברואר 1840'[5]...

האירוע של 1840 חזר ונשנה כמה פעמים במאה העשרים, כאשר הציונים ביצעו מעשי פשע המוניים בפלסטין ובלבנון, מעשים שזעזעו את מצפון האנשים הטובים בכל העולם והוקעו על ידי דעת הקהל העולמית. אולם בכל פעם הצליחה ההשפעה הציונית הפיננסית, התקשורתית והמדינית, לשכך את הרוגז ולהסיח את דעתם של האנשים מפשעים אלה. במקום שייענשו קיבלו  הציונים גמול שבא לידי ביטוי בהישגים גדולים: סיוע כספי גדול ומצבורים מבעיתים של כלי נשק מתקדמים. במקום מחמד עלי אחד במאה התשע עשרה הם מצאו להם במאה העשרים כמה וכמה מחמד עלי [שיעשו כרצונם].

פשע [רצח האב תומא] התרחש בדמשק, עיר הסובלנות והשלום, כשם [שפשעים] דומים רבים התרחשו במקומות אחרים בעולם. כיצד קרה הדבר, בעת שהיהודים מהווים מיעוט זעיר בלב החברות שבהן הם חיו? כיצד התעלמו חברות אלה ממיעוט רווי שנאה זה?... ייתכן שאווירת הסובלנות שהנהיגו הערבים המוסלמים היא שאפשרה ליהודים לחיות בחירות גמורה בארצות מוסלמיות ערביות. היהודים הכירו היטב את הארצות הללו. הם בודדו את עצמם כדי לאפוף עצמם במסתורין, כך שהעולם המוסלמי לא ידע אודותם כמעט דבר. לפיכך, אין זה מפתיע שדמשק זועזעה מפשע נתעב זה, [ואולם] היא התפכחה במהירות מבורותה בנוגע [ליהודים] שחיו בקרבה מבלי שידעה עליהם דבר. [ומאז] נשמעה בפי כל אם ההזהרה [לבנה]: 'היזהר לך שלא להתרחק מהבית, שמא יבוא היהודי, ישים אותך בשקו, ייקח אותך, ישחט אותך ויקיז את דמך על מנת להכין את 'מצת ציון' [כלומר את המצה לפסח]. דור אחר דור העבירו אזהרה זו באשר ל'בוגדנותם של היהודים'.

[בינתיים] קמה ליהודים מדינה באל-שאם, אך האם נעלמה המשטמה היהודית, או שמא ממשיכות הוראותיו של התלמוד - על כל פשעיהן ועיוותיהן - למלא את תפקידן רווי השנאה כנגד האנושות והחברה הסובבת את היהודים? מעקב אחר האירועים היומיומיים בשטחים הכבושים מוכיח יום יום מעל לכל ספק, כי מה שמתואר 'כגזענות הציונית' הוא רק המשכן ושיפורן של הוראות התלמוד[6]...

בפרסום ספר זה התכוונתי להאיר כמה מסודות הדת היהודית באמצעות [תיאור] המעשים של  היהודים, קנאותם העיוורת ומעוררת הסלידה כלפי אמונתם ויישומם את הוראות התלמוד, שחובר בגולה בידי רבניהם, שסילפו את עיקרי האמונה היהודית (ההלכה של הנביא משה), כפי שנאמר בקוראן [בסורת אל-בקרה, 79]..."[7]



[1] אל-חיאת, לונדון-בירות, 15.5.2002.

[2]  דוגמא לשימוש בספרו של טלאס כמקור למאמרים אנטישמיים המפיצים את עלילות הדם, ראה באתר האינטרנט של ההיסטוריונים הרביזיוניסטים מכחישי השואה: Worldwide Revisionist News  http://64.156.139.229/wcotc/rituamord/id39_m.htm על פי מקור זה, ספרו של טלאס התפרסם לראשונה בערבית בשנת 1968 ומהדורה אנגלית שלו התפרסמה ב-1991.

[3] ראה למשל את התרגום הצרפתי לספר: www.furat.com/bookdetails.cgi?bookid=4595

[4]  בהערות שוליים למבואו מזכיר טלאס מספר מקרים נוספים: "מקרה מעין זה התרחש באלג'יריה באמצע המאה השמונה עשרה. היהודים חטפו ילד נוצרי והקיזו את דמו, אולם בשל הכספים ששילמו לשליט אלג'יריה התורכי הם הצליחו לטשטש את העניין." דוגמא נוספת: "ילד נוצרי בשם הנרי עבד אל-נור נחטף ודמו הוקז. החקירה הוכיחה את אחריות היהודים [לפשע], אך הם שיחדו את השליטים וטשטשו את סימני הפשע". כמקור לתיעוד מקרים מעין אלו מזכיר טלאס את ספרו של יוסף חנא נאסרללה, אוצרות התלמוד, שהוא למעשה תרגום ספרו של הפרופסור האנטישמי אוגוסט רוהלינג.

[5]  בצילום המצבה המופיע בהוצאת הספר משנת 1986, נאמר: 'היהודים שחטוהו, [גופתו] לא נמצאה בשלמותה... ואלה שרידי עצמותיו'.

[6]  במהדורת 1983 נאמר עוד כי "החוקרים חשפו את הפשע ואף את המניע הדתי הסמוי המונח ביסודו. מושל אל-שאם קיבל החלטה נחרצת – להוציא להורג את הפושעים, [אך] בנקודה זו החל לבלוט תפקידן של המדינות הזרות ושל הקונסוליות שלהן. הזרים חילקו בינם לבין עצמם את אזורי ההשפעה. אוסטריה התחייבה להגן על היהודים. צרפת התחייבה להגן על הקתולים... כל הצדדים הסכימו ליישב את הפרשה בסגנון היהודי, באמצעות פיוסם של הצדדים בכסף. הנאשמים שוחררו מכלא דמשק והלכו למצרים של מחמד עלי פאשה... חלפו כ - 150 שנה מאז אותו פשע ועדיין לא איבדה הפרשה מחומרתה, משום שעם הזמן התפתח הפשע הקטן לכדי פשע גדול ובין שני הפשעים נותר קשר הדוק."

[7]  בסוף הקדמתו מודה טלאס לעמיתו לנשק, אלוף משנה בסאם עסלי, שהיה "יד ימינו בהכנת הספר". הוא מוסיף ומביע תקווה כי מילא "חלק בחובה לחשוף את פעולותיהם ההיסטוריות של אויבי אומתנו." כמו כן, מסיק טלאס מהפרשה מסקנה בנוגע "לחשיבותה של הריבונות הלאומית". לדבריו, החוצפה שגילה אחד הנאשמים היהודים כלפי נשיא בית המשפט בסוריה לא היתה יכולה לקרות "ללא השפעתם של הזרים בסוריה באותה העת". הוא מזכיר לערבים כי "הריבונות אינה ניתנת לחלוקה [בין גורמים שונים] וכי אסור לשום זר לפגוע בה. המשגה הרה האסון של סאדאת, שהוביל לרציחתו, היה זלזולו בזכויותיו הלאומיות של העם המצרי ו[העובדה] שמכר את ארצו לשטן... בעקבות הסכמי 'קמפ דיוויד' הפכה הריבונות המצרית לחלקית..."